הפיגוע הנורא בדולפינריום בת"א התרחש בליל שבת. לא הייתי יודע דבר על כך אלמלא נכנסו כמה חברים מהקבוץ והפעילו את מכשיר הטלוויזיה בביתי. כך יכולתי גם אני לצפות במהומה ולראות את הכתבים המתרוצצים באזור, את אלפי האנשים שהגיעו והפריעו לאמבולנסים ואת הכתבים שקפצו אל מול המצלמה בכל רגע אפשרי כדי לשפוך מלל ועוד מלל חסר תכלית.
בלטה כתבת אחת ששמה כמדומני אורלי וילנאי-פדרבוש. תוך כדי התרוצצות מאיש מד"א לשוטר ומשוטר לפצוע הכריזה הכתבת שחברה קדישא לא תקבור את ההרוגים כי הם אינם יהודים. כך נודע לה משיחת טלפון עם אנשי חברה קדישא.
הלוקש נבלע כמות שהוא. וכי זה המקום והזמן לשאול איך הצליחה להעלות לטלפון איש של חברה קדישא בליל שבת? אני גם זוכר את התגובה הכועסת של חברי הקבוץ שישבו לצפות במחזה ותהיתי איך הגיעה אינפורמציה כזו אליה בעוד היא מתרוצצת במקום הפיגוע?
במוצאי שבת שודרה באותו ערוץ ראשון שיחה עם הרב לאו. הוא ציין שאנשי חברה קדישא גרים בבני ברק והם מנתקים את הטלפון שלהם בערב שבת, לכן לא יתכן ששוחחו אתה בליל שבת.
כשנה אחרי כן הביאה אותה כתבת לשידור ביומן ליל שבת כתבה על השמדת פירות וירקות מטעמים דתיים. הכתבה צולמה בעיקר בשוק הסיטונאי של ירושלים בגבעת שאול. הכתבה הראתה איש בעל זקן גדול שולח ארגזי פירות למיכל אשפה גדול.
האיש נשא על ירכו גרזן בתוך אבזם מיוחד. אחרי כן הראו אותו עומד מעל מיכל האשפה הפתוח וחובט בגרזנו לתוכה. הקריין הסביר, שהוא מרסק ומשחית את הפירות שהכניסו לשם בהוראתו וכי הפירות הללו הן פירות מעשר או תרומה שאסור לאכול אותם ועליו להשמידם.
עם זאת דובר בכתבה זו על העוני הגדול בארץ. על אנשים האוספים פירות וירקות מאשפות ומשיירים של דוכני רוכלים ועל היוקר הרב של פירות וירקות.
כאמור ניתן לראות את ארגזי הפירות שרוקנו אותם לתוך המיכל ואחרי כן לראות את האיש עם הזקן עומד מעל מיכלית אשפה ומכה אל תוכה בגרזינו. אך מה מצוי בתוך מיכלית זו לא ניתן לראות ואם זו אותה מיכלית שאליה הביאו את הפירות איני יודע כי "הצפרדעים" הללו דומים. האיש תואר כמשגיח הכשרות של השוק הסיטונאי.
שמענו גם הרבה קולות בכתבה זו מלבד קולו של הקריין. שמענו את קריאותיהם של נהגי המשאיות ושל סיטונאי הירקות. אך את קולו של משגיח זה לא שמענו כלל וכלל. איש מיוצרי הכתבה לא שוחח איתו בשידור.
האיש נראה דתי מאוד ומכאן יש להניח, שלא ראה את הכתבה וגם משפחתו לא ראתה. בכלל אין החרדים בירושלים נוטים להחזיק טלוויזיה בביתם. צריך היה להיות המשך כלשהו לכתבה זו. לבטח יעלו את האיש לשידור באחד מימי השבוע, יראיינו אותו ויבקשו לשמוע למה השמיד פירות וירקות טובים בימים אלו כשחסר אוכל לאנשים. ראיון כזה לא שודר.
אילו היתה הפרשה מסתיימת בכך, ניחא. אבל אני מבקר בפורומים שונים באינטרנט ונתקל שם בתגובות, תשובות והתגרויות שונות ומדי פעם יכתוב מאן דהוא על הנזק והבזבוז וחוסר האנושיות של השמדת פירות מטעמי דת. מדי פעם ישובו ויזכירו את המשגיח עם הגרזן.
אני מכיר את הלכות המעשר והתרומה מילדותי, יודע כמה מהיבול אסור בהנאה ונועד לכהן. כשלמדתי את ההלכות הללו חשתי גם כן תחושה של בזבוז מיותר. כשראיתי את כמויות הפרי הנשאר בסוף היום בדוכני השווקים ונזרק לזבל הבנתי, שמעשרות ותרומות אינן מעלות או מורידות דבר.
בהרבה חנויות של רשתות שיווק נערמות כמויות גדולות של פירות שמחירם גבוה והקהל נמנע לקנותם, כעבור יומיים מושלך הכל לאשפה וערימות חדשות ויקרות מגיעות לחנויות. אבל תמיד אפשר להשתמש ב"נשק" הזה כדי להשמיץ את שומרי המצוות, לא כן?
ככל הידוע לי פיטרה רשות השידור את הכתבת הנ"ל והיא אינה מופיעה יותר על מסכי הטלוויזיה. איני בטוח בכך כי אני קולט רק את הערוץ הראשון ויתכן שהיא משדרת בערוץ אחר. למה משדרים כתבות על חרדים בליל שבת? כי הם לא רואים?
שנים מספר קודם לכן הופיעה תמונה של משפחה חרדית שהדליקה מנגל באתר הגבורה של גבעת התחמושת ביום העצמאות. התמונה הופיעה בעיתון ידיעות אחרונות ועוררה סערה ציבורית. אנשים רתחו מזעם. לא די שהחרדים אינם עומדים כשמשמיעים את הצפירה ביום הזכרון ואינם חוגגים את יום העצמאות, הרי הם גם מדליקים מדורה באתר הנצחה.
גם פרשה זו נשכחה ואחר זמן נודע לי כי אותה משפחה שהדליקה מנגל קיבלה פיצויים נכבדים מהעיתון על ההשמצה, כי את המנגל עשו במקום המיועד למנגלים ומי ש"ערך" את התמונה הציג אותה בזווית כזו שאין רואים כמה מרוחקים היו ממצבת הגבורה. תמונה אחת שווה יותר מאלף מלים? במקרה הזה היתה התמונה הזו בעלת ערך של עשרות אלפי שקלי פיצויים מן העיתון.
שני הצהרונים שלנו (הם מופיעים בבוקר אבל עדיין נחשבים לצהרונים). איבדו מזמן את אמינותם בעיני. זכור לי סיפור על אישה חרדית תושבת בני ברק שנאנסה על-ידי עובד זר והרתה. זכור לי שהכתבה עסקה בעיקר בתגובת הרבנים שלא התירו לה להפיל את עוברה ובטרגדיה הנוראה של המשפחה. זכור לי גם כמה זעם אנטי רבני נשפך לרדיו, אינטרנט ומכתבי מערכת של העתונים עד שביום מן הימים נתגלה, שכל הסיפור לא היה, לא נברא ואפילו משל לא היה. שום אישה חרדית לא נאנסה על-ידי עובד זר וכל המעשה אינו אלא פרי דמיונו של הכותב.
אני נזכר בסיפור זה בכל פעם שאני קורא או שומע את הטענה ש"החרדים שונאים את החילונים". וכי מה הפלא? אם חילונים מעלילים עלילות כאלה על רבנים אפשר לאהוב אותם? למה עוסקים עיתונאים בעלילות שווא? המציאות אינה נותנת מספיק חומר לכתיבה?
אינני מתלהב מביטויים נפוצים כמו "פראבדה". זו מחלה שלוקים בה גם עיתוני חוץ. הגארדיאן הבריטי אינו פראבדה, למרות ההשמצות והשקרים על ישראל. ה-בי.בי.סי כבר מזמן נעשה שופר תעמולה אנטי ישראלי, כמוהו כעיתון הארץ.
הדברים נעשים חמורים יותר כשרשתות תקשורת ועתונות מקבלים מידע ואינם מפרסמים אותו. לא הייתי יודע דבר על אולמרט אלמלא יצאו יואב יצחק ואריה אבנרי בסדרת מאמרים על מעלליו. אילו הייתי מסתמך על דיווחי איילה חסון מהערוץ הראשון לא הייתי יודע דבר.
אך לפני יומיים נודע לי שבעת ביצוע ההינתקות מגוש קטיף, כשהתושבים פונו מבתיהם נורו טילי קסאם על הנגב המערבי ואש נורתה על-ידי הפלשתינים לעבר החיילים המפנים. "לא תהיה אש". הבטיח אבי ההינתקות. אף עיתון, אף ערוץ רדיו או טלוויזיה לא דיווח אז על האש. איך אוכל להאמין להם?
את הדברים שנכתבו לעיל שלחתי כמכתב לפורום שבו אני משתתף ושם פורסמו וזכו להתיחסות מעטה למדי. את הפגם המהותי של התקשורת בישראל לא אוכל לתקן על-ידי מכתב לפורום פלוני וכמה הערות של משתתפיו. אך אני מוצא חובה לעצמי לשוב ולהביא את הדברים כאן כי את הפגמים אפשר לתקן.
מר יואב יצחק כבר הביא לתשומת לב קוראיו את שתיקת התקשורת בנוגע למעשים של שחיתות. ציין שאנשי התקשורת יודעים על מעשים אלו ואינם מביאים אותם לידיעת הצבור. יואב יצחק הוא עתונאי יחיד וגם אם נוסיף את אריה אבנרי הלוחם אף הוא בשחיתות עדיין אין די בהם.
ממציא האתרוג - מר אברמוביץ, שנחשב לאחד מבכירי העתונאים ועליו נאמר שאין דבר נעלם מידיעתו, נעשה בועה ריקה מתוכן כשנודע כי מכשיר האזנה הותקן במקום עבודתו והוא לא ידע על כך כלל עד שהמשטרה חשפה את הדבר. פיצוץ הבלון הזה של "הכל יודע" גרם לו לעזוב את עיתונו.
אך בשידורי הטלוויזיה שמרו לו מקום מרופד שממנו יתקוף את בעלי ההשקפה השונה משלו ויטיל בהם רפש. יחד עמו היה צוות מסייע כגון חיים יבין הידוע בשם מר טלוויזיה והוא הולך ונחשף לעינינו כפטריוט פלשתיני דובר עברית רהוטה.
הגברת גאולה אבן שהחליפה את מר טלוויזיה ישבה עם שני אנשים בעלי דעות שונות לצרכי יומן ליל השבת. האחד היה עתונאי ששמו אורי דן והשני עורך דין ששמו אמנון זכרוני. יש להניח ששניים אלו נבחרו למטרה זו כי הם מייצגים את הזרמים העיקריים בדעת הקהל.
אמנון זכרוני מוכר לי כמשתמט הראשון מהצבא, שאף ישב בכלא בגלל סירובו לשרת בצה"ל. איש נקי כפיים שאינו רוצה להחזיק כלי יריה בידיו ולכן הוא נותן לאחרים לעשות את המלאכה הבזויה של שמירה על חייו. וכי אפשר למצוא אדם מתאים יותר למקצוע זה של עורך דין?
אורי דן, שליווה את אריאל שרון בימי מלחמת יום הכפורים ונוכח במו עיניו כיצד אריק הופך מחדל נורא ואסון לאומי לניצחון צבאי, נעשה סנגורו המובהק של אריק ולא חדל להגן על מעשיו, להתעלם משחיתותו ולתרץ כל מעשה של גיבורו.
בפאנל של יומן השבוע עשתה לעצמה גאולה אבן נוהג של הפניית שאלה אל שניהם. את תשובותיו של אורי דן היתה משסעת ללא הרף ואת אמנון זכרוני היתה מעודדת לדבר ומשתיקה התערבות מן הצד. יומן ליל שבת היא תוכנית חשובה. יש לה רייטינג נכבד ומרבית האזרחים שאינם שומרי שבת משתדלים להתפנות לשעת היומן ולראותו. בעיני רבים זו תוכנית החדשות השבועיות הממצה והמעודכנת ביותר והיא גם מלווה בכתבות מצולמות של אורי גולדשטיין שהצדקנות נוטפת מקולו וכל כתבה שלו נבנית בצורת נזיפה לישראל חסרת המוסר האלמנטרי.
היומן הזה גרם לי להסתכסך עם כמה מחברי בקבוץ שהיו נוהגים לבוא אלי ולהדליק את הטלוויזיה בליל שבת. הייתי יכול להסתכל בהנאה מאחר שמישהו כבר הדליק את הטלוויזיה עבורי וכך ראיתי שוב את אבי האתרוג, את המשתמט ואת השתקתו של אורי דן. בסופו של דבר הודעתי לחברים הבאים אלי שהם יכולים לבוא כרצונם אך לא להטריד אותי עם התוכנית הזו. שיילכו לראותה במועדון אחר. וכי אוכל למחות על תוכנית כזו? אפילו אם יש שם נציג לתלונות הצבור לא אטרח, משום שאיני מאמין לאנשי הרשות.
זכורה לי החגיגה שחבורה זו עשתה בשידור טלוויזיה כשהמשטרה חקרה את מר בנימין נתניהו אחר פרסום מאמר ששמו "ביבי הובלות" מאת מרדכי גילת בעיתון ידיעות אחרונות. כל החבורה ישבה שם בצהלה גדולה. מר אתרוג, מר טלוויזיה, איילה, קרן, גאולה, ותוך כדי שיחה, היה אברמוביץ מכריז מה אמר ברגע זה החשוד לחוקריו ומה עוד גילו החוקרים. יכולת להתפעל כמובן מהחושים הטלפתיים שלו, שהרי איש לא לחש על אזנו את המתרחש והוא לא נקרא אל הטלפון.
צדיק אחד מצאתי בערוץ זה ואני חייב לציין את שמו: מר עודד שחר. כשנתניהו שירת בתפקיד שר האוצר בממשלת שרון ופרסם את תוכניותיו-גזרותיו תקף מר שחר תוכניות אלו במלים קשות ובוטות. אכן היו אלו גזרות קשות.
עודד שחר התמנה להגיש את התוכנית פוליטיקה וליד שולחנו ישבו אנשים מכל קצוות הקשת הישראלית. מעשיו של נתניהו עצרו את התדרדרות הכלכלה הישראלית ומר שחר הנחשב מומחה בתחום הכלכלה חדל לתקוף אותו. כמה פעמים שאל אנשים שישבו ליד שולחנו אם אין הם צריכים לבקש סליחה ממר נתניהו. זו אולי לא הכאה על חטא אבל זו בקשת סליחה. עצם הצגת השאלה כמוה כאילו הודה מר שחר בצדקתו של נתניהו.
אתה רוכש מכשיר טלוויזיה במחיר מלא, משלם אגרה כבדה לרשות השידור ואז אתה רואה שחורות בלי מחיקון. הדברים שאתה רואה ושומע אינם לרוחך. השקרים וחצאי האמת המובאים למרקע מרגיזים. הסילופים נעשים בגסות ואתה רוצה להרים טלפון ולהכריז שזה שקר. אבל אין בפני מי למחות ואינך יכול להכנס לאולפן ולתבוע שיתנו לך לספר את האמת לצופים.
"אם זה לא לרוחך אתה יכול לכבות את המכשיר", נאמר לי. בוודאי שאני יכול. וכי בשביל מה קניתי אותו? בשביל להדליק? יש לי חדשות למי שחושב כי כפתור הכיבוי הוא התשובה: הכפתור הזה נועד להשקיט את המכשיר כשרוצים ללכת לישון. השתקת המכשיר בבית לא תשפר את השידור ולא תתקן את התוכניות.
לישראל יש רשות שידור האחראית על השידורים השונים, התדרים שלהם ועוצמתם. ייתכן שבעת הקמתה דרושה היתה הנהלה בעלת סמכות מכח החוק להסדרת השידורים בארץ. היא הפכה להיות יצור מיותר הקולט לתוכו טפילים שאינם עושים דבר בעל תועלת, זוללים משכורות עתק, כלי רכב וטיסות לחו"ל.
כל התערבות של הרשות במהות של השידורים נתקלת מיד בתגובות נזעמות על סתימת פיות, הכנסת פוליטיקה לשידור וצנזורה של פוליטרוקים.
כשהגברת שולמית אלוני היתה שרת החינוך, התרבות והתקשורת לא מצאה מנוחה לעצמה מחמת השידורים הפיראטיים של ערוץ 7 והפעילה את המשטרה. זו החרימה את הציוד שעל ספינת השידור הגישה כתבי אישום ובסופו של דבר הצליחו להשתיק ערוץ שקהל גדול נהנה להאזין לו.
למה? וכי במקלט רדיו רגיל המצוי בישראל קולטים רק את השידורים הישראלים של התחנות המורשות? מה עם מצרים, ירדן, לבנון, עירק, פרס, יון טורקיה והבי.בי.סי? האם אלה שידורים שקיבלו את אישור הרשות שלנו?
רשויות כאלו היו בכמה ארצות שמשטרן רחוק מדמוקרטיה ושם היו מפעילים משדרים רבי עוצמה על התדרים הזרים כדי להפריע את קליטתם. אצלנו לא עושים דברים כאלה אז למה לא נותנים רשיונות שידור לכל דיכפין? למי זה מפריע?
שידורים פיראטיים עלולים לגרום לתאונות אוויר כי הם מתערבים בתדרים של מטוסים המתכוננים לנחיתה. וכי זה אינו מפריע? יש איזו קבוצה המפעילה שידור פיראטי של שעורי תורה. למה זה צריך להיות פיראטי ומסוכן למטוסים. למי מפריעים שידורי תורה עד כדי מניעת רשיון?
אין כל סיבה למנוע מערוץ 7 את השידורים או מאותה חבורה העוסקת בשעורי תורה, מלבד שרירות הלב של אנשי הרשות הנהנים מיכולתם לאמר "לא".
ברשת ב' יש תוכנית יומית בשם 'הכל דיבורים' המוגשת ע"י קריין ששמו גבי גזית. מי שאינו יודע דבר על הנושאים שמר גזית מעלה יכול ליהנות מהלצותיו ושנינותו של המגיש. מי שמכיר את הנושא(ים) נדהם. מר גזית הוא סמל ודוגמא לדברן שאינו יודע דבר. בור מוחלט ועם הארץ מדופלם.
דוגמא אחת: יומיים אחר ל"ג בעומר השנה, העלה מר גזית אורח לשידור ושוחח עמו אודות ל"ג בעומר. הוא ואורחו ידעו לספר שחוגגים את ל"ג בעומר לזכר נצחונו של בר-כוכבא על הרומאים בימי המרד הגדול. מ"סיפור" משונה זה עשו השנים שיחה ארוכה ותרבותית אודות חוסר הטעם מהנצחת המלחמה ברומאים.
איך אפשר להשתיק אותו מיד בתחילת השיחה חסרת התוחלת הזו? ל"ג בעומר אינו חג. אפילו אם מתנהגים בחגיגיות רבה אין קוראים לזה חג. את ההדלקה אין עושים להזכרת המשואות על ראשי הערים אלא להדליק נר לזכרו של בר-יוחאי. השמחה אינה שמחת ניצחון שלא היה על הרומאים. השמחה היא שמחת מקובלים האומרים שמותו של צדיק משחרר את נשמתו מכלאה הגופני.
ל"ג בעומר הוא היום היחיד מתוך ארבעים ותשעה ימים שבו לא מת אף אחד מתלמידי רבי עקיבא. כל תלמיד ידע זאת בימים שאני הלכתי לבית הספר ואיני יודע איזו חוכא ואטלולא היינו מסוגלים לעולל למי שהיה מעז לספר לנו על ה"חג" ועל ה"ניצחון".
המרד הזה של בר כוכבא המיט שואה נוראה על עם ישראל. הרומאים שחטו כל יהודי שידע דברי תורה ורק מעטים נמלטו למערות בגליל העליון ונותרו בחיים. צריך להיות בור בהסטוריה של עם ישראל ועם הארץ בחגי היהדות כדי להעלות שיחה כזו לרדיו.
אך "הכל דיבורים" היא תוכנית פופולארית מאוד ואין לי מושג כמה אנשים שמעו את דברי האיוולת הללו. גבי גזית אינו היחיד המצטיין בבורותו מעל גלי הרדיו של ישראל. קדמה לו גברת יחימוביץ שמלבד בורות הפגינה גם עדינות נפש של שימפנזה. אלו אנשי התקשורת שלנו. רשות השידור משלמת את משכורותיהם והמאזינים לוקים ברוחם ובעצביהם.
