ראש הממשלה אהוד אולמרט מיהר לוושינגטון עוד בטרם מלאו שלושה שבועות לממשלתו. לנסיעה היו ככל הנראה ארבע מטרות עיקריות: לקיים את טקס המשיחה בבית הלבן, אשר נתפס כחשוב למיצוב מעמדו של ראש ממשלה חדש; ליצור קשר אישי עם נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש; לקבל את ברכתו של הנשיא לכרטיס הביקור הפוליטי של אולמרט - תוכנית ההתכנסות; ולדון באיום הגרעין האירני.
המטרות התקשורתית והאישית ככל הנראה הושגו. הביקור עבר ללא תקלות, ראש הממשלה התקבל בכבוד ובחום רב, נאומו בפני מושב משותף של הקונגרס (אירוע יוצא דופן) נענה בהתלהבות רבה, הנשיא הקדיש לו זמן רב, וניכר שנוצרה כימיה ביניהם. לגבי האיום האירני, נאמר בפומבי מה שצפוי היה להיאמר (אסור שאירן תפתח יכולת גרעינית; ארה"ב תגן על ישראל; קשרי מודיעין ישודרגו). אם נאמרו דברים נוספים מאחורי דלתיים סגורות, מן הסתם יעדיפו שני הצדדים לשמור זאת לעצמם. כך שבהתאם לצפוי, תוכנית ההתכנסות במסגרת היחסים עם הפלשתינים היתה הנושא הקונקרטי החשוב ביותר. בנושא זה, הביקור השלים ככל הנראה שינוי משמעותי בדגשים ובלוח הזמנים, שינוי שהחל במהלך הכנתו של הביקור.
בתחילת תכנונו של הביקור שאפו בלשכתו של ראש הממשלה לקבל את תמיכתו של הנשיא האמריקני לרעיון ההתכנסות, ועל בסיס זה לתאם בעתיד עם הממשל את פרטי התוכנית. תקווה זו התבססה ככל הנראה על ההערכה, המשותפת לישראלים ולאמריקנים, בעניין חולשתו של אבו מאזן וסרבנותו של החמאס. ברם, כאשר התברר שארצות הברית סבורה שמוקדם מדי לאמץ את הרעיון, הונמכו הציפיות על-ידי שני הצדדים. הביקור השלים מגמה זו, ועל-פי התבטאויותיו של ראש הממשלה הוא יישר קו עם העמדה האמריקנית.
במקור, אולמרט הכריז שהוא שואף לקבוע את גבולות הקבע של ישראל; אם אי אפשר יהיה לעשות זאת במשא-ומתן עם הפלשתינים, זה יבוצע באופן חד-צדדי באמצעות תוכנית ההתכנסות. ה"אם" היה ככל הנראה מן השפה ולחוץ. משא-ומתן עם הפלשתינים על-פי מפת הדרכים מחייב אותם קודם כל לפרק את ארגוני הטרור. עוד לפני ניצחון החמאס בבחירות למועצה המחוקקת, נראה היה שאבו מאזן לא מסוגל (ואולי אף לא מעוניין) לבצע מהלך זה; ניצחון החמאס קבר סופית את הסיכוי לכך. מכיוון שכך, הנחת המוצא המובלעת של אולמרט היתה שאין טעם לבזבז זמן רב מדי על ניסיונות למשא-ומתן, ויש ליישם את תוכנית ההתכנסות בלוח זמנים מוקדם ככל הניתן. האמריקנים לא קיבלו גישה זו.
לקראת ובמהלך הביקור האמריקנים הדגישו שאין מדובר בכלל באימוץ ההתכנסות, בראש ובראשונה משום שזה מוקדם מדי. מזכירת המדינה רייס הסבירה שלראש הממשלה "אין תוכנית; הוא אמר שהוא רוצה לשתף את הנשיא בכמה רעיונות". גם לאחר פגישתה עם אולמרט היא אמרה ש"אנחנו לא מצפים לאמץ נקודות ספציפיות", משום שיש עדיין "הרבה שאלות" לגבי התוכנית. הכוונה ככל הנראה היתה לשאלות כגון: קווי ההתכנסות, דינה של בקעת הירדן, חופש הפעולה של צה"ל בשטח שיפונה, התכנון להתיישבות בשטח 1E אשר יפריע לרצף טריטוריאלי פלשתיני, ההשלכות על ירדן, שליטה על מעברי הגבול, וכו'.
מעבר לכך שמדובר עדיין על רעיון ולא על תוכנית, מבחינת ארצות הברית אין להזדרז עם ההתכנסות ועדיף להתמקד במיצוי האפיק הדו-צדדי. שלוש סיבות לכך. ראשית, למרות ההסכמה לגבי חולשתו של אבו מאזן, הוא הבלם היחיד בפני השתלטות החמאס, ולכן יש לחזק אותו במקום להחלישו באמצעות מהלך חד-צדדי. שנית, יש להמתין ולראות מה יקרה עם ממשלת החמאס; אולי תתמתן ואולי תקרוס. ושלישית, לארצות הברית חשוב לא לפתוח את הפער בינם לבין האירופאים (בין השאר בגלל הצורך בחזית אחידה בסוגיה האירנית), אשר מתנגדים להתכנסות חד-צדדית.
במהלך מסיבת העיתונאים המשותפת לנשיא ולראש הממשלה, חזר בוש על העמדה השוללת מגעים עם החמאס כל עוד לא שינה את עורו. כמו כן הגדיר הנשיא את ההתכנסות כרעיון "נועז...קונסטרוקטיבי...חיובי", אשר "יכול להוות צעד חשוב לקראת שלום... ויכול להוביל לפתרון של שתי מדינות... אם אי אפשר יהיה להתקדם על בסיס מפת הדרכים". ברם, מרבית דבריו של בוש התייחסו לחזון שלו, למפת הדרכים, לצורך לנהל משא-ומתן עם אבו מאזן, ולבעיית החמאס. כמו כן, ציין הנשיא שגבולות קבע יקבעו רק במשא-ומתן ושאסור לצדדים לקבוע עובדות בשטח. בהתאם לכך גם לא היה מוכן ללכת מעבר לניסוח במכתבו לשרון באפריל 2004 לגבי גושי ההתנחלויות.
ראש הממשלה יישר קו עם העמדה האמריקנית. עד לביקור לא הפגין אולמרט דחיפות לגבי פגישה עם אבו מאזן "החלש" ואף נזף בשר הביטחון אשר דיבר על כך; במסיבת העיתונאים הוא הבטיח להיפגש איתו "בעתיד הקרוב" ו"למצות כל אפשרות" למשא-ומתן. בעוד שבמקור שאף ראש הממשלה להתכנס ל"גבולות קבע", ליד הנשיא הוא חזר על ביטוי אשר הועלה במסגרת ההכנות לביקור - "גבולות בטוחים".
בהתאם לכך אולמרט ציין שגושי ההתנחלויות יצורפו למדינת ישראל רק "במסגרת הסכם הקבע". בעוד שבעבר ראש הממשלה תכנן ליישם את ההתכנסות בתוך שנתיים (וספג ביקורת על קצב איטי מדי), בארצות הברית הוא דיבר על "שלוש עד ארבע שנים". ובכלל, המילה convergence הוחלפה בביטוי בעל צליל פחות סופי: realignment.
לסיכום, האמריקנים הביעו תמיכה טנטטיבית ברעיון ההתכנסות. בתמורה אולמרט העתיק את הדגש המיידי מגיבוש תוכנית למאמץ דיפלומטי עם אבו מאזן, עירפל-עד-ויתר על היבט "הקבע", והאריך את לוח הזמנים. על-פי דיווחי התקשורת, בחודש יוני יגיעו נציגים של מחלקת המדינה לארץ כדי להתחיל לעבד את רעיון ההתכנסות לכדי תוכנית. גם אם אכן יעסקו בנושא, סביר לצפות שזה יתבצע על אש קטנה.
העדיפות מבחינת האמריקנים היא לפעול לריכוך החמאס ולחיזוק אבו מאזן כדי למצות את הסיכוי להתקדמות דו-צדדית. רק במידה וישוכנעו שהמאמץ נכשל, ישחררו האמריקנים את הבלמים לגבי תוכנית ההתכנסות. ראש ממשלת ישראל יפעל על-פי הקצב האמריקני.
----------------------------------------------------------
מתוך גיליון 172 של מבט-על הרואה אור על-ידי אוניברסיטת תל אביב,
מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים ומרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה, באמצעות תרומתם הנדיבה של שרי וישראל רויזמן, פילדלפיה
