מהי אסטרטגיית היציאה ממבצע עלות השחר

מעצר א-סעדי בשומרון היווה מנוף עבור הג'יהאד האיסלאמי להסלים את המצב ברצועה. כארגון התנגדות מיליטנטי, הוא התקשה לקבל את נוסחת השקט ברצועת עזה, בשעה שישראל פועלת בנחישות נגד תשתיותיו בשומרון במסגרת מבצע "שובר גלים". ואכן, השם שנתן הארגון למערכה הוא "אחדות הגזרות".

שלא במקרה, בשבוע האחרון שוהה אלנח'אלה באירן ונפגש עם בכירי המשטר, ובכללם הנשיא אברהים ראיסי ומפקדי משמרות המהפכה. אירן תומכת בשלוחיה המרתיעים את ישראל, בראשם חיזבאללה (המשגר איומים סביב המיקוח על קו הגבול הימי בין המדינות והסדרי שאיבת הגז מהים התיכון), וכנראה עודדה את אלנח'אלה להגיב לפגיעה בארגון בשומרון באמצעות ירי מרצועת עזה. לאירן אינטרס בהסלמה בזירת עזה לשם הסבת תשומת הלב של הקהילה הבינלאומית לאזור, בעת שמתנהל מו"מ בינה לבין המעצמות לגבי חזרה להסכם הגרעין ולהסרת הסנקציות מעליה. בהקשר זה ראוי להזכיר, כי בשנתיים האחרונות התקיימו בלבנון מפגשי תיאום בין הפלגים הפלשתינים, כולל בכירי חיזבאללה ובראשם חסן נסראללה.

ישראל הגדירה ארבע מטרות למבצע:

• "סיכול מדויק נגד איום מיידי", כפי שהבהיר ראש הממשלה, יאיר לפיד, בהצהרה לציבור.

• בידול בין המאבק בטרור ביהודה ושומרון לבין רצועת עזה – מניעת מצב של ירי מרצועת עזה בתגובה לסיכול טרור בשומרון.

• השארת חמאס מחוץ למעגל הלחימה, ככתובת שמולה מתנהלת ישראל במאמץ לשפר את מרקם החיים והרגיעה ברצועת עזה. וכפי שהבהיר לפיד: "המאבק שלנו הוא לא עם תושבי עזה, (אלא) הג'יהאד האיסלאמי שהוא פרוקסי אירני שרוצה להשמיד את מדינת ישראל ולהרוג ישראלים חפים מפשע".

• ככל שתימשך הלחימה, תתווסף מטרה רביעית - כפי שאמר הרמטכ"ל, אביב כוכבי: לפגוע באופן אנוש בג'יהאד האיסלאמי באשר הוא, ובמסגרת זאת סיכול ממוקד של מפקדים בכירים, "קילוף" יכולות של הג'יהאד ברצועה ופגיעה בחוליות שיגור ובמשגרים.

בתנאים שנוצרו עד כה, לישראל יש אינטרס בסיום מהיר של הלחימה, למרות מוכנותה המופגנת למערכה ממושכת. לכן היא נתנה אור ירוק למצרים להתחיל בתווך להפסקת אש. נראה, כי האתגר המרכזי לישראל הוא סיום הלחימה תוך השארת חמאס מחוץ למערכה. המפתח נמצא כעת בידי חמאס ולא בידיהם של המתווכים המצריים; ברצותו יוביל להסלמה או להרגעה. השאלה היא, כיצד להניע את חמאס להפעיל לחץ על הג'יהאד לעצור את שיגורי הרקטות.

אלא שחמאס, שמזהה את עצמו כמוביל מחנה ההתנגדות הפלשתיני, מתקשה להתייצב בגלוי נגד פעולותיהם של פלגים פלשתינים אחרים, ובעיקר נגד ארגון הג'יהאד. זאת, משום שחמאס נמצא במתח בין מספר זהויות – היותו ארגון התנגדות, תנועה דתית איסלאמית, תנועה חברתית עממית, ארגון לאומי פלשתיני, ומעל לכל - השלטון ברצועת עזה. כשולט ברצועה, בניגוד לג'יהאד, חלה עליו אחריות למצב האוכלוסייה הפלשתינית. ככל שימשכו ימי הקרב, ובעיקר אם תהיה פגיעה באוכלוסייה בלתי מעורבת ברצועה, יתקשה חמאס להישאר מחוץ למערכה.

בעוד ישראל נלחמת בג'יהאד, מאותגרת האסטרטגיה שלה מול חמאס ורצועת עזה. המדיניות הישראלית גרסה, כי הטבה משמעותית במצב הכלכלי והתעסוקתי ברצועת עזה (בין היתר על-ידי מתן היתרי עבודה ל-20,000 פועלים עזתיים בישראל, הרחבת היקף הסחורות וחומרי הייצור הנכנסים ויוצאים מהרצועה, בנוסף להעברת כסף מקטר והדלק לתחנת הכוח המספקת חשמל לרצועה), תביא לרגיעה ממושכת ולחמאס מרוסן המרסן את פעילותם של הפלגים ברצועה. זאת, בידיעה ברורה שמדיניות זו מחזקת את חמאס ושליטתו ברצועה, וכן את מעמדו בתחרות בזירה הפנים-פלשתינית מול הרשות הפלשתינית ותנועת הפתח.

לפי ההיגיון הישראלי, ההקלות הכלכליות מעצימות אומנם את הישגי חמאס, אך גם מעלות מבחינתו את מחיר ההפסד ולכן אמורות להניעו לרסן גורמי טרור ברצועה. חמאס לא הצטרף עד כה ללחימה, אך אינו מממש את אחריותו ולא מנע את התארגנות הג'יהאד לפגיעה בישראל. שאלת השאלות היא, עד מתי יישב על הגדר ויבליג והאם יפעיל לחץ על הג'יהאד לעצור את ההסלמה.

אם יבחר חמאס להצטרף ללחימה, ישראל תידרש לשנות את כללי המשחק: לבטל את כל התמורות שהעניקה לחמאס ולרצועה, מתוך הבנה שזהותו כתנועת התנגדות גוברת ואינה מאפשרת לו למלא תפקיד מייצב לאורך זמן. במקרה שכך יתפתחו האירועים, על ישראל יהיה לבחון שתי חלופות - סגירת מוחלטת של המעברים בין הרצועה לישראל, או פעילות התקפית מתמשכת נגד הזרוע הצבאית של חמאס ויכולותיה ברצועה.

לשם כך יידרשו נחישות וסבלנות, שתכלול יכולת ספיגה ואתגרים גדלים בעורף ישראל, לצד עמידה מול לחץ בינלאומי וגם מצרי על ישראל (שכן צינור האספקה היחידי לרצועה יעבור אז דרכה). ממצב זה ייתכנו שני נתיבים: החיובי – חמאס יתעשת ויתחייב לעמוד בהבנות הרגיעה המתמשכת; השלילי - הידרדרות למערכה צבאית ממושכת, שבמסגרתה יידרש תמרון קרקעי לשטח הרצועה לשם פגיעה קשה בזרוע הצבאית של חמאס (תוך קושי לעצב מצב סיום טוב יותר).

אם ישראל חוששת מההשלכות השליליות של הרחבת המערכה עקב הצטרפות חמאס אליה ומורתעת משינוי דרמטי בכללי המשחק, אזי עליה לחתור לסיום מהיר של הלחימה, בעדיפות בתיווך מצרי. אם התיווך יוכח כלא-אפקטיבי, עליה לחתור לסיום, אף באופן חד-צדדי, למשל בהכרזת הפסקת אש הומניטרית להכנסת דלקים וסיוע לאוכלוסיית הרצועה. אך משמעות המהלך תהיה הותרת קביעתם של כללי המשחק בידי חמאס.