אח, האינטרנט, האינטרנט. איזו המצאה מוצלחת. דואר אלקטרוני שנשלח מגיע מיידית, החדשות הזניחות ביותר בקצה אחד של העולם מגיעות מייד לקצהו האחר, המידע תמיד בקצות אצבעותיך. והעסק רק מתקדם. פעם, היית קורא אתר, מפנים וממשיך הלאה.
היום יש עולם חדש של אפשרויות: הטוקבק (talkback). כל ידיעה, כל כתבה, כל מאמר - תוך שניות אפשר להגיב (להלן: לטקבק), וכולם יראו. כן כן, גם הכותב. ואפשר כמובן לטקבק לטוקבקיסטים אחרים ולפתח טיקבוק שלם בנושא. בתיאוריה זה היה יכול להיות מאוד יפה. אבל רק בתיאוריה.
בפועל, אם האינטרנט הוא הכפר הגלובלי, אזי הטוקבקים הם כיכר השוק המקבץ אליו את כל שוטי הכפר, והשוטים חמושים במגאפונים רבי עוצמה. וטיקבקת לרעך כמוך, זה כלל גדול בגלישה. נניח מדען בעל שם מפרסם מאמר באתר פופולרי; ובמאמרו הוא בונה תילי-תילים על חלל וטילים, תופעות טבע סבוכות והסברים מחושבים. הטוקבק הראשון יופיע כחמש דקות לאחר רגע פרסום המאמר, וזאת בהנחה שקריאתו אורכת חצי שעה לפחות. כותרת הטוקבק תהיה "טוב, אתה אידיוט" והוא יהיה ללא תוכן. עכשיו דמיינו לעצמכם את אותו מדען; הוא יודע להסביר על ערפיליות וחורים שחורים, אבל להתמודד עם "אתה אידיוט" - אפילו הוא לא יכול. ואולי זה סוד הקסם - אתה לא צריך להיות מדען-חלל כדי להעליב אסטרונום. אתה רק צריך מקלדת תקינה חלקית וספק אינטרנט. זו דמוקרטיה של מקשים, והדמוקרטיה הזו משטחת את כל הדיונים לאותה הרמה.
טוקבק שכותרתו "קלי קלרקסון שולתת!!!1" יכול להופיע גם בכתבת רכילות וגם בניתוח כלי נשק לא קונוונציונליים במלחמה בעירק, ובכל מקרה הרלוונטיות תהיה זהה. בכל כתבה כזו יופיע גם טוקבק המגיב לטוקבק קודם: "מגיב מס' 57, אתה אידיוט בעצמך והלוואי שתמות. רק באהבה". לקורא התמים נראה כל העניין כמגדפה מטורללת, אך אודה וגם אבוש - גם אני נהגתי להשתתף בחגיגת העלבונות. וזה כיף. למען אותו קורא שטרם ניסה זאת, אתאר את התחושה: אתה גולש להנאתך באתר החביב עליך, והנה בעל טור עם דעות הפוכות לשלך מתגולל בדעותיו המטופשות. לא רק זאת, אלא שיש טוקבקיסטים המהללים בשגיאות כתיב את דעתו הרפה.
זהו הרגע בו השכל אומר "ככה?! אני אראה להם! גם לכתב המטומטם שלא טרח ללמוד את הנושא עליו הוא כותב וגם את האנאלפבת הסתום שתומך בו!". קליק-קליק-קליק, והנה עלה לו טוקבק בזו הלשון: "כותב הכתבה הוא גרפומן סתום, ומגיב 46 הוא דביל עם דיפלומה; אני יודע, אני מכיר אותו אישית מהתיכון". דקות אחר כך כבר מופיע טוקבק נגדי: "מגיב 52, אתה בוגד במדינה ואין לך מושג על מה אתה מדבר". או-אז עולה הדם לראש - לי אין מושג?! לך אין מושג!! ותוך שניות משוגר טנ"ט (טוקבק-נגד-טוקבק) מלא חרפות כרימון. וכך זה נמשך, עד שלאחרונה הגעתי לפתרון.
בסופו של דבר, אנחנו רוצים לראות דם וירטואלי. בשביל זה לא צריך תגובות ארוכות ועלבונות סבוכים. גיבשתי לעצמי דרך פעולה: אני קורא את חמש השורות הראשונות של כל כתבה, לא יותר. עכשיו, אני מנסה למצוא את העלבון הכי רדוד והכי מעורר חימה - בתנאי שהוא מילה אחת. את המילה הזו אני משגר כטוקבק, ללא תוכן וללא הסברים נוספים.
והתוצאות לא מאחרות לבוא. הנה דוגמה: נניח שמתפרסמת כתבה על זוכת תוכנית ריאליטי. דמות זניחה מתוכנית זניחה, לא משהו שיעניין מישהו בעוד חודשיים. אותה זוכה נתברכה בכל מיני תכונות, ובין היתר גם מוצא אתני שמי ולא יהודי. מבלי לקרוא את הכתבה אני משלח טוקבק: "ערביה". זהו. ללא תוכן וללא הסברים. תוך דקות בודדות הכתבה הופכת לזירת התגוששות אלימה: "גזען!!" יצעק אלי טוקבק אחר, "שטוק הוא צודק הם רוצכים!" יענה לו אחר, "קלי קלרקסון שולתת!!!1" תענה המגיבה הסדרתית. ואני בכלל ליברל יפה-נפש המאמין בשיוויון בין בני אדם. אבל יותר מכך אני נהנה לראות אותם בהיפודרום הוירטואלי, שוחטים מילולית זה את זה בשיוויון ואחווה.
לתגובות (לא טוקבקים):
zaidman@gmail.com