נאמנות לאדם אחד במקום לציבור ולדרך

זה היה צפוי: ליז צ'ייני הובסה בצורה משפילה בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית למועמד לבית הנבחרים מטעם מדינת וייומינג. לא עזרה לה העובדה שהיא בתו של סגן הנשיא דיק צ'ייני, איש ליבת הממסד הרפובליקני במשך עשרות שנים והסמן הימני של ממשל ג'ורג' בוש הבן. לא עזרה לה העובדה שדעותיה והצבעותיה שקועות עמוק-עמוק בתפיסות העולם של הימין השמרני. היא ביצעה את החטא שאין חמור ממנו: יצאה נגד דונלד טראמפ אחרי 6 בינואר, משתתפת בהובלת חקירת האירועים בבית הנבחרים, ולוחמת במלוא העוז נגד האפשרות שמי שלשיטתה ביצע נסיון הפיכה מכוון יהיה מועמד למשרה כלשהי, קל וחומר לנשיאות.

וגם זה היה צפוי: יולי אדלשטיין נדחק מהמקום השני ברשימת הליכוד למקום ה-18. לא עזרה לו העובדה שהיה פעיל ציוני ומורה לעברית בברית המועצות ושילם על כך בשלוש שנות מאסר בסיביר, שם נפצע ונותר נכה. לא עזרה לו העובדה שהוא 19 שנים בליכוד, שהתנגד להינתקות, שהיה יו"ר הכנסת ואף המרה את פי בג"ץ כדי שלא לדון בהחלפתו, ששירת כשר הבריאות בזמן הקורונה. הוא ביצע את החטא שאין חמור ממנו: הודיע שבכוונתו להתמודד נגד בנימין נתניהו, וזה אחרי חטא חמור כמעט בה במידה – הוא לא ליווה אותו לבית המשפט ביום הראשון של משפטו. הוא אומנם חזר בתשובה ולא התמודד בפועל, אך החטאים לא נמחלו לו.

צ'ייני ואדלשטיין הם רק הדוגמאות הבולטות ביותר לתהליך זהה המתחולל בשנים האחרונות שם וכאן, במפלגה הרפובליקנית ובליכוד. המפלגות הופכות להיות מכשירים של העומדים בראשיהן, ומי שמתנגד להם – מסתכן בחיסול הקריירה הפוליטית שלו. לא מדובר בססמאות או בחששות, אלא בתופעות הניתנות לכימות מספרי.

נתחיל מן הרפובליקנים, המתכוננים לבחירות האמצע לקונגרס (כל חברי בית הנבחרים ושליש מחברי הסנאט) ולשורה של משרות במדינות (מושלים, מזכירי המדינה, התובעים הכלליים, מחוקקים ועוד). וושינגטון פוסט בדק ומצא השבוע, כי מבין 469 הרפובליקנים שניצחו בבחירות המקדימות למשרות הבכירות (חברי קונגרס, מושלים, מזכירי מדינה) – 270 הם תומכי השקר הגדול, לפיו הניצחון בבחירות 2020 נגזל מטראמפ בדרכי מרמה וג'ו ביידן אינו נשיא לגיטימי.

לתמיכה הזאת יש כל מיני צורות, אך עצם קיומה מפחיד. היא מלמדת שהמועמדים הללו מאמינים לטענות חסרות כל בסיס עובדתי שהוא, אשר נדחו בידי עשרות שופטים בכל רחבי ארה"ב (כולל מינויים של טראמפ) ואשר הובילו לנסיון ההפיכה של 6 בינואר. וחמור מכך: חלקם אומרים במפורש, שאם ייבחרו – יפעלו למנוע "שוד בחירות דומה", שזה אומר להעביר חוקים שיגבילו בפועל את יכולת ההצבעה של תומכי הדמוקרטים ויעניקו לפוליטיקאים בודדים אפשרות להתעלם מרצונו של הבוחר (אגב, תראו את האבסורד: הם רוצים לשדוד בחירות במסווה של מניעת המעשה).

הרפובליקנים צפויים לזכות ברוב לפחות באחד משני בתי הקונגרס, אם לא בשניהם – שזה כמובן בסדר גמור ועולה בקנה אחד עם ההרגל האמריקני לחלק את השלטון בין שתי המפלגות (ולהוביל לשיתוק, אבל זה סיפור אחר). החשש הוא, שהם ינצלו את כוחם בוושינגטון ובבירות המדינות כדי לפגוע קשות בהליך הדמוקרטי וביריביהם, וההיסטוריה כבר לימדה אותנו שאפשר להרוס דמוקרטיה תוך שימוש בה-עצמה. והמפחיד ביותר: טראמפ ירכב על גלי ההצלחה של המועמדים בהם הוא תומך ויתמודד שוב ב-2024 – עם סיכוי של ממש לנצח. זה צריך להיות חלום בלהות של כל מי שהדמוקרטיה יקרה לליבו, ולכל מי שמבין שהגנתה של ארה"ב עליה חיונית גם לו.

רשימת הליכוד לקראת הבחירות הקרובות מעלה חששות דומים. פרשנים פוליטיים טובים ובכירים ממני עמדו כולם על כך שלמדורגים בצמרת הרשימה יש מכנה משותף אחד: נאמנות מוחלטת לנתניהו. יורשים אפשריים – ישראל כ"ץ ויולי אדלשטיין – נדחקו למקומות ה-12 וה-18. יריב לוין, מתנגד מושבע של מערכת בתי המשפט, ניצח והתייצב במקום השני; אמיר אוחנה, המנסה לחקות את לוין, עלה למקום השישי; שלמה קרעי, אשר הגיע יותר מכולם לאולם 315, עלה למקום ה-13; דוד אמסלם, מירי רגב, מיקי זוהר – מגניו הקולניים של נתניהו – זכו למקומות החמישי, התשיעי והעשירי. וכל זה קרה במפלגה שאיש מבין 140,000 חבריה לא הרהיב עוז להתמודד מול נתניהו. אפילו לא אחד.

המשמעות ברורה: חברי הליכוד רוצים להבטיח שנתניהו ימשיך להוביל אותם, ולא משנה כמה אישומים יש נגדו וכמה פעמים הוא לא יצליח להרכיב ממשלה. זו כמובן זכותם המוחלטת, אך למשקיף מן הצד – ובמיוחד אם הוא איש ימין, כמוני – מותר להיות מודאג. כאשר מצרפים לכך את התמיכה של איתמר בן-גביר, בצלאל סמוטריץ' ודומיהם, ואת הסימנים הברורים מאוד לפיהם איילת שקד תאפשר לנתניהו להקים ממשלה צרה – המסקנה היא שחלק ניכר ממחנה הימין נטש את האידיאולוגיה לטובת אדם אחד.

תוסיפו לכך את הנאמנות המוחלטת של החרדים לנתניהו – למרות שהוא חילוני מובהק שהטריף את המטבח במעון ראש הממשלה, שֶנָאַף עם אשת איש, שמעולם לא נראה מתפלל, שזלל לתיאבון נבלות וטריפות – ותקבלו כמחצית מחברי הכנסת הנאמנים למנהיג ולא לדרך, לאיש ולא למעשיו, לטובת הבודד ולא לטובת המדינה.

הללו יעמדו לצידו של נתניהו גם אם יתברר שוב, בפעם החמישית ברציפות, שלימין יש רוב אבל רק בגללו אין ממשלת ימין ורק בגללו ישראל שוקעת בתוהו ובוהו. הללו בהחלט עלולים, בתוך חודשים ספורים, לצאת למאבק גלוי נגד עצמאות בתי המשפט שבלעדיה אין דמוקרטיה. ברשימה הליכוד בפרט ובמפלגות גוש נתניהו בכלל, קשה מאוד לראות אפילו קומץ של בעלי חוט שדרה, מוסר ומצפון אשר יתנגדו למהלכים הללו – שמטרתם תהיה להשתלט על המערכת המשפטית לצרכים מפלגתיים ואישיים.

שיהיה ברור: תמיכה אוטומטית בצד אחד והתנגדות אוטומטית לצד האחר היא מתכונות היסוד של המערכת הפוליטית. תמיד תהיתי, האם כל חברי הכנסת של הקואליציה באמת מאמינים שכל מה שעושה הממשלה הוא הדבר הנכון ביותר, והאם כל חברי הכנסת של האופוזיציה באמת מאמינים שכל מעשיה הם שגיאות איומות. עד לפני לא הרבה שנים, גם אצלנו וגם בארה"ב, אכן ניתן היה להעביר החלטות וחוקים בהסכמות חוצות קווים. אבל במידה רבה, ושוב בשתי המדינות, ההקצנה כיום היא כה קשה עד שהסכמות כאלו הופכות לנדירות, מה שגורם לעיתים לשיתוק ורק מעמיק עוד יותר את המחלוקות – וחוזר חלילה.

עם זאת, החלוקה הבסיסית הייתה קיימת תמיד. פרופ' נורת'קות פרקינסון היטיב לתאר זאת כאשר דיבר על ההבדל בין הפרלמנט הבריטי לבין האסיפה הלאומית הצרפתית. הראשון מסודר בשני גושים היושבים זה מול זה – קואליציה מול אופוזיציה. ברגע בו חבר הפרלמנט תופס את מקומו באחד מהם, ברור לו ש"האנשים היושבים ממול אינם צודקים בשום אופן וכל טענותיהם הן דברי הבל. לעומתם, האנשים היושבים לצידו ניחנים בחוש מדיני מפותח וכל נאומיהם רצופים חוכמה, צחות לשון ומתינות". לעומת זאת, האסיפה הלאומית בנויה בחצי גורן (והיא גם המקור לחלוקה בין ימין לשמאל, על שם מושביהם של חבריה בעת המהפכה הצרפתית): "אי-אפשר ליצור שתי קבוצות של ממש שיהיו מנוגדות זו לזו, ואיש אינו יכול לומר איזו טענה משכנעת יותר מבלי שיאזין לנאומים".

פרקינסון התבטא בהומור הציני המושחז הרגיל שלו, וכידוע לנו – גם במבנה של חצי גורן ברור היטב לכל מחוקק לאן הוא משתייך, במה עליו לתמוך ולמה עליו להתנגד. ג'ים האקר (ב"כן, אדוני השר") מסביר לראש לשכתו, ברנרד וולי, המזכיר לו שעליו להתנגד בפרלמנט להצעה של האופוזיציה: לא משנה על מה ההצבעה, אני צריך לדעת מתי להרים את היד. אבל גם החלוקה המפלגתית, ברורה ככל שתהיה, נסבה בעיקרה על הבדלים אידיאולוגיים. ואילו כעת, הן בקפיטול והן בכנסת, השאלה המרכזית האם אתה בעד או נגד דונלד טראמפ ובנימין נתניהו. כל השאר שולי במקרה הטוב ולא קיים במקרה הגרוע.

גם אם ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה במדויק, וגם כאשר יש הבדלים ניכרים בינה לבין ההווה, אסור להתעלם ממנה ומן הלקחים שהיא מלמדת. בהקשר בו אנו עוסקים, יש להיזכר כיצד נראים פולחני אישיות ולאן הם עלולים להוביל. נצטט כמה שורות מדבריו של ההיסטוריון הדגול ריצ'רד אוברי בספרו "הדיקטטורים", הצריכות לשמש כאזהרה לכולנו, כי הרבה מאוד תלוי בנו.

"...הצלחתם של שני פולחני האישיות נשענה על שיתוף הפעולה הפעיל, מתוך רצון חופשי, של מיליונים אשר השעו את ספקנותם, סמכו את ידיהם על הדמויות המנופחות אשר יצרו השלטונות, והאדירו אותן. פולחני אישיות עולים כפורחים משני הכיוונים, מלמעלה ומלמטה. האופי הרצוני בעליל של ההערצה בדיקטטורות הללו, כמו בדיקטטורות אחרות בעת החדשה, הוא סמן משמעותי לאופן שבו פועלת דיקטטורה. קיים שיתוף פעולה בין השליט המקרין את דמות הגיבור האגדי, לחסידים המקדשים את הדמות הזאת ומעניקים לה ממשות. הקשר הרגשי שנוצר על-ידי המעש הזה קושר את שני הצדדים. דיקטטורים אינם יכולים לצאת כאוות נפשם מן ההצגה שהם עזרו להפיק.

"...הדיקטטורים יצרו משלים נחוצים של עצמם, אבל חיש מהר הם נעשו קניינו של העם כולו, שהיה יכול לקבלם או לדחותם... אישור עממי נלהב הוא שהעניק לפולחני האישיות את הצורה הגרוטסקית שהייתה להם בשיאם. חלק מן התנופה לשינוי הצורה הזה נבע בלי ספק מן התעמולה וממנגנון המפלגה... בדרך כלל, פולחני אישיות הם תופעה דתית יותר מאשר פוליטית. [בשתי המדינות] כאחת ניטשטשה ההבחנה בין השתיים בדעת הציבור.

"...תפקיד מורה הדרך והגואל שיוחס לשני הדיקטטורים צמצם את הצורך בצורות קונבנציונליות יותר של נאמנות פוליטית, ועזר לגבור על הפרדוקס בין האפרוריות של בשר ודם של שני האנשים הללו לתפקיד ההיסטורי המופלג שיוחס להם. אוהדים מאמינים או נלהבים יותר קיבלו את המיתוס המרכזי, שאִפשר לסמוך על [השניים] שיגנו על האומה ועל העם. התוצאה הייתה נטישה נרחבת, מרצון, של הפוליטיקה... מי שפגעו בכבלי הקסם והשמיעו את ספקותיהם או את עוינותם, הסתכנו במעצר ובהרשעה בדין על הכפשה בוגדנית".

בשנה שעברה ציטטתי כאן מספר קטעים על מנהיגות מתוך כתביו של הרב יונתן זקס המנוח, מי שהיה הרב הראשי לבריטניה ומהוגי הדעות היהודיים החשובים ביותר בעשורים האחרונים. נחזור כאן על דבריו הרלוונטיים לענייננו כעת – האופי הראוי של מנהיג. הרב זקס התייחס לבלעם, אותו תיארו חכמינו כנביא בסדר הגודל של משה ואולי אפילו יותר ממנו. מן התורה עצמה אנו למדים על כוחו ועל המגע הישיר שלו עם ה'. מדוע אפוא הוא מכונה "הרשע"? מה גרם לו לנצל לרעה את כישוריו ורמתו הרוחנית? הרב זקס משיב: הוא היה מקלל להשכיר, אדם בלא שורשים ובלא נאמנות. מכאן מגיע הרב זקס לתכונות החשובות למנהיג.

"יש אנשים שנתברכו בכשרונות גדולים, שכליים ולפעמים אפילו רוחניים, ובכל זאת אינם מגיעים להישגים שכשרונות אלה מאפשרים להם. חסרות להם תכונות מוסריות בסיסיות: יושרה, יושר, ענווה, ומעל לכל – נאמנות. את מה שהם עושים, הם עושים בצורה מבריקה; אבל לא פעם, הדבר שהם עושים הוא הדבר הלא-נכון.

"מתוך מודעוּת ליכולותיהם יוצאות הדופן, הם נוטים להתנשא על אחרים. הם נכנעים לגאווה וליוהרה, ומתמכרים לאמונה שמעשיהם חומקים איכשהו מההגדרה 'פשע'. בלעם הוא הדוגמה הקלאסית לאנשים כאלה. אפילו לאחר שנוכח לדעת כי אלוהים עומד לצידם של בני ישראל, הוא עדיין רקם מזימה לגרור אותם לחטא; עובדה זו ממחישה כיצד גם הגדולים שבגדולים עלולים להידרדר אל עומק השִפלוּת.

"מי שנאמן לאחרים מגלה שאחרים נאמנים לו. מי שמפר אמונים מאבד את אמונם של אחרים בו, וסופו שהוא נותר נטול סמכות. מנהיגות בלי נאמנות איננה מנהיגות. כישורים וכשרונות אינם תחליף לאיכויות המוסריות הקורנות ממנהיג אמיתי וגורמות לאנשים ללכת אחריו. אנו הולכים אחרי מי שאנו בוטחים בו, ואנו בוטחים בו משום שהוא פעל באופן שרכש את אמוננו. לכן משה נעשה מנהיג דגול, בעוד בלעם נותר עד סוף ימיו זאב בודד בעל רשימת כישורים נוצצת. הֶיו נאמנים לאנשים שאתם מנהיגים".