מבצע "עלות השחר", הסתיים. גם העיתונות תסיים בקרוב את עיסוקה, במריטת הנוצות ההדדית, המחנה האחד ממחנהו של היריב, ולהפך. עם
ישראל שוב יחזור לשכון לבטח בביצה הרדודה של ביטחון לכאורה, עד לקרב/מלחמה הבאים. ומה עם הקרב על התודעה? האם הפסדנו בקרב החשוב מכל?
מעבר לוויכוחים החוזרים ונשנים על עצמם בנוסח: מי ניצח, ומהי תמונת הנצחון האמיתית, שוב ושוב מתברר כי ישראל אומנם ניצחה, ולדידנו נצחון ברור וחד-משמעי, אבל, תמיד יופיע כאן ה"אבל", הקבוע: היכן תמונת הנצחון. האם היא שלנו? ואולי היא לא שלנו בשלמותה? כמעט תמיד יופיעו אותם מסעי ההלוויה, רבי המשתתפים, ברחובותיה המרכזיים של עזה, גם אם מדובר בילדים שמצאו את מותם באש כוחותיהם הם. יופיעו גם משפחותיהם האומללות ובמיוחד האימהות שבהן, מה לעשות, זו תמיד הארטילריה הכבדה שבידי האויב, אנחנו יודעים את השקר, אבל העולם, לא. גם לא בני משפחותיהם.
כל אימת שמתרחש עימות מסוג זה, ישראל היא המועמדת אל עמוד הקלון. אם מדובר בארגון האומות המאוחדות על הסוכנויות הרבות הניזונות ממנו אם בתוארן, אם בתקציבן ואם בשנאתן לישראל... ואם בגופים בין לאומיים אחרים. המקרים בהם הוטלה האשמה להרג ילד, על לא עוול בכפו, על ישראל, הפכו כמובן מאליו, לשיטה. שיטה בה החמ"ס ו/או ארגונים אחרים, כולל הרשות הפלשתינית, מגיעים אל המוכן. הם ששים לחמוק מאחריות, אך ששים, כמה נוח, להטיל את הבוץ על ישראל.
וכאן אנו מגיעים שוב, אם נרצה ואם לא נרצה, לנושא שכבר דשנו בה עד לעייפה: הסברה... ואנו נוסיף את השאלה המלווה/מייצגת את המחלה הכרונית הזו: מדוע כל כך קשה לנו, היהודים - ישראלים לארגן נושא זה כראוי. וליתר דיוק לשאול מדוע אנו נכשלים בנושא זה שוב ושוב? הסיפור כידוע חוזר על עצמו. כך קרה עם סיפורו של הנער מוחמד א-דורה באינתיפאדה השנייה. כך עשו הפלשתינים זה מקרוב בסיפור של העתונאית שירין אבו עקלה, כאשר אצו-רצו להאשים את ישראל במותה. כך נותנים הפלשתינים לעצמם, בכוחה של תרבות שקר ורמייה, הזדמנויות ליצר שוב ושוב, תמונת נצחון שקרית מיסודה, וכך הם מכשירים בדיעבד, לעצמם, וגם לרבים בשמאל הישראלי, את המלחמה הבאה עם ישראל.
מנגנון שיגור יעיל
ומדוע אנו כושלים שוב ושוב? ובכן, הסברה איננה נושא שתמציתו רק ב"קומוניקט" - הודעה לעיתונות שמוציא דובר צה"ל. הודעה כזו, גם אם היא מבוצעת בגרסתה המשוכללת יותר, קרי - כשהיא מתורגמת, תמיד ולא רק מפעם לפעם, לערבית ולאנגלית, אלא גם מלווה בצילומים ממקום האירוע. אם רוצים להעניק לה אפקטיביות מינימלית, היא צריכה לעבור ברשת האינטרנט במהלך דקות בודדות מאותו אירוע, ולהגיע למאות מרכזי תקשורת ברחבי העולם. דהיינו לנחות על שולחנו של עורך החדשות בחצות הלילה או לפנות בוקר בלונדון ו/או בניו-יורק כאמור, כשהיא מלווה בצילומים רלוונטיים ממקום האירוע.
יש להדגיש. הודעה כזו, בגרסתה המשוכללת, כלומר עם התצלומים הרלוונטיים, תזכה לפרסום במצב טוב רק ב-5% מהמקרים... אבל גם אם תזכה בשיעור השימוש האמור יהיה זה הישג עצום לישראל. המדינה תוכל לטעון, בבוקר שלמחרת: הנחנו את התמונה על שולחנו של העורך שלכם, מדוע לא עשיתם בה שימוש? עורכי החדשות העייפים ב - C.B.B. ו/או ב C.N.N. יתקשו לענות על שאלה כזו גם בשים לב לעובדה שלא היה ברשותם חומר אלטרנטיבי.
נכון שהתארגנות הנדרשת, כדי להגיע למצב האמור, איננה פשוטה כלל. יש לבנות מערך הסברה מיוחד, שיהיה בכוחו להוציא אל הפועל משימה כזו (שרק את חלקה הזכרנו כאן), משום שבהיבט ארגוני רחב יותר, מדובר בהקמת מנגנון שיגור יעיל, המסוגל לשלח מידע מורכב. אומנם השימוש בכלים דיגיטליים מאפשר היום העברת מידע, גם אם הוא מורכב (צילומים בצבע. לעיתים גם סאונד, של אנשי הסברה ישראלים, באנגלית ובערבית), אומנם היום ניתן לשנע מידע, בקלות ובמהירות ממקום למקום, אבל נשאלת השאלה מדוע מדינת ישראל, המוכרת בעולם הגדול כמדינת היי-טק, איננה יכולה לעמוד במשימה הזו? ואם כבר נגענו בנושא הקריטי: מדוע לא ניתן להיעזר בבוגרי 8200, לצורך כך?
נזכיר לסיכום, כי להסברה פנים הרבה. יש צורך, אם אכן בשלה הדעה, כי על הממשלה והצבא להרחיב ולהעמיק, את טיפולם בנושא הזה ולהקדיש לו, סוף-סוף, תשומת לב מיוחדת. יש לזכור כי לפן הארגוני. חשיבות רבה מאד. הוא אמור להבנות בצורה מוקפדת, גם מתוך ידיעה מוקדמת כי מהלך כזה ידרוש תקציב סביר להקמתו.
