שמחתי לקרוא ב"גלריה" מיום ה-19 ביולי את מאמרה של חגית גינזבורג בעקבות הודעת תיאטרון חיפה, כי במסגרת פסטיבל הקריאה המבוימת "מקור" יוקרא מחזהו של המחזאי עודד ליפשיץ, שנכתב על חייל ישראלי, שהורשע בהריגת מחבל בהיותו מנוטרל.
אני מבקש להביע את תודתי לתיאטרון חיפה ולמחזאי עודד ליפשיץ, המעניקים לשוחרי התיאטרון את מה שהתיאטרון הישראלי בורח ממנו. אני מייחל, שהמפגש עם המחזה יעורר את הציבור לפעול למען היחלצות ממציאות חיים מדממת, העלולה להביא לחורבן חיינו הלאומיים בארצנו האהובה עלינו. לצערי, בימות התאטרון נסו מכל התמודדות עם מה שהתמודדו נביאי ישראל, ספר הספרים הנציח לנו את התמודדותם בפסוק "הוֹי מַגִּיעֵי בַּיִת בְּבַיִת שָׁדֶה בְּשָׁדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם וְהוֹשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (ישעיהו פר' ה', פס' 8).
תיאטרון חיפה נותן במה לזעקת הנביא, העולה בהתרסה נגד עוול חברתי במחזה "שירת אלאור" של המחזאי עודד ליפשיץ, דרכו הוא מתבונן בחברה. המחזה נכתב על חייל ישראלי, שהורשע בהריגת מחבל בהיותו מנוטרל. אני מבקש להביע את תודתי לתיאטרון חיפה ולמחזאי עודד ליפשיץ, המעניקים לשוחרי התיאטרון את מה שהתיאטרון הישראלי נס בבהלה ממנו.
אני מייחל, שהמפגש עם המחזה יעורר את הציבור לפעול למען היחלצות ממציאות חיים מדממת, העלולה להביא לחורבן חיינו הלאומיים בארצנו האהובה עלינו. לצערי, בימות התאטרון נסו מכל התמודדות עם מה שהתמודדו נביאי ישראל, וספר הספרים הנציח לנו את התמודדותם. התמודדות זו אימץ תיאטרון חיפה, שיעניק לשוחרי התיאטרון את מה שהתיאטרון הישראלי ממאן להביט לעברו.
עולם ערכים יהודי
כואב לי, שעולם התיאטרון בורח מהתמודדות עם מה שעלול להביא את מדינתנו, את ביתנו הלאומי השלישי האהוב, לפתחו של הגורל האכזר, שהיה מנת חלקו של הבית הלאומי הראשון ב-586 לפנה"ס ולגורלו הקשה של הבית הלאומי השני ב-70 לספירה ובכ-2000 שנות גלות שבאו בעקבותיו. תיאטרון חיפה נתן במה למחזאי, שלדעתי, הוא מייצגו הנאמן של אברהם אבינו, שלא בא לילידי הארץ בעיר חברון תוך כוחנות והתנשאות, אלא עם רוח אחוות הנושמת אחוות העמים והבהרה לאנשי חברון, כי אני "גֵּר וְתוֹשָׁב אֲנִי עִמָּכֶם".
אברהם אבינו יודה לאנשי חברון, אם יֵעָנוּ לבקשתו "תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת-קֶבֶר עִמָּכֶם". רק לאחר שהתושבים המקומיים נענו לבקשתו, הוא יקבור את רעייתו בחלקת האדמה, שקנה מתושב מקומי, מעפרון בן העם החיתי, תמורת סכום כסף שסוכם ביניהם. אברהם אבינו לא בא מתוך יהירות של אדון כל הארץ. הוא בא באמירה "גֵּר וְתוֹשָׁב אֲנִי עִמָּכֶם". הוא לא בא עם חרב, אותה ינעץ בראש תושב מקומי פצוע, ועוד יהיה גאה בכך כמו אלאור אזריה, שנמצאו אוהדים רבים מאוד למעשה הנפשע, הלא מוסרי והלא יהודי של החייל אלאור אזריה.
אני חרד, מה יקרה למדינתי, כשקיימת אפשרות, שאיתמר בן-גביר עלול להיות שר בכיר בממשלת נתניהו עוד השנה. אני חרד לנוכח אמירת חבר הכנסת ממפלגת "ימינה", מתן כהנא, אם הייתי יכול ללחוץ על כפתור מגרש את כל הערבים מישראל, הייתי עושה זאת. כשאני שומע אמירה מבעיתה כזו, אני מתנחם שבוקע קול מוסרי של מחזאי בתיאטרון חיפה, שאני רואה בו, המייצג הנאמן של ספר שמות כ"ג פס' ט'-"וְגֵר לֹא תִּלְחַץ, וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵּרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם".
המחזאי עודד ליפשיץ עבורי הוא המבטא הנאמן של עולם הערכים היהודי במחזה, המתרחש בין כותלי בית המשפט, בו נשפט אלאור אזריה. תוך כדי מעקב של המחזאי נחשפת הגמוניה של מערכת מושחתת, אותה אנחנו חייבים להסיר מתוכנו. כואב לי שרבים מבני עמי תומכים במערכת הזו.
