מה מסתירים הצל"שים?

בערב יום הזיכרון – בלי קשר לאירוע – הגשנו, חברי ואני, עתירה נגד שר הביטחון ונגד ארכיון צה"ל בגין סחבת – שיהוי בלתי נסבל – בהחלטתם אם להעניק לנו מעמד של "חוקר מורשה", היכול לעיין במסמכים של עם ישראל, השמורים בארכיון צה"ל.

המסמכים הנדונים הינם אודות הצל"שים והעיטורים, שהעניק צה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים למשתתפים במבצע "אבירי-לב" לצליחת התעלה.

היו שאמרו – מצוות אנשים מלומדה – שבבואנו לחקור מה אירע שם באותם הימים ועל סמך מה החליט הצבא לציין לשבח לוחמים ומפקדים מסוימים, אנחנו פוגעים במשפחות השכולות.

אמירה זו הינה שטות מוחלטת, וכשהיא יוצאת מפי ראשי המערכת הביטחון בהווה ובעבר, שמנהלים בבזבוז משווע מערכת כושלת, מסואבת ומושחתת – היא צינית במיוחד.

משרד הביטחון וצה"ל היו אחראים ללמוד מה אירע ב"אבירי-לב". הם מעלו בחובתם.

חובתם היתה לדווח, כבר מזמן, לעם היושב בציון מה קרה לאורך הצירים "לקסיקון", "טרטור", "עכביש" ועוד שמות כואבים, שלאורכם כשל צה"ל בצורה כה מבישה במלחמת יום הכיפורים. עליהם היה לחקור את סיפורי הגבורה, שמסרו יחידות, ואת סיפורי הכישלונות, שיצרו עשרות נעדרים, עשרות שבויים, מאות הרוגים, אלפי פצועים ואובדן כלי מלחמה. את זה משרד הביטחון וצה"ל לא עשו.

לפני כשנתיים ניסה ערוץ 2 להקרין את הסרט "רשומון – החווה הסינית" של ניר טויב, שניסה לתאר מה אירע בימים הנוראים ההם ליחידות, ללוחמים ולמפקדים. גורמים מעוניינים (שקל מאוד לנחש את זהותם) הפעילו אז לחץ כבד ביותר על הטלוויזיה לבל תשדר את הסרט – כן, משום שהוא עלול לפגוע במשפחות השכולות.

ניר טויב הקרין את סרטיו בכל רחבי הארץ, ויצר גל הדף אדיר, שבעקבותיו התכנסו כתריסר לוחמים וחוקרים, והקימו את ה"פורום האזרחי לתחקור קרבות ולהפקת לקחים", שחקר בכוחות עצמו, משך כשנתיים, את מערכת "אבירי-לב" וגם מעבר לכך. עשרות חיילים, מפקדים וקצינים בכירים (כולל אלוף אחד, כמה תת-אלופים וכמה אלופי-משנה) הופיעו בפני ה”פורום”, וענו לשאלותיו. כמובן, היו גם מפקדים בכירים, שסירבו למסור דין-וחשבון על מעשיהם ועל מחדליהם במלחמה. אני משער, שיש להם סיבות טובות מאוד להסתיר את מעשיהם ואת החלטותיהם מעין הציבור, גם כעת.

בסיכומו של דבר, יש כיום בידי ה”פורום” מאגר עצום של מידע על "אבירי-לב", שבאמצעותו ניתן לשחזר בדיוק די רב את כל מהלכי כוחותינו במבצע.

עוד בטרם הסתיים השלב הזה, עשה ה"פורום" צעד מדהים: הוא הצליח לשכנע את מחלקת ההיסטוריה במטכ"ל להודות, כי הקרב ב"חווה הסינית" לא נחקר מעולם, ולהקדיש לנושא מחקר מיוחד.

כלומר, צה"ל מינה רק לפני כחצי שנה חוקר, שבודק מה שאירע שם לפני 33 שנה. לא ברור לאיש מתי יסתיים מחקרו. משמע, צה"ל עדיין אינו יודע מה אירע שם; ולמרות זאת, קצין חינוך ראשי הנפיק חוברת מורשת קרב על האירוע, וחוברת זו משמשת מאז להנחלת מורשת הלחימה בצה"ל. מעניין לדעת על בסיס אלו צ'יזבאטים (של מי?) נכתבה החוברת, שמופצת עד היום בכל הצבא. לאמת כמעט אין דריסת רגל בה. מעניין כמה חוברות דומות הפיקה – ומפיקה גם כעת – מפקדת קצין החינוך הראשי.

מי יותר גיבור

יתר על כן, מפקדים וחיילים – כולל נופלים – קיבלו יותר מ- 140 עיטורים וציונים לשבח על לחימתם. שוב מבלי שצה"ל מסוגל לדעת מה אירע שם ומה עשו בימי הלחימה. במחקר ארוך, שניהלנו ב"פורום" על הצל"שים מצאנו:

א. חלק מה"גיבורים" לא עשו מעולם את מה שנטען בכתבי עיטוריהם.

ב. חלק מהסיפורים האישיים וחלק מסיפורי היחידות מופרכים לחלוטין.

ג. רוב המעוטרים במבצע "אבירי-לב" הם קצינים.

ד. כמעט כל המג"דים הסדירים שהשתתפו במבצע "אבירי-לב", קיבלו עיטורים, או צל"שים. כדי להקנות לתהליך ארשת חשיבות – אישרה ועדה מיוחדת של תשעה תת-אלופים כל המלצה לעטר מג"ד.

ה. יחידות שהפריעו ליחידות מסוימות להציג את עצמן כגיבורות, שהצילו את עם ישראל במו ידיהן החשופות, סולקו מסיפור הקרב. למשל, פלוגת מילואי החרמ"ש "במבה" מחטיבת השריון 460, מחלקת מילואי הצנחנים של יקי חיימוביץ מפלוגת "גוב" של גדוד השריון 126 ופלוגת החרמ"ש ה' של סרן גדעון דבורצקי ז"ל מגדוד מילואי השריון 100 – שלושתן חילצו את הצנחנים מגדוד 890 מ"טרטור" 42, ובלעדיהן לא היו שורדים, אך סיפוריהן יכלו לערער את מיתוס הגבורה של הצנחנים. יתר על כן, פלוגת החרמ"ש של סרן דוד גלזר ע"ה מחטיבת מילואי השריון 600 חילצה טנקיסט חי ועשרות גוויות של לוחמים בגדוד 890 מ"טרטור", 42 יום וחצי לאחר שגדוד הצנחנים הותירם שם, ולא טרח לחלצם.

ו. מח"טים שלא העריכו במיוחד את הנושא הצל"שים (על סמך ניסיונם במלחמות קודמות), נמנעו מלהמליץ על אנשיהם. צה"ל, לעומת זאת, לא ניסה לחקור יתר על המידה, והלוחמים באותן החטיבות נפגעו ביחס לחבריהם מחטיבות אחרות.

ז. מקורבים לצלחת דחפו המלצות לעיטור חבריהם וקרובי משפחתם. מי שלא מצא לו מליץ-יושר, או שנמצא בעימות עם מפקדיו – סולק מרשימת המומלצים לצל"ש.

ח. צל"שים ניתנו לנופלים כדי לשכך זעם של משפחות שכולות. זה מסביר, כנראה, מדוע נערכו לפחות ארבעה טקסים מרכזיים להענקת עיטורים וצ"לשים אחרי המלחמה – עד שהרמטכ"ל מוטה גור הורה לא להעניק עוד צל"שים.

ט. יחידות מסוימות – ודווקא אלו שנטלו את מירב המשימות הקשות ואת עיקר המערכה, וסבלו אבדות כבדות (שחלקן נבע מטמטום מוחלט – לדוגמת התקפת חטיבת מילואי השריון 600 של טוביה רביב על מתחם "מיסורי" בסוף המלחמה) – סולקו כמעט לחלוטין מההיסטוריה ומחלוקת העיטורים והצל"שים.

י. אין רישום מרכזי של צל"שים שנתנו מח"טים, מפקדי אוגדות ואלופי פיקוד. צה"ל מתעד ומפרסם רק צל"שים שהעניק הרמטכ"ל ועיטורים.

מי שמכירים את עניין הצל"שים בצה"ל ובצבאות אחרים – לא יופתעו מממצאינו. גם ב"פורום" לא ממש הופתענו מהם. הפתיעה אותנו ההבניה של סיפורי גבורה אישיים ושל סיפורי ניצחון יחידתיים במקומות שהיה כישלון מוחלט. אנשי גדוד 890 קיבלו אחד-עשר צל"שים ועיטורים במערכת "אבירי-לב" (מארבעה-עשר עד עשרים-וארבעה באוקטובר) – הגדוד המעוטר ביותר במלחמה, שהשפעתו על הלחימה היתה, כנראה, שולית ואולי למטה מזה.

מצאנו, שגדוד 890 תקף בצורה לא-מאורגנת בתוכנית ילדותית למדי את המערך המחופר של דיוויזיה 16 המצרית ב"טרטור" 42. המצרים עצרו אותו לחלוטין, וכפו עליו לסגת באבדות כבדות לאחר ששיבשו את כל מערכיו. למרות זאת, סיפרו מפקדי הגדוד לכל העולם, כי כבשו את ה"חווה הסינית", המרוחקת משם כחמישה ק"מ. דרך אגב, את ה"חווה הסינית" ("אמיר" במפות הקוד) כבשה חטיבת השריון 14 של אמנון רשף, לילה לפני התקפת הצנחנים.

כשמשווים זאת לתשעה-עשר העיטורים, שקיבלו לוחמי חטיבת מילואי הצנחנים 247 של דני מט, שצלחה את התעלה, ול- 27 העיטורים, שקיבלה חטיבת השריון 14 של אמנון רשף, שהיתה הכוח העיקרי של אוגדת שרון בקרבות אל אזור הצליחה ("החצר") – זה הופך לבדיחה מרה על חשבון הלוחמים.

מעילה באמון

משרד הביטחון וצה"ל מעלו בחובתם למשפחות השכולות, לנופלים, לנעדרים, לפצועים, לשבויים, ולחיילים שהשתתפו בקרב. הרשויות לא למדו מה קרה, עזרו להפיץ גרסה שקרית, ותמכו בה בחלוקה של עשרות עיטורים וצל"שים, שאינם מבוססים על האמת.

צה"ל ומשרד הביטחון מעלו בחובתם לדווח אמת על אירועי הקרבות. זה התחיל עם פרוץ הקרבות, והתגבר ככל שהתגלתה עוצמת תבוסתנו במלחמה. דיווחי שקר מבצעיים היו, כנראה, אחת הסיבות לכישלון האיום של צה"ל במה שכונה "מתקפת-הנגד" בשמונה באוקטובר.

צה"ל ומשרד הביטחון מעלו בחובתם לחקור את הקרבות מיד אחרי המלחמה – כפי שמחייב ההיגיון. עכשיו מרבית לקחי המלחמה כבר אבודים, או מיותרים. מי שתמהו מדוע צה"ל נכשל בכל המלחמות לאחר מכן – יילכו נא לקרבות שלא נחקרו, ויבינו את האבסורד בהפקת לקחים מהקרבות הללו. וכזכור, כלקחי המלחמה, יצא צה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים למסע אדיר של רכש ושל בניין יחידות. לעומת זאת, הצבא האמריקני השקיע הון תועפות וזמן אדיר ללמוד מה אירע במלחמת יום הכיפורים, ובנה סביב לקחיו את תורת הקרב שלו.

כלומר, חיילי צה"ל ומפקדיו נשלחו לא-מוכנים ולא מצוידים כיאות גם למלחמות הבאות.

כאב מתמיד

המשפחות השכולות כואבות את המחדלים הללו כל הזמן, ולא רק ביום הזיכרון.

אכן, המחקר יכול לפגוע בהן. הן יידעו, שאף אחד במערכת הביטחון לא טרח יותר משלושים שנה להבין מה אירע, ולפיכך גם לא היה מסוגל למנוע את הישנות המחדלים.

הן ייפגעו כשיידעו את האמת על מפקדים, שקודמו בגין גבורתם, שלא היתה.

הן ייפגעו כשיראו את תרבות השקר, ששולטת ברמה בצה"ל ובמערכת הביטחון.

הן ייפגעו כשיידעו שפועלם של יקיריהן לא הונצח, והם לא זכו להוקרה הראויה.

הן ייפגעו כשיידעו שאחרים נטלו לעצמם אותות הוקרה על מעשי יקיריהן.

ההתיימרות של משרד הביטחון ושל צה"ל להיות מגיני המשפחות השכולות הינה נבזית. כזכור, צה"ל ומשרד הביטחון מפלים יותר מעשרים שנה בין אלמנות צוותי האוויר לבין אלמנות שאר צה"ל, ונאבקו מרה על הנצחת האפליה – גם כשהארגון אלמנות צה"ל עתר נגדה לבג"צ.

ניהולו השערורייתי של אגף השיקום (שבינתיים פוצל – כדי להרבות ביורוקרטיה על גב הנפגעים ומשפחותיהם) במשרד הביטחון מוסיף חטא על פשע. כל מי שמעוניינים בפירוט – אנא פנו למדור הפלילי בעיתון.

מה הם מנסים להסתיר?

משרד הביטחון – באמצעות ארכיון צה"ל – מנסה מאז הקמת המדינה להתנכל למחקר חופשי של ענייני הביטחון, ומתעלו רק למקורביו ולאומרי-הן. במסגרת מדיניות זו, הוא ניסה למנוע מהציבור גישה למסמכי ועדת אגרנט, ונבלם די באכזריות על-ידי ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת. מבקר המדינה כבר ציין בדוחותיו את האפליה במתן אישורים לעיין בחומר, הצבור בארכיון צה"ל – כאילו זה חומר פרטי, השייך לראשי מערכת הביטחון.

מלחמת יום הכיפורים אירעה לפני יותר משלושים שנה. לעניות דעתי, חוץ מכמה עניינים – כל המסמכים עליה ראויים לחשיפה. הבעיה הגדולה הינה הפחד של הגנרלים ושל האדמירלים פן תיחשף ערוותם ברבים. להגנתם העצמית – על חשבון האמת ועל חשבון עתידנו – הם מתיימרים להגן על שלומן של המשפחות השכולות. לו זה היה מעניין אותם – היו מתכוננים יותר טוב למלחמותינו, כדי לחסוך בחיי אדם ובסבל.

מעניין מה מפחיד את ראשי צה"ל ומערכת הביטחון לנוכח כוונת ה"פורום" לקבל לידיו מסמכים על מלחמה מלפני כל כך הרבה זמן. בפרפראזה על דברי השדר האגדתי ואלטר קרונקייט האמריקני, אומר: בגלל הגבלות הפרסום המעיקות והמיותרות, מונעים מהישראלים את הזכות לראות ולשמוע את הסיפור המלא ... זכותו של האזרח הישראלי לשאול: מה הם מנסים להסתיר? אבדות? מוראל נמוך? מפקדים בלתי-מיומנים? יחידות לא מאומנות? ציוד לקוי? מגפות? – מי יודע?".

את מסמכי מלחמת יום הכיפורים – ובעיקר, את כל הקשור לעיטורים – ראוי לחשוף לציבור, אם רצוננו להיות מדינה דמוקרטית, ולא צבא, שיש לו מדינה.