סיפור האהבה של הוריי
לאחר רֶצח שני אחיהָ של אמי ב'פרהוּד' (1941), החליטה המשפחה לחתן את אמי שהייתה נערה. הם רצו להכניס שׂמחה במשפחה, להאיר את הפנים של ההורים האבֵלים ששָכלו את בניהם.
בשכונת בַּתאו'ין בבגדד הייתה תכונה מיוחדת. בתוך המשפחה ידעו כולם, שאֶחָיו של האב השכּוּל יצחק (אביהָ של אמי) מצאו עלם חמודות, שנראה להם בשל לנישואים וראוי לה. הוא הוזמן לבית המשפחה עם אביו ואחותו להכיר את הכּלה המיועדת. אומרים שמאי נחשב חודש של קסם ופריחה, כך היה במאי 1944. הדקלים לבלבו אז.
בכניסה לבית המשפחה, עמד הסב של הכלה המיועדת: חכם ציון חבשה, אב בית דין בקהילה, נשוא פנים, אביו של יצחק חבְּשה. אמר אב בית הדין לאָבי עזרא, החתן המיועד, שהגיע לפֶתח הבית: "יירד דוֹדי לגנו אל בת נדיב, לפרושׂ עליהָ סוכּת שלומו".
יָשבו כל בני המשפחה משני צדי השולחן, אלה מול אלה. אבי הביט אל הכּלה המיועדת, היא הביטה בו והשפילה עיניים. "הנה באנו אליכם לדעת סֵפר המִקנָה וסֵפר החָתום" אמר סבי מורד חקק, אביו של אבי. "בננו החתן יחיד ומיוחד, חִכּו ממתקים וכולוֹ מַחמדים". אמר חכם ציון חבְּשה אב בית הדין "בִּתנו יקרה ונעימה היא, רבַּת מעלות, יפה מכל הנשים הבְּתולות. בָּרה היא כחמה ויפה כלבנה, כַּנדגלות היא! כּולה פּנינה". והוא הסב של אמי סעידה.
אמר סבי מורד, מחליק ידיו על ראש אבי: "מרת אשתי הָלכה אך זה לעולמה, צריך החָתן את אהבת העַלמה. אם תתנו את הכְּבוּדה והמַשְׂאֵת, יהיה בננו לה עטָרה בּאמת. יֹאמר לה: הֲיי אַת לי, ואֶהיה לךְ גואל. הֲיי לי לאִנְתוּ, כּדת משה וישׂראל".
אמר אבי למשפחתו: "יפה הכַּלה לי, מִמני וּבִי. יָפה היא בעיניי, בְּחירת לבּי". אמרה מרסל אחותו של אבי: "יפה היא". לא ידעו כולם איך נשבָּה אבי בקסם הנערה (היא אמי), לא ידענו גם אנו את הסוד ימים ושנים. לאחר מות הוריי, ביקרנו בחול המועד פסח תש"ף את דודתי, ויולט (אחות אמי, שהייתה על ערשׂ דְּווי), והיא סיפרה את הסיפור המשפחתי. זה היה שבועיים לפני מותה. שאלנו את דודה ויולט, איך הכירו הורינו ואיך נקבעו הנישואים? שָׂמחנו לעדותה של דוֹדה. איש גם לא ידע שימיהָ כֹּה ספורים. ידענו שהיא חולה, ראינו שחשוב לה להעיד עדותה על ה'פרהוּד' והכול צולם ותועד. הסיפור על הוריי עורר בכולנו חיוך גדול.
את הסיפור של דודתי שִחְזרתי בשיר "תמונה מאוהבת" וסיפרתי בו, איך היא גילתה את הסוד. הנה סיפור הסוד:
תמונה מאוהבת/
בלפור חקק דּוֹדָתִי שְׁבוּעַיִם לִפְנֵי מוֹתָהּ
סִפְּרָה לָנוּ עַל חֲתֻנַּת אִמִּי וְאָבִי.
"הֵבִיאוּ אוֹתוֹ לַבַּיִת שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה
לִרְאוֹת אוֹתָהּ, אֶת אֲחוֹתִי, וְהִיא הָיְתָה חִוֶּרֶת.
הָלְכוּ מִיָּד וְקָנוּ לָהּ שִׂמְלָה יָפָה וְזוֹהֶרֶת.
הוּא הִבִּיט בָּהּ, צִמְצֵם שְׁמוּרוֹת עֵינָיו,
מַבָּטוֹ הָיָה נִפְעָם וְחַד.
רָאִינוּ שֶׁהוּא מֻקְסָם מִן הָאִשָּׁה הַיָּפָה בְּכָל בַּגְדָּד.
הוּא הִתְאַהֵב בָּהּ רַק בִּגְלַל הַשִּׂמְלָה"
"הָיָה צָרִיךְ לְצַלֵּם אוֹתָם כָּךְ בָּאוֹר"
הִיא אָמְרָה שׁוּב כְּשֶׁצִּנּוֹר
הָעֵרוּי סָפַר טִפּוֹתָיו.
"הָיוּ צְרִיכִים לְצַלֵּם אוֹתָם תְּמוּנַת דַּרְכּוֹן
עִם הַמַּבָּט הַמְּאֹהָב".
"אַחֲרֵי שְׁבוּעַיִם", כָּךְ סִפְּרָה
"לָקְחוּ אוֹתָהּ לַסְּטוּדְיוֹ עִם הַשִּׂמְלָה הַיָּפָה
לַעֲשׂוֹת לָהֶם תְּמוּנַת אֵרוּסִין.
אֲנִי לֹא זוֹכֶרֶת אִם זוֹ הָיְתָה שִׂמְלַת נְקֻדּוֹת
אוֹ שִׂמְלָה עִם הַרְבֵּה פַּסִּים
אֲבָל אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהִיא הָיְתָה חִוֶּרֶת וַעֲיֵפָה
וְרַק בִּגְלַל הַשִּׂמְלָה הוּא הִתְאַהֵב בָּהּ
רַק בִּגְלַל הַשִּׂמְלָה הִיא הָיְתָה יָפָה
רַק בִּגְלַל הַשִּׂמְלָה, הוּא בִּקֵּשׁ מִיָּד
אֵרוּסִין".
כָּךְ זָכִינוּ לִשְׁמֹעַ מִדּוֹדָתִי עַל סַף מוֹתָהּ
אֶת הַסִּפּוּר עַל אִמִּי, עַל חֲתֻנָּתָהּ.
