רשות השידור (להלן: "התובעת"), הגישה תביעה נגד בלייר אליהו (להלן: "הנתבע"), לפיה האחרון חייב ע"פ תקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת טלוויזיה) התשמ"א - 1981, לשלם לתובעת אגרה שנתית (להלן בהתאמה: "התקנות" ו"האגרה") בגובה הסכומים והמועדים הקבועים בחוק ובתקנות כפי שפורסמו ברשומות.
לאחר שניסיונות התובעת לגבות את החוב האמור העלו חרס, הוגשה תביעה זו. לטענת הנתבע, הוא אינו חייב בתשלום האגרה בעבור התקופה שבין 2001-2006, שכן ב-2001 השליך את מקלט הטלוויזיה הישן שהיה בביתו, ומאז אינו מחזיק במקלט טלוויזיה כלשהו בביתו.
העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן, כי עד שנת 2001 היה ברשות הנתבע מקלט טלוויזיה, ובעבורו שילם את האגרה כחוק; בשנת 2001 השליך את מקלט הטלוויזיה שהיה ברשותו; הנתבע לא מסר הודעה על כך לרשות השידור. לאור העובדות הנ"ל, לטענת התובעת, חייב הנתבע באגרה עד שנת 2006, ואילו לטענת הנתבע, הוא אינו חייב באגרה הנדרשת. המחלוקת היא - האם היה על הנתבע להודיע לתובעת באשר להשלכת המקלט מביתו. החובה החוקית למסירת הודעה ע"י המחזיק מופיעה בתקנה 6 לתקנות, ותקנה 8 מטילה חובה על סוחר טלוויזיות להודיע על מסירת מקלט בדרך של מכירה, השאלה או השכרה. לגישת התובעת יש לפרש את כוונת המחוקק גם למקרים בהם החליט אדם לזרוק או להפקיר ברשות הרבים את המקלט שברשותו.
לגישת הנתבע תקנה 6 מטילה חובה רק על אדם שמכר או העביר מקלט לאדם אחר. לגישת הנתבע, יש לקרוא את התקנות בצמידות לחקיקה הראשית מכוחה הותקנו. הנתבע הפנה לסעיף 28א'(א) לחוק, הקובע: "המחזיק במקלט טלוויזיה ישלם לרשות אגרה שנתית בסכום של...". לגישתו, חובת התשלום נובעת מעצם ההחזקה במקלט. משכך, מרגע שחדל להחזיק במקלט, לא קיימת חבות מצידו באשר לתשלום.
בית המשפט בהחלטתו ציין, כי כיוון שמדובר בתאגיד סטטוטורי, המטיל אגרה ללא קשר לשירותים הניתנים על ידו, מדובר במס המשולם בגין החזקת מיטלטלין. מכיוון שכך יש להסתייע בכללים שנקבעו בפרשנות דיני המיסים. ביהמ"ש סבור כי הפרשנות התכליתית של תקנה 6 הינה יצירת חיוב נוסף בדרך זו של מסירת דיווח לרשות השידור. ע"י יצירת היקש, נראה כי המחוקק ביקש ליצור מנגנון אשר יאפשר יעילות כלכלית, ע"י כך שהמחזיק הנוכחי מחויב למסור דיווח לרשות בשל מכירת או העברת המקלט לאדם אחר, וזאת בכדי לסייע לגביה יעילה של האגרה ע"פ חוק. במידה ולא יעשה כן, תטיל הרשות את חיובי האגרה על המחזיק או המעביר, וזאת מהסיבה כי המחזיק פעל ברשלנות בשל אי דיווח, ובכך גרם לחסרון כיס לרשות.
במצב דברים בו מושלך מקלט הטלוויזיה, לדעת בית המשפט, אי מסירת ההודעה לרשות אינה יכולה להביא למסקנה שהנתבע המשיך להיות הבעלים של המקלט וזאת מהסיבה שמשהופקר המקלט פוקעת הבעלות לפי ס' 7 לחוק המיטלטלין, התשל"א 1971.
בית המשפט קבע, כי החוק ברור ומטיל את חיוב האגרה על מחזיק המקלט. לא קיימת בסעיף "הגדרות" של החוק, הגדרה של המילה "מחזיק". מכאן, שיש לפרש זאת "כלשון בני אדם" ולא להרחיב את הפרשנות גם למי שלא מסר הודעה על חדלות החזקתו בגין השמדת המקלט. משהסכימו הצדדים על כי הנתבע לא החזיק במקלט, זהו המצב העובדתי שעליו בית המשפט להשית את הכרעתו. באם המחוקק היה רוצה להרחיב את מושג "המחזיק" (כפי שעשה לעניין ארנונה בפק' העיריות) היה עושה זאת מפורשות. לשון התקנות ברורה ומתייחסת למכירה או העברה לאדם אחר. המדובר בחוק ובתקנות המטילות חבות על אזרח, וככאלו אין מקום להרחבת הפרשנות ולהטלת חובות נוספים על אזרחים.
בית המשפט ציין, כי במידה ויבקש מחוקק המשנה לקבוע, כי במצב בו אדם שהשליך מקלט טלוויזיה יהיה עליו למסור הודעה מסודרת לרשות השידור, עליו לעשות זאת בצורה מפורשת בתקנות. מכל מקום, ברור שקיום "החזקה" יכול להיווצר רק כשקיים מקלט טלוויזיה. מקלט שהושלך לזבל או הושמד אינו יכול להיות ב"חזקתו" של אף אדם, אין לאף אדם "זיקה קרובה" אליו. אדם שהשמיד את מקלט הטלוויזיה שלו, כבר איננו נהנה פוטנציאלי מהשירות ואין כל הגיון לשתף אותו בנטל מימון רשות השידור.
מחוקק המשנה הוא גם האחראי על "הרגולטור" של התובעת. משכך, כל עוד לא התקין תקנות ברורות יש להפעיל כלל פרשני "כנגד המנסח" "בהשאלה" והיקש מדיני החוזים. משנתקבלה הסכמה בין הצדדים באשר לכך שאכן מקלט הטלוויזיה הושלך בשנת 2001, ובהעדר כל הוראת חוק מפורשת אשר תקבע כי קיימת חובת דיווח על כך, לא ניתן לחייב את הנתבע בגין תקופה שלא החזיק במקלט הטלוויזיה, לפיכך הוחלט לדחות את התביעה.
