|
|
[צילום: אתנחתא - בית קפה מסעדה]
|
|
|
|
|
ערב חמישי. המורעב ואני קבענו ללכת ל"נערת בולין האחרת" בקולנוע לב בתל אביב, סרט חדש בכיכובם של נטלי פורטמן (היהודייה הכשרה), סקרלט ג'והנסון (בעלת השורשים היהודיים) ואריק באנה, הגוי הטהור, שהקשר היהודי היחיד שלו טמון בסצנת הסקס עם איילת זורר בסרט "מינכן", אבל לא באמת משנה לי אם הוא נימול.
חשבנו לאכול משהו לפני, כדי שלא ארייר כל הסרט על חזהו של הכוכב האוסטרלי שמגלם את המלך הנרי השמיני. לא פחות ולא יותר. המורעב לקח את ידי והוביל אותי ל"אתנחתא". "אתנחתא קומית?" שאלתי אותו רק כדי לגלות שאני משעשעת רק את עצמי. זה לא שאני לא מצחיקה אותו, אני דווקא מאוד מצחיקה אותו. באמת. נשבעת לכם. בדייט הראשון כמעט ויצאה לו הקולה מהאף. אבל אחרי כמה שנים ביחד ועם רעב מגרגר בקיבה, הדבר היחיד שיכול היה להפוך אותו למשועשע הוא משהו חם על צלחת עם לחם בצד. וחמאה. וקצת חריף. ואולי עוד קצת לחם.
בסופו של דבר, הגענו לבית קפה פינתי על דיזינגוף שנפתח לפני שמונה חודשים וטרם זכה לביקורנו. אנחנו מתיישבים בקצהו של המקום ומתבוננים אל הרחוב שאין כלה, אם כלה וחותנת שלא מכירות בתל אביב. השעה שבע בערב, שעת הערביים של העיר. החתנים כבר אספו את בחירות ליבם לפני שלוש שעות ברוח וצלצולים, הפיח אותו פיח, האוטובוסים עדיין תופסים נתיב שלם והאופנוען שמנסה לחתוך את הפקק נשאר בעינו. עם כל האג'נדה על העיר שלא מפסיקה, יש עדיין משהו רגוע יותר בשעה הזאת. הרוח נעימה. אפילו קצת קריר. מבטיחים לנו שבקרוב מאוד כבר יפתחו את המרפסת לקרני השמש הנעימות כל כך של הקיץ. בינתיים, זה נעים לנו ככה.
אנחנו מתיישבים על כסאות קש לבנים, מביטים לעבר המטבח החשוף ומגלים טאבון חם ולוהט, משם יוצאים המאפים שנעשים במקום. בית הקפה מאופיין במראה נקי וקלאסי של לבן, חום עמוק ואדום ומתהדר בבר נאה לחובבי הכיסאות הגבוהים ולוגמי האלכוהול. מולנו יושבות שתי נשים שמלקטות חסה ועוד מיני ירקות מצלחת סלט ענקית. משום מה, זה גורם לי לרצות להזמין את אותו הדבר, או לכל הפחות, כריך. אבל איך אומרים - החיים זה מה שקורה כשמתכננים תוכניות? אז כך הרגשתי, רק עם אוכל. הדבר הראשון שכובש את ליבנו בתפריט, שבנה שף אלרן גולדשטיין (אקס 'קרן' ו'בנג'מין סיגל'), הוא המכתש. מכתש גרגירי חומוס חם, כלומר. ורק כדי שלא יגידו שאין מספיק בשר במערכת, גם לקחנו קבבונים בטחינה (42 שקל). מכתש החומוס העמוק (36 שקל), מגיע עם טחינה, לימון ושום. בבית אני משתמשת בו כדי לכתוש תבלינים, כאן אנו רומסים בעדינות את גרגירי החומוס המתגרים. יש משהו חווייתי באכילה הזאת. אנחנו מנגבים אותם בשיטה התל אביבית, קרי - לצד פוקאצ'ה ירושלמית שנאפית במקום. מקורי, תודו. אין כמו חומוס לנפש ישראלית (ולחילוף חומרים זריז). מנת הקבבונים מוגשת עם טחינה, סלט כרוב נדיב וכמובן, פנכת חריף. אין בה חידוש כמו המכתש, אך היא נעימה, טרייה ומתובלת היטב.
זמן קצר אחר כך, אנחנו מתפנים למנה האחרונה: אמריקן אפל פאי (28 שקל), לא מתוק מדי ולא גדול מדי. נימוח, חם ומעט קריספי. מופתי, כמו שאומרים. המנה מגיעה עם גלידה בצד, אך אני מוותרת עליה וכותשת את הפאי (סלחו לי, אני רגילה עוד מהמכתש). אחרי פסק הזמן הקצר שלקחנו במקום הקטן בתל אביב, אנו מתחילים לדדות לבית הקולנוע. שם, אני מוותרת על הפופקורן ומגלה שמנאז' א-טרואה במבטא אנגלי עושה לי שמות בבטן ורשרושים בלב. או שאולי היה זה החומוס.
