Perpetual Motion

החלק החשוב ביותר ב"מתווה העם" של הנשיא יצחק הרצוג מצוי בעיקרון השני מבין אלו המוצגים בראשה. "כל ההסדרים הקבועים במסמך זה מהווים מקשה אחת, שנבנתה בשים לב למערך האיזונים שיש לקיים בין רשויות השלטון ויש לראותם כמכלול. המסמך מבטא איזונים ראויים, עליהם יש לשמור במהלך הליכי החקיקה". כאשר קוראים את ההצעה במלואה – רק חמישה עמודים, אומנם עמוסי פרטים, אך בהחלט ניתנים לקריאה ולהבנה במהירות (מה שרוב המגיבים כנראה לא טרחו לעשות) – רואים שאכן היא מקשה אחת, וזהו היתרון הגדול ביותר שלה, גם אם יש מקום לכיוונונים בפרט זה או אחר.

בדרך כלל, "מקשה אחת" היא מכשול ליישום תוכנית, במיוחד כאשר מדובר בנושאים מורכבים ושנויים במחלוקת. אך הרצוג בנה לתלפיות מתווה שחלקיו משולבים לבלי הפרד זה בזה ויוצרים מעגל מלא. חוקי היסוד ייקבעו ויתוקנו בהליך ייחודי המחייב הסכמה רחבה, אשר תמנע את ניצולם לרעה לפגיעה בזכויות יסוד; בית המשפט העליון לא יוכל להתערב בחוקים כאלה, והתערבותו ביתר החוקים תהיה מצומצמת; לכן, אמורה לרדת המוטיבציה להשתלטות פוליטית על מינוי השופטים – בעוד הפוליטיקאים יהיו מוגבלים בשימוש בחוקי היסוד, וחוזר חלילה. מי שמצביע רק על רכיב אחד במתווה, פשוט אינו מבין את הרציונל העומד בבסיסו, או שהוא מטעה בכוונה.

המתווה בא בתגובה להצעות ההרסניות של יריב לוין ושמחה רוטמן, ולכן ניתן לכאורה לטעון שאפילו שינויים בהסכמה מהווים כניעה למסלול הרודנות הדורסני בו הם הולכים. אלא שלטעמי אין ממש בטענה זו. ראשית, יש להבחין בין פעולה שגויה לבין פעולה בלתי לגיטימית: הראשונה היא בגדר סמכותו של השלטון הנבחר, השנייה פסולה בתכלית. מה שרוצים לוין ורוטמן הוא בלתי לגיטימי: פוליטיזציה של מערכת המשפט. מה שמציע הרצוג הוא לכל היותר שגוי (ואינני אומר שהוא שגוי). שנית, ההפיכה היא סכנה מיידית וברורה, ומוטב להתפשר ואף לוותר כדי לבלום אותה. מה לעשות, לא תמיד הטובים מנצחים, בוודאי שלא לכל רוחב החזית.

אם מובילי הרפורמה באמת היו רוצים שינויים, הם היו לכל הפחות נכנסים לשיחות על המתווה של הרצוג. הפסילה המיידית שלו – מבנימין נתניהו ומטה – חושפת בצורה ברורה את הכוונה האמיתית (אם למישהו עוד היה ספק): לא תיקון אלא הרס, לא שינוי אלא השתלטות. לפיכך, המאבק חייב להימשך. האם נגיע למלחמת אחים, כפי שהזהיר הרצוג? האחריות – למנוע אותה או חלילה אם אכן תפרוץ – מוטלת בראש ובראשונה ובצורה כמעט בלעדית לפתחם של נתניהו וחבריו.

בתחילת השבוע הלך לעולמו בשיבה טובה פרופ' אריה לוין – פרופסור לבלשנות ערבית באוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל לשנת תש"ע. הוא הותיר אחריו שני בנים, שניהם עורכי דין: יורי לוין ויריב לוין. אם השם השני מוכר לכם, אינכם טועים: זהו שר המשפטים. זה אומר, שהשר יושב שבעה השבוע וכמובן לא היה בכנסת ובמשרדו.

ההיגיון שלי אמר, שמרוץ חקיקת הרפורמה ייעצר השבוע: קודם כל מטעמים אנושיים (לאפשר לבני המשפחה להתרכז באבלם ובכבודו של הנפטר החשוב) ושנית מטעמים מעשיים (שר המשפטים איננו זמין למחלוקת המשפטית החשובה ביותר בתולדות המדינה, ודאי לא בצורה מלאה). מעבר לכך, וסליחה אם זה נשמע ציני, אם מישהו חיפש תירוץ לקחת פסק זמן של כמה ימים, להירגע ולהידבר – הנה ניתנה ההזדמנות, מצערת ככל שתהיה. התבדיתי. לא רק שריצת האמוק לא נעצרה אפילו לרגע, אלא שעוד הוסיפו לה את פסקת ההתגברות – לדרישת הסיעות החרדיות, שבתמימותי חשבתי שהן יותר מכולם יכבדו את ימי השבעה.

אני באמת לא מצליח להבין את הריצה הזאת; בהעדר הסבר רציונלי, נפנה בהמשך לאמירה קשה של הרמב"ם. נשיא המדינה ביקש פסק זמן – ונדחה. מאות אלפים ברחובות מפגינים נגד התהליך – והוא לא נעצר אפילו לרגע (מזל שיש שבת). ידידותיה הטובות ביותר של ישראל מזהירות מפני המהלך – והוא נמשך. אלפי מומחים מכל התחומים זועקים על ההרס העומד לפתחנו – והתגובה היא ביזוי והתעלמות. השר המוביל את המהלך יושב שבעה – וזה לא משנה לאיש. מתחילה להתגנב לראש המחשבה האיומה, שרק משהו באמת חמור – אירוע ביטחוני, אסון טבע – יכול לגרום ל-Perpetual Motionהזה להיעצר. יודעים מה? אפילו בזה אני כבר לא בטוח.

אם דיברנו על אירועים ביטחוניים ואסונות טבע, תראו את מה מזניחה הממשלה ה-37 בעודנה שקועה כל-כולה בהפיכה המשטרית. אירן מצויה במרחק של החלטה, 12 ימי ביצוע ו-6% העשרה של אורניום מהפיכתה הרשמית למדינת סף גרעינית. במבחן התוצאה, בנימין נתניהו נכשל לחלוטין במאבק נגד מה שהוא עצמו הגדיר אין-ספור פעמים כאיום קיומי מוחשי על ישראל. אירן וסעודיה מחדשות את היחסים הדיפלומטיים, "הסכמי אברהם" מצטננים והרחבתם אינה נראית באופק. יהודה ושומרון בוערים, פיגועים חזרו להיות שגרתיים (כולל אחד נועז במיוחד וחסר תקדים בצומת מגידו), האלימות במגזר הערבי שוברת שיאים, וליד חבית אבק השריפה מתרוצץ בחדווה איתמר בן-גביר ובידו קופסת גפרורים.

בתחום הכלכלי האינפלציה מואצת, הריבית תהיה חייבת לעלות עוד יותר, ענף הנדל"ן ניצב על סף משבר חריף – וכל זה עוד לפני ההשלכות ההרסניות של ההפיכה המשטרית אם תתחולל. מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, הטיל השבוע במישרין על נתניהו את החובה להתכונן לרעידת אדמה קטלנית, שאיננה שאלה של האם אלא של מתי – וזה אחרי שנים רבות של הזנחה (תזכורת: אותו נתניהו היה ראש הממשלה ב-12 מתוך 13 השנים האחרונות).

בזירה הבינלאומית ישראל צריכה לתת את דעתה על המלחמה באוקראינה, ולאזן בין מקומה הטבעי בברית המערבית לבין האינטרסים הקשורים ליחסיה עם רוסיה. גם העימות המחריף בין ארה"ב לסין מחייב את ישראל לגבש אסטרטגיה, אשר תנווט בין הברית הקיומית עם וושינגטון לבין היחסים הכלכליים עם בייג'ינג (שגם הוכיחה בשבוע שעבר שהיא יודעת היטב לבחוש במזרח התיכון).

יכולת הקשב של כולנו מוגבלת, וזה כולל אדם מוכשר כמו נתניהו (ובוודאי אנשים הרבה פחות מוכשרים בהם ממשלתו עמוסה לעייפה). ביום של כולנו יש 24 שעות, כולל אצל נתניהו היודע לעבוד ימים ארוכים מאוד. ומה שהכי חמור: הקרע האיום בעם שאותו יוצרת ההפיכה המשטרית, יגבה מאיתנו מחיר כבד ביום פקודה – בביטחון, בטבע, בבריאות. נתניהו וממשלתו מפקירים את ביטחון המדינה וחיי תושביה.

עוד כמה מילים על הזירות הבינלאומיות. היחס של הממשלה והקואליציה הנוכחיות למה שקורה ונאמר מחוץ לגבולות ישראל, הוא ילדותי ומטומטם במקרה הטוב, מגלומני ופושע במקרה הגרוע. לפעמים נדמה שיש בהן לא מעט חברים שממש נהנים לצפצף על כל העולם, שזה מה שעושה להם את היום ואת השבוע. זה ילדותי ומטומטם, כי המשמעות היא שאין להם שמץ של מושג כיצד מתנהל כדור-הארץ בשנת 2023. זה מגלומני ופושע, כי הם סבורים שישראל הקטנה יכולה לעשות מה שבא לה בלי לשלם מחיר.

כך היה למשל כאשר בצלאל סמוטריץ' ועמיחי שיקלי – האחד שר בכיר, השני שר לענייני השד יודע מה – הציעו לממשל האמריקני להתעסק בענייניו שלו ולא להתערב בהפיכה המשטרית. מעניין מה יקרה לישראל אם הממשל יקבל את העצה ויגיד: ok, אני מתעסק בענייני שלי ולא מתערב בגינויים לישראל באו"ם ואולי גם בהחלטות מעשיות נגדה. מעניין מה יקרה לישראל אם הממשל יגיד: צודקים, יותר חשוב לי להשקיע כסף בענייניה של ארה"ב מאשר בהגנה על משטר ישראלי אנטי-דמוקרטי ואנטי-ליברלי.

השבוע הגיע תורו של איתמר בן-גביר – האדם המסוכן ביותר בפוליטיקה הישראלית, גזען ועבריין מורשע, בעל נטיות פשיסטיות ומי שעלול לבדו להצית את המזרח התיכון כולו. הוא יצא נגד דחיית הדיון בוועדת השרים לחקיקה בהצעתו של חברו לסיעה, צביקה פוגל (איך לכל הרוחות האיש הזה היה תת-אלוף בתפקידים קרביים?!), להעניק לאנשי כוחות הביטחון חסינות כמעט מוחלטת מהליכים פליליים בשל פעילותם המבצעית. כולם כולל כולם מסבירים ומוכיחים שזה מהלך מיותר והרסני, שיפקיר את חיילי צה"ל ומפקדיו להליכים משפטיים בחו"ל ובמיוחד בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג – ושני הפירומנים האלה בשלהם. מה מעניינים הגויים? אנחנו נעשה שריר ונראה להם!

היכן מי שאמורים לבלום את הגל המופקר והמסוכן הזה? ואלה שמות: בנימין נתניהו, יואב גלנט, אלי כהן, רון דרמר – המופקדים הבכירים ביותר על בטחונה של ישראל ויחסי החוץ שלה. הם ממלאים את פיהם מים, ובכך הופכים להיות שותפים שבשתיקה לאמירות וצעדים החותרים תחת האינטרסים החיוניים ביותר של ישראל.

יולי אדלשטיין – לשעבר יו"ר הכנסת ושר הבריאות וכיום יו"ר ועדת החוץ והביטחון – העז השבוע שלא להשתתף בהצבעות בקריאה הראשונה על פסקת ההתגברות (לטובת המשתמטים החרדיים) וחוק הנבצרות (לטובת הנאשם בנימין נתניהו). אדלשטיין מסתייג מההפיכה המשטרית ובחר בדרך המתונה ביותר להראות זאת. הוא לא הצביע נגד, הוא לא נמנע, הוא לא דיבר; הוא פשוט לא בא. יו"ר הקואליציה וסיעת הליכוד, אופיר כץ – משרתו הכנוע של נתניהו, מי שהגיש את הצעת החוק שתאפשר לו לקבל ללא הגבלה תרומות למימון הגנתו – מיהר להעניש את אסיר ציון לשעבר: במשך שלושה שבועות הוא לא יוכל להגיש הצעות חוק והצעות לסדר ולא יוכל לנאום במליאה.

אחרי המהלך הזה, מה שעשה דובר הליכוד, יונתן אוריך, נראה כמו כסף קטן. ירון אברהם מחדשות 12 דיווח השבוע, שנתניהו אסר על השרים לנסוע לביקורים ממלכתיים בארה"ב כל עוד הוא אינו מוזמן לבית הלבן, ואם הם כן נוסעים – אסור להם להיפגש עם אישי הממשל. הנחיה שערורייתית, המלמדת שבעיני נתניהו – המדינה זה הוא ורק הוא. הליכוד לא הכחיש, אבל אוריך לא אהב את הפרסום וסילק את אברהם מקבוצת הווטסאפ של דוברות הליכוד. אריאל כהנא, הכתב המדיני של ישראל היום – המעז להיות כיום עיתון ימין ולא ביביתון – מחה בחריפות (מנומסת) וסולק גם הוא. הבנתם? עיתונאי שלא יבוא טוב לדובר הליכוד, לא יקבל ממנו מידע. גם בריוני, גם ילדותי, גם מטופש – הכל ביחד.

כל זה מתגמד ליד המגמה שכבר עמדתי עליה כאן: נסיונות השתלטות רודניים של הממשלה הנוכחית על כל מה שרק אפשר. בתי המשפט בראש הרשימה, כי הם היחידים שיכולים לבלום את יתר המהלכים, אבל ממש לא לבד בה. בן-גביר מנסה לבצע פוליטיזציה של המשטרה. סמוטריץ' קיבל את המינהל האזרחי ומנסה להפעילו בצורה פוליטית (ע"ע מאחזים בלתי חוקיים). נתניהו ניסה למנות את מנכ"ל משרדו, יוסי שלי, לסטטיסטיקן הראשי, ומדברים על מינוי מקורבו אבי שמחון לנגיד בנק ישראל – שני גופים כלכליים מקצועיים ביותר וחשובים ביותר, שרק אצל רג'פ טאיפ ארדואן הפכו למכשירים פוליטיים (והכלכלה הטורקית מתרסקת). אפילו על הספרייה הלאומית ניסה יואב קיש להשתלט, מן הסתם כדי להעיף ממנה את שי ניצן, אבל השבוע הוא נבלם. לחבורת הרודנות הזאת אין גבולות ואין מעצורים.

כאמור, בהעדר הסבר רציונלי לריצת האמוק של הממשלה והקואליציה לעבר תהומות הרודנות, אולי התשובה מצויה באמירה מפורסמת של הרמב"ם בהלכות תשובה. הוא עומד בהרחבה על עקרון הבחירה החופשית – אולי העיקרון החשוב ביותר ביהדות – ואז מציג פסוקים שלכאורה סותרים אותו ואומרים שהקדוש ברוך הוא הִקְשה את ליבו של פלוני וחיזק את ליבו של אלמוני. הכיצד?

הרמב"ם מסביר, שעל כל חטא יש עונש – ויש דרכים רבות להיפרע מן החוטאים. "ואפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים הרבה, עד שיתן הדין לפני דיין האמת, שיהיה הפרעון מזה החוטא על חטאיו אלו שעשה מרצונו ומדעתו, שמונעין ממנו דרך התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו". האפשרות לחזור בתשובה היא זכות ייחודית שהעניק הבורא לברואיו; בשום מערכת משפטית לא מספיקה חרטה בלבד כדי לפטור מעונש. אבל יש מקרים שזכות זו נשללת ממי שעשה חטא אחד גדול או שורה ארוכה של חטאים. למה הדבר דומה? לבנק המסרב להעניק אשראי למי שלא פרע הלוואה גדולה או למי שההמחאות שלו חוזרות שוב ושוב. זכויות לא מוענקות למי שמזלזל בהן או מנצל אותן לרעה.

שלילת האפשרות לחזור בתשובה – למעשה יצירת Perpetual Motion של כשלונות, משגים וחטאים – היא הסבר אפשרי להתנהגות בלתי רציונלית, המזיקה לאדם עצמו ולסביבתו. כך מסביר הרמב"ם את הקשחת ליבו של פרעה מול המכות שניחתו על ארצו ועמו. האם זה מה שאנחנו עדים לו כעת? או שמא עדיין נותרה תקווה לבלימה, להתעשתות, לסובלנות, להבנה, לפיוס?