כזב ורמייה זה כל הסיפור

הניתוק הפך בימים אלה לעובדה מוגמרת. הניתוק הוכרז באופן רשמי כאמת החדשה. נספר כמה טוב ויהיה טוב, נלעיט בהישגים מדומים ונשכנע בכחש ובכזב את האזרחים שיוקר המחיה הוא בדותה לפני הבחירות והנה עוד רגע יהיו בלימות והפחתות כמובן בלי קשר לבחירות הדופקות בחלוננו. ספרו את הלהג המביך והמביש הזה לאזרחי המדינה. לא אלו הפריווילגים, בעלי הפנסיות התקציביות ששפר עליהם גורלם וטוב שכך. ספרו את הבדותות האלה, את דברי ההבל של מאחזי העיניים ובעלי הלשון החלקה, לציבור הישראלי המתמודד יום יום שעה שעה על הלחם לא על החמאה.

הניתוק של חלק מהפוליטיקאים הפך בימים אלה לעובדה מוגמרת. הם מספרים לעצמם סיפורים אשר בינם ובין המציאות תהום פעורה, סיפורים על ההטבות המשמעותיות שזכו להן השכבות הנצרכות בשנה האחרונה. על-פי הבדותות וסיפורי אלף לילה ולילה אלה, משלחות מרחבי העולם ממש עושות בשעות אלה את דרכן למדינת ישראל, לחזות בפלא וללמוד איך יוצרים יש מאין.

מבקשות להתחכך ולחוש את העניים שהיו למאושרים, להתבונן בהתרגשות בזקנים החיים ברווחה כלכלית, להתרגש משורדי השואה הנהנים מביטחון תזונתי, להתענג על ההורים אשר הכנסתם לא גדלה בשקל אחד אך הוצאותיהם גדלו ותפחו ואין מאושרים מהם ביקום, להתפעל מהילדים הנהנים בחוגי העשרה. כמה קל וטוב לחיות בשנה האחרונה במדינת ישראל. שמעה של הממשלה הניסית, הפלאית, מחוללת התמורות יצא למרחוק, החיים כל כך יפים, כל כך קלים ונעימים.

לו הבדיחה לא הייתה על חשבוננו, היינו מחייכים בפה מלא, אנו, האזרחים הכורעים תחת נטל יוקר המחיה אשר אינו עוצר ובכל בוקר אנו מתעוררים לעליית נוספות, איננו יכולים להישאר אדישים אל מול העליות הבלתי פוסקות, הבלתי מרוסנות, הבלתי אפשריות. אחרי עליית מחירי הארנונה, שכר הדירה, הדלק, הלחם, הפירות והירקות, הכלים החד-פעמיים, השתייה הקלה, החשמל, נחתה עלייה נוספת, בתשלומי ההורים למעונות היום.

מה עוד צריך להתרחש כדי שנתעורר ונדרוש לעצור את העליות אשר הינן אבני ריחיים על צווארם של מרבית אזרחי המדינה? מדוע אנו מאפשרים להנהגה להרגיל אותנו "להכיל" את עליות יוקר המחיה, כמו שניסו להרגיל אותנו, לא מכבר "להכיל את מתי הקורונה"? שר האוצר מתראיין ומספר סיפורי כזב אשר בינם לבין המציאות אין כמעט ולא כלום. השר מנסה לשכנע את ציבור כמה טוב במדינה מבחינה כלכלית בשנה האחרונה, כמה העם מאושר. זו בכלל הממשלה הקודמת האשמה בגל עליות המחירים, נתניהו ופוטין, לפי הסדר הזה, הם ורק הם האשמים במצב הכלכלי הקשה בו נתונה החברה הישראלית.

יו"ר ועדת הכספים, חברו לסיעה ועושה דברו של שר האוצר, מחזיק מחרה אחריו, הרי זו הייתה השנה שתיכתב באותיות של זהב על כותל המזרח מבחינת הרווחה הכלכלית. חלק משמעותי מהציבור אדיש למציאות הקשה הזו, מיואש, תש כוחו, ויתר על המאבק בהנהגה, הם דווקא אותם אלה הטרודים בחשבונאות קשה, מהיכן לשלם את שכר הדירה, על מה ממוצרי המזון לוותר, את אלו תרופות לא צריך לקנות, מה יעלה בגורל תשלום החשמל? הם אינם פנויים לצאת לרחובות ולעמוד עם שלטי מחאה מול בתי ההנהגה השבעה. הם עסוקים בחיים עצמם, בעבודות נוספות, בלקיחת הלוואות, בהתחפרות כלכלית אשר סופה מי ישורנו.

אנו, אזרחי מדינת ישראל, איננו אמורים לכבס את מצפוננו רק בתרומה לבתי תמחוי, או במתן צדקה לנצרכים. אנו אמורים לעמוד איתן ולתבוע מהממלכה, מהמדינה, למלא את חובתה הבסיסית לאזרחיה, כל אזרחיה, לחיות בכבוד. המדינה יכולה לדאוג לרווחת אזרחיה מוכי יוקר המחיה. כשהמדינה, או הפוליטיקאים, רוצים הם יכולים. קחו לדוגמה את עשרות המיליארדים שאושר בשנה האחרונה לפנסיות התקציביות של קציני צה"ל, אם זה מגיע להם או לא, אין זו הסוגיה, זו רק דוגמה שאם רוצים להיטיב, יכולים. אזרחי ישראל אינם זקוקים ללובי שיגן עליהם מפני העליות הדרקוניות, הם זקוקים לממשלה אשר רואה אותם.