יש דתיים, שלא חשוב כמה מכות ישית עליהם הקב"ה, הם תמיד יחזרו לבית-הכנסת כדי להודות, להלל, ולשבח את בורא עולם על נפלאותיו. מנקודת מבטם של חילונים גמורים דוגמת טומי לפיד, מדובר באנשים שאינם מסוגלים לחשוב באופן רציונאלי. למרות שמבחינתם, האמונה מהווה מקור לתעצומות נפש, ואנרגיה אינסופית.
אבל לא עליהם אני רוצה לדבר, אלא על אחיהם היהירים שבהשקפתם האידיאולוגית, אין סימני שאלה. וההתהדרות בנוצות הרציונאליזם, אין לה על מה להתבסס. אמונתם בדרך השמאל - פנאטית. לעולם לא יבחנו אותה מחדש. לא חשוב כמה פיגועים, רציחות, מכות ו/או אכזבות ינחילו להם/לנו הטרוריסטים - הם בטוחים בדרכם. שמעון פרס, הוא הבכיר שבהם.
כשיצא מביתם של משפחת החייל החטוף גלעד שליט, הוא נעמד מול המצלמות, ואמר את המילים הבאות: "ההוראה על הפעולה בכרם שלום באה מסוריה, שם יושב איש שרוצה להרוס את השלום" (חאלד משעל). אני חוזר: "... שם יושב איש, שרוצה להרוס את השלום".
שמישהו יעזור לי: על איזה שלום מדבר מר פרס? האם הוא מתכוון לחרדה המשותפת של ילדי שדרות, ובני גילם מבית-חאנון? או על העסקים של מרטין שלאף עם הפלשתינים. לא במקרה אני נזכר בפרסומים על פרס שנזף באנשי המודיעין, רק משום שהעזו להזהיר אותו מערפאת הנוכל. "אתם הורסים לי את השלום", הוא צעק, "אילו הייתם כל כך חכמים, לא היינו מופתעים ביום הכיפורים" (73). ואם התזכורת הזו לא סתמה להם את הפה, הוא הזכיר להם את הדוחות, שהזהירו מנשיא מצרים אנואר סאדאת, בטרם זה נחת בירושלים.
לא הייתי מתעכב על אמירתו של האיש הקשיש הזה, אלמלא ידעתי, שהוא "תחנה רבת עוצמה, להפצת אידיאולוגיה - שכולה טעות". יש מיליון הוכחות. ולמרות זאת, מחנה שלם נוהה אחריו, משל היה החלילן מהמלין. ורבים שואלים: אחרי אלפי הרוגים, מה עוד צריך לקרות, כדי שמר פרס יודה: ניסינו, זה פשוט לא הולך!
בספטמבר 93, נחתם הסכם אוסלו א'. באוקטובר 94, נרצח החייל נחשון וקסמן. באותו חודש, פיגוע תופת בכיכר דיזנגוף עם הרוגים רבים. חודשיים אחרי (בדצמבר 94) למרות "קורבנות השלום" ראינו את הטקס משטוקהולם, בו נתבשר העולם על סיום "מאה שנות איבה". בספטמבר 95, נחתם הסכם אוסלו ב'. יותר מאוחר, כדי לחזק את שותפו עם הלסת הרוטטת - הוא נתן להם רובים. מאז, זרמו הרבה מים בירדן, והרבה דם באוטובוסים, וכו'.
12 שנה חלפו מאז שלשל שימון את כספי פרס נובל לשלום לכיסו, ועדיין צרכני התקשורת רואים בטלוויזיה לוויות, פיגועים, קסאמים, חיסולים, טנקים, מסוקים יורים, ואלופים (במיל.) מפרשנים.
12 שנה, זה די זמן כדי להתפכח. חייבים להודות: יש פער רצונות בין שני העמים, שאינו ניתן לגישור. אנחנו רוצים שקט (על שלום ויתרנו), והם רוצים מדינה פלשתינית מהים עד הנהר. אילו רצו מדינה בצד ישראל, מזמן היו מגיעים לזה. אני בטוח שגם פרס מבין זאת.
השלום שלך מר פרס, הורג אותנו. עצור, ותודיע לצאן מרעיתך, שאחרי חטיפת החייל גלעד שליט, ורצח הנער החטוף אליהו אשרי (הי"ד) האסימון שלך ירד. ההינתקות היתה טעות, וההתכנסות תהיה בכייה לדורות. זוהי שעת היקיצה, שימון. רק הכרעת הפלשתינים תרפה את ידיהם. בלי הכרעה - שלום לא יהיה כאן.
אנא, עשה זאת עכשיו, לפני שלינדנשטראוס מעביר את התיק שלך למזוז.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
