קנאים בדרך כלל עיוורים לקנאותם ואינם מכירים בכך שהם קנאים. כזו היא שרת החוץ הבריטית ומי שבהסתברות גבוהה תהיה ראש הממשלה הבא, ליז טראס – טוען כתב יהודי בעיתון גארדיאן, סימון הטנסטון. לדבריו, טראס פרסמה מסר לקהילה היהודית בבריטניה, אשר לדעתה מן הסתם תומך בקהילה – אך בפועל הוא מחזק את הדעות הקדומות המזיקות ביותר נגד יהודים.
"ערכים יהודיים רבים הם ערכים שמרניים", כתבה טראס. למשל: חשיבותה של המשפחה והגנה מתמדת על שלמותה; והערך של עבודה קשה ולצאת לדרכך בכוחות עצמך. הקהילה היהודית גאה מאוד במדינה וכך גם השמרנים". טראס הבטיחה להגן על הקהילה מפני "תרבות מיושנת של השירות הציבורי המעודדת אנטישמיות".
אז אלו היהודים שטראס אוהבת, מגיב הטנסטון: שמרנים, בעלי נטייה עסקית, פטריוטים ומתנגדים לתרבות מיושנת. בדיוק כמו ששחורים הם אצנים מצוינים, האסיאתים הם מכונאים מעולים וחבר'ה מחבל יורקשייר – כמו טראס עצמה – זהירים בנושאים כספיים. מה שמחזיר אותנו ליהודים. כמו הרבה התבטאויות אומללות של טראס, גם זו מעוררת שאלות: אלו קבוצות אתניות אינן מחשיבות את המשפחה?
עיוורונה של טראס כלפי קנאותה במקרה הזה נובעת אולי משום שהיא מחבבת יהודים – או ליתר דיוק, את אלו המסכימים איתה. טראס מציגה את עצמה כפילושמית נלהבת. תיאורטית זה נהדר; כולנו צריכים להיות בעד-הכל. הבעיה היא, שטראס אוהבת יהודים הדומים לה – והיהודי הדומה לה הוא בדיוק הסטריאוטיפ שהאנטישמיים שונאים ואף מנסים להשמיד.
טראס, המציגה את עצמה כמרגרט תאצ'ר שנייה, אולי חושבת על היהודים הרבים שמילאו תפקידים מרכזיים אצל גברת הברזל: נייג'ל לואסון, קיית ג'וזף, ליאון בריטן, מלקולם ריפקינד ודייוויד יאנג; היא גם הושפעה עמוקות מהכלכלן מילטון פרידמן. לכל אלו היו דעות התואמות את המפלגה השמרנית, אבל היו הוגי דעות יהודים בעלי דעות הפוכות לחלוטין – קרל מרכס, ליאון טרוצקי ורוזה לוקסמבורג, אם לציין רק אחדים. שום קהילה גזעית, דתית או מגדרית אינה חושבת בצורה הומוגנית.
הטענה שהקהילה היהודית הומגנית היא בורות ופוגענית, טוען הטנסטון. יש יהודים רבים כמותו: אין להם ערכים של השמרנים, הם אינם יזמים, אינם צריכים הגנה מפני "תרבות מיושנת", ובמקום להתגאות בבריטניה – מתביישים בדרך בה ממשלתה הנוכחית מתייחסת למבקשי מקלט. ויש רבים שדעותיהם הם עירוב של אלו של טראס ושל הטנסטון.
ההיבט המדאיג ביותר בדבריה של טראס הוא, שהם מחזקים את הסטריאוטיפ העתיק של יהודי: בנה את עצמו במו ידיו, וממילא הוא עשיר ומיוחס. זה מה שניצב בליבן של תיאוריות קונספירציה ימניות רבות: היהודים שולטים בבנקים, בהוליווד, בכל דבר. אולי מבחינת טראס יהודי שכזה הוא אדם לדוגמה, אך לא כך בעיני רבים אחרים. הטנסטון מספר, כי כאשר היה בבית הספר, הכינוי לקמצן היה "הדוק כמו ישבן של יהודי". הדימוי הזה רווח לאורכה ולרוחבה של הספרות האנגלית: שיילוק של ויליאם שייקספיר, פייגין של צ'רלס דיקנס.
בעלי חוש היסטורי עשויים להיזכר ב-1 באפריל 1933, כאשר הנאצים החרימו עסקים יהודיים. בצוואתו התייחס אדולף היטלר ליהודים כ"רעל של כל האומות" ו"רמאים בינלאומיים". מובן, שדבריה של טראס שונים בתכלית השינוי בנעימה, ברגשות ובאידיאולוגיה. אבל הסטריאוטיפ שבמוקד – יהודים, עסקים וכסף הולכים יד ביד – הוא זהה ומסוכן באותה מידה, בלא קשר לכוונה שמאחורי הדברים, מסיים הטנסטון.
