עוד בטרם חלף חודש מאז הפך יאיר לפיד לראש ממשלת ישראל, וכבר נראה שעיקר כוחו הוא במחנה "רק לא נתניהו", משם הוא שואב את התמיכה מצד אחד ואת הנכונות להתעלם משגיאותיו מצד שני. בימים האחרונים נוספה דוגמה בולטת לכך שהתפקיד גדול על האיש, ושלא כל אחד יכול להיות ראש ממשלה בכלל, ובישראל בפרט.
הכוונה היא ליחס של לפיד כלפי רוסיה, שם נראה שהאיש שכח שאין מדובר בשתי מעצמות, אלא ברוסיה ובישראל. גם אם יש בעולם רק מעצמת-על אחת, ארצות הברית, וגם אם המלחמה באוקראינה אינה מתפתחת כפי שרוסיה הייתה רוצה, עדיין ניכרים הבדלים גדולים בין רוסיה לישראל. לישראל יש גם שתי נקודות תורפה, שבהן היא רגישה במיוחד:
· מאות אלפי יהודים החיים ברוסיה, ושלישראל יש צורך חיוני שכמה שיותר מהם - ומיהדות אוקראינה - יעלו ארצה.
· חופש פעולה של חיל-האוויר הישראלי בשמי סוריה.
בנסיבות הקיימות ישראל אינה יכולה לנקוט מדיניות פזיזה ומתרברבת, ואין היא יכולה לגבות "תג מחיר" ולהכין "חבילת צעדים" נגד רוסיה. במקום הצהרות קולניות של ראש ממשלה חסר ניסיון יש לעבור למדיניות שקולה, אחראית וחשאית. רמז לכך כבר ראינו כאשר הנשיא הרצוג הופך למעשה ל"חונך" של ראש הממשלה הטירון.
לפיד מדבר על כך שעל ישראל "להיות בצד הנכון של ההיסטוריה", כלומר עם "מעצמות" המערב, אלה שרפיסותן וערוותן התגלו לעין כל במינכן 1938, אלה (הפעם כולל גרמניה) השועטות לעבר הסכם פייסני על אירן, ואלה שצפויות להתגלות כמשענת קנה רצוץ. "הצד החכם של ההיסטוריה" הוא לתמרן בין הכוחות השונים, במקום להתגרות בהם.
לראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל מיוחסת האמירה על מי שהחליף אותו בתפקיד, קלמנט אטלי: "מכונית ריקה עצרה ליד רח' דאונינג 10, וממנה יצא קלמנט אטלי". קשה שלא להיזכר באמירה שנונה זו לנוכח תפקודו של לפיד.
