השיר מוקדש לנטאלי לוין, אותה הכרתי בכיתת אולפן לעולים חדשים אקדמאיים, שעלתה לישראל עם בנה יורי שהיה ילד בן ארבע. נטאלי המורה למתמטיקה השתלבה יפה בעבודה חינוכית ומצאה סיפוק רב במקום עבודתה בבית ספר תיכון. ימים קשים עוברים עליה, מיום שבנה מצא את מותו לפני מספר שנים בתאונת אימונים בעת שירות מילואים.