הונאות: גם בתאונות הדרכים

אתה מסיים פגישה מוצלחת, ופונה לחניון המכונית עם שיר בלב. אתה משלב לרוורס, מבקש לצאת ממקום החנייה.

לפתע חושך עולמך. זעקות שבר נשמעות מאחורי מכוניתך. אתה מזנק החוצה ומחוויר כסיד. על הכביש מתגלה אדם המתפתל מכאבים.
"איך זה לא הבחנת בי?", הוא זועק בכאביו, ואתה לא מתעכב לענות על שאלתו. מייד אתה מזמין אמבולנס וכאשר הוא מגיע ביללת צופרים, אתה מדווח לפראמדיק על מעורבותך בתאונה.

רק הרבה זמן מאוחר יותר, מתברר כי מדובר בתאונה מבויימת, שכל כולה הופקה לצורך תביעת דמי ביטוח.

נשמע מפחיד ונדיר? מפחיד כן, נדיר לא.

מדי יום מוגשת בישראל לפחות תלונה אחת, בגין הונאה בתאונות דרכים. מרביתם של המקרים אף פשוטים יותר מזה שתואר.
המשבר הכלכלי הביא לפריחת רעיונות מצוקה בקרב הציבור, ויש המנצלים כל אפשרות להשגת כספים במירמה.

חברת אבנר, איגוד חברות הביטוח לנושא תאונות הדרכים, אומדת את היקף ההונאות בכרבע מיליארד שקלים לשנה. "זהו פשע שאתה משלם עבורו," אומרת אבנר. "למרות שעבירה זו מבוצעת על-ידי אדם אחר, יש לכך השלכות על כל אחד מאיתנו".

על-פי אומדנים שנעשו, בתחום של פגיעות גוף שרובן כתוצאה תאונות דרכים, עומד היקף הונאות על כ-250 עד 300 מיליון שקל בשנה. סכומים אלה מהווים כ-20 אחוז מסך כל תשלומי הפרמיות לענף ביטוח החובה, ואם לא היו הונאות, ניתן היה להוזיל את הפרמייה לציבור הרחב, ולהפחית סכום של 300 עד 500 שקלים לרכב.

"מדובר בפגיעה מתמשכת במערכת היחסים בין המבוטח לחברת הביטוח: השעור הגבוה של ההונאות, גורם לחברות הביטוח להתייחס בחשדנות לתביעות המוגשות ולעיתים קרובות הן דורשות מהמבוטח לצרף מסמכים רבים לאימות הנתונים. תהליך מסרבל את הטיפול בתביעה וכתוצאה מכך הנפגעים העיקריים הם ה האזרחים ההגונים והישרים.

איך אתה יכול לעזור?
ראשית, אל תתייחס לתאונות הדרכים כהזדמנות עיסקית לפצות את עצמך על כל התשלומים ששילמת בעבר עבור הביטוח, ואל תתפתה לבצע עבירה על החוק - זכור לא זאת מטרת הביטוח.

בנוסף, אל תתפתה לעזור "לפברק" מסמכים גם אם מדובר בחברים - זכור, השתתפו בהונאה גם היא עבירה על החוק ובמקרים רבים, אנשים הועמדו לדין ונשפטו למאסר ו/או תשלום קנס כספי.

לבסוף, אם ידוע לך על אדם שביצע הונאה, אל תהסס לדווח על כך למשטרת ישראל או לאבנר - בסופו של דבר, הונאה מביאה להגדלת הפרמיה של כולנו, ולתשלום גבוה יותר של ביטוח החובה.

מול העבריינים הציבה משטרת ישראל את רפ"ק עו"ד סמדר קואל, מפקדת היחידה להונאות בתאונות דרכים. רפ"ק קואל, בלונדינית מצודדת שאיש לא היה מנבא את תפקידה, מסתירה מאחורי כפפת משי, אגרוף של ברזל.

אין להסתנוור מהקנקן, יש להקשיב לדבריה וחזקה על העבריינים בכוח כי לא יסתכנו בהסתבכות עם נציגתו המשכנעת של החוק.

בהתייצבה בפני ועדת החקירה הפרלמנטרית למניעת תאונות הדרכים, סיפרה רפ"ק סמדר קואל לחברי הוועדה על מקרה שארע בישוב ג'דידה מכר:

לרשויות דווח על תאונת דרכים, אשר גרמה להפסקת חשמל ביישוב. "מסתבר שהתושבים השרויים בחשיכה כעסו על הנהג, אשר הגיע לבית החולים לא בעקבות פגיעת הרכב בתאונה - אלא בעקבות המכות הנמרצות שספג מהתושבים הנזעמים.

פה לא ניגמר הסיפור, אלא רק מתחיל: בעקבות הנהג הפצוע, הגיעו לבית החולים לא פחות מעוד 30 'נפגעי הלם' מדומים. אלה לקוחותיה של רפ"ק סואל.

המטרה הסופית של קבלת כספים במירמה מחברות הביטוח מושגת בשתי דרכים, שהראשונה בהן נחלקת גם היא נחלקת לשניים:

1. הונאות בתאונות דרכים;
1.א. ייזום תאונות.
1.ב. ייחוס פגיעה שלא מתאונת דרכים, לתאונת דרכים.

2. הרצון להמלט מאימת הדין.


1. הונאות בתאונות דרכים:

1א. ייזום תאונות - במקרים נדירים מסתכנים עבריינים ביצירת תאונה לצורך תביעת פיצויים.

מקרה לדוגמא: שני כלי רכב קבעו לפגוע אחד בשני לצורך תביעה. לכל רכב עלו מספר נוסעים, הנהגים הונחו מראש לפגוע זה בזה בכוונה, ולאחר מעשה זימנו חבריהם את כוחות ההצלה - אמבולנסים ומשטרה. כוחות החילוץ שהגיעו ראשונים לשטח אכן זיהו פגיעה של שני כלי רכב, אישרו את התאונה, אף שלא ידעו כי מדובר בתאונה מבוימת.

הממצאים הרפואיים מסתכמים ב"רגישות במימוש", הגדרה מעורפלת הקשה באימות. אין ממצאים חזקים יותר, שהרי המתלוננים לא שהו כלל בכלי הרכב. הנפגעים המדומים פונו באמבולנס כאשר הם זועקים קריאות שבר.

מקרים אלו מעטים, בעוד שמקרים נפוצים הינם ביום תאונות על-ידי הולכי רגל. העבריינים אורבים בחניות למכוניות שנוסעות רוורס, ואז מכים על הרכב או נופלים מאחוריו בזעקות שבר, כמו בקטע שתואר בפתח הדברים.

זהו אמצעי פרנסה לכל דבר. פעמים נעשה בשיתוף הנהג הפוגע, אך לרוב ביוזמה עצמית.

"כיום קל הרבה יותר," אומרת רפ"ק סואל, "במקום ליצור בכוונה תאונה ולקחת סיכוי מיותר, פשוט להשאר בבית וליזום את הארוע מהכורסא".

מדוע להתאמץ וליצור תאונת דרכים, ולערב בה כלי רכב של ממש, כאשר אפשר פשוט לבוא ללשכת התנועה, לספר שעבר כלב ילד או גמל (תלוי באזור הגיאוגרפי בו גר המתלונן), דבר שאילץ אץ המתלונן לבלום, וכתוצאה מכך ספג 'צליפת שוט' - הגוררת כאבים חדים הקשים בזיהוי.

"לא פגעתי באובייקט כי אני נהג טוב, הספקתי לבלום," יאמר המתלונן הכוזב, ולמשטרה אין כל אמצעי לבדוק אם הסיפור אכן ארע, או לא.

המתלונן אפילו אינו זקוק לעדות מסייעת. אין סימנים באוטו - כי הרי לא פגע בדבר, אין עדים, אין צד ג', והאיש מדווח על תאונה שלא התרחשה.

פעמים נירתם הסינוור לנושא, "אוטו בא מולי, סינוור אותי וכך ניתקעתי בעץ".

היו תאונות בן החבר'ה קראו לשאר החברים לבא ולהצטרף לחגיגה. יש תאונות אמיתיות אליהן החברים מצטרפים לאחר מעשה, ויש שכלל אין תאונה.

מספר הנוסעים בכלי רכב שהיו מעורים בתאונה, עולה פתאום פלאים. אדם שהיה מעורב בתאונה, מצרף אליו לאחר מעשה את אשתו, אחותו וגיסתו.

1ב. ייחוס פגיעה שלא מתאונת דרכים, לתאונת דרכים:

מקרים שכיחים של תאונת בית, משוייכים פעמים רבות לגורם המוטורי. על תאונות בית אין פיצוי קל ונזיל, תאונות דרכים מעוגנות היטב בחוק.

הורים לילדים הנופלים מאופניים, מקורקינט או נפגעים במגרשי משחקים, מחפשים להם פיצוי בחוקי המבוגרים.

חוק פיצויי תאונות דרכים הוא חוק סוציאלי יפה הנותן פיצוי לניפגעי תאונות דרכים, בלי קשר לאשם.

הרשלנות התורמת של הניפגע אינה רלוונטית לפיצוי, אתה זכאי ברגע שנפגעת.

החוק יפה, אך בעייתי. פסיקת בתי משפט הרחיבה את הגדרת תאונות הדרכים מעבר לשראה המחוקק בעיני רוחו.

הפרשנות הרחיבה את הפיצוי גם למה שארע שלא במהלך הנסיעה.
כל ירידה וכניסה למכונית הינה פעולה מסוכנת (עבור חברות הביטוח): הרבה אנשים מעקמים רגליים במהלך היום. זה כואב מאוד, ומכאן קצרה הדרך להצהרה הכוזבת שדבר קרה בירידה מהרכב.
הסטת מקום האירוע למיקום מוטורי, מזכה את הניפגע בפיצוי.

אליבא ד'תלונות העבריינים, לילדים נטייה חזקה לנשור לפתע ממכוניות. "תינוק בן שמונה חודשים פתח את הדלת, ועף!", מסרה אימו. הילד עוד לא הולך, וכבר מתעופף. הארי פוטר. ילד אינו זכאי לפיצוי בגין תאונת עבודה, ומטבע הדברים שהרבה ילדים נפגעים בתאונות שובבות.

במידה והעבריין נתפס, לא רק שהתביעה הכוזבת לפיצוי נדחיית, אלא שגם צפויה עוד סנקציה פלילית.

כל עד לא היתה קיימת היחידה לחקר הונאות בראשותה של רפ"ק סואל - עבדו העבריינים ב"שיטת מצליח". לא היה טיפול ממוקד ומקצועי של משטרת ישראל.

כאשר המשטרה מצאה בזמנו שהמתלונן נפל סתם ולא בדרך הממונעת כפי שהתלונן, לא הופעלה כל סנקצייה נוספת מעבר לביטול התלונה.

בית משפט מכה כיום בכיסם של עברייני התלונות הכוזבות. מדובר באנשים שאלפי השקלים הבודדים בהם הם ניקנסים, הינם הרבה כסף עבורם.

"לא רק שלא תקבל את שרצית, אלא תשלם קנס הנע בין 3 ל-30 אלף שקלים, וכן תהיה צפוי לעונש מאסר על תנאי".

בתי החולים חוזרים לאחר הגילוי המשטרתי לחברת הביטוח, ודורשים החזר הוצאות הטיפול והאישפוז.


2. הרצון להמלט מאימת הדין

אנשים אשר מתחילה לא חשבו על ביצוע עבירה, ניגררו אליה בכורח הנסיבות: אזרחים שנהגו ללא רשיון, ללא ביטוח, בפסילה, בשכרות, ללא מלווה, שבל"ר - שימוש ברכב ללא רשות - דהיינו גנבי רכב, נגררים לעבירה נוספת באם נקלעו לתאונת דרכים - ועתה הם מנסים בדרך עבריינית להמלט מאימת הדין.

"בן אדם לא משים עצמו רשע". כפועל יוצא מהמצב וללא מחשבה פלילית חדשה, מנסים עבריינים לטייח את המצב הראשוני ומוסיפים חטא על פשע.

נפוץ הדיווח הכוזב על זהות הנהג או על זהות הרכב המעורב בתאונה - באם לא היה רשוי מסודר. הרבה פעמים מדובר בתאונות עצמיות (אותו עץ שרדף אחרי הנהג השיכור).

הנהגים אומרים "לא אני נהגתי," ביודעם כי לא יהיו זכאים לפיצוי אם ניפגעו.

שני חברים נוסעים יחדיו. אם אחד לא היה כשיר לנהיגה - האחר נוטל על עצמו את האחריות (ראה מקרה בכיר השב"כ ונערתו).

בתחילת הפרשה לא נוצרה כוונה פלילית, אדם ראה את חבריו או בני משפחתו מסתבכים בתאונה, רוצה להציל אותם - ומעמיק את הסתבכותו בעדות שקר.

כאשר כבר התחיל אדם לפשוע ולדווח כזב, הוא ממשיך במקרים רבים ומחליט גם להרוויח קצת כסף מהצד.

כאשר אדם ניפגע, הוא כבר פונה לחברת הביטוח ובקש פיצוי. כך נוצרות בלי משים שתי עבירות - הראשונה כתוצאה מיידית מהתאונה, ואחר כך מתערב האופי האנושי.

זה מדד מעניין לאופי האדם: אם כבר ניפגע, הוא ממשיך הלאה בדרכו הנפשעת. אם לא ניפגע - לא יביים פגיעה ברוב המקרים!

תיק קשה של מספר חברים שנפגעו בתאונה, בינהם צעירה שהפכה לנכה קשה ומשותקת ב-110%. הצעירה נהגה ללא רשיון, תבעה את הביטוח ב-5 מיליון שקלים - נזק שבאמת נגרם לה, אבל לא זכאית לתבוע שכן נהגה ללא רשיון. הצעירה הפסידה הכל.


סיכום:

רפ"ק סואל אינה חושפת את האופן בו היא מצליח לאתר את העבריינים, לרוב בשלב מוקדם. היא אף כועסת על פירסומים טכניים בעייתיים בכלי התקשורת.

כל שהיא מסכימה לאמר הוא שמרבית החומרים המחשידים מגיעים אליה מלשכות התנועה, עוד בטרם הוגשה התביעה הכוזבת.

רפ”ק סואל מספרת, כי היא "עולה" על העבריינים עוד בטרם נכנסה חברת הביטוח לסיפור. יחידתה נכנסת בסוד הדברים בשלב הגשת התלונה למשטרה. הדיווח הכוזב למשטרה מדליק נורות אדומות.

הדיווח הכוזב הינו עבירה חמורה בזכות עצמה. הדיוח הכוזב בתחנת המשטרה, גורר האשמה בעבירה של נסיון לקבלת דבר במירמה.

מרבית עבודתה היצירתית - בהגדרת פרמטרים לחשד, האמורים להדליק נורות אדומות בקרב חברות הביטוח. לחברות הביטוח משתלם לשלם סכומים קטנים - הזולים יותר מהוצאות המשפט. קיים רצון לסיים את התביעה בפשרה, כאשר סכום התביעה נמוך.

אחוז הגילויים שלה גבוה מאוד. היא מאמתת את חשדותיה. הדבר מוכיח כי הצליחה בהגדרת הפרמטרים המחשידים.

רפ"ק סואל, עורכת דין במקצועה, היתה תובעת משטרתית בתחילת דרכה, עובדה העוזרת לה מאוד בתפקידה הנוכחי. אחוזי ההרשעה להם היא זוכה, גבוהים מאוד.

היא אינה עוסקת כמעט בהונאות בתביעות לניזקי רכוש - אלא אם מעורבים בתאונה גם ניזקי גוף.

היא פועלת על-פי חוק העונשין, בעבירות של שיבוש הליכי משפט, ניסיון לקבלת דבר במירמה ועוד.

היא היתה רוצה יותר שיתוף פעולה עם המכון הפתולוגי, ועם שרותי הרפואה.

היא עוברת בין "הסניפים" שלה, בין תחנות המשטרה, דורשת תפוקה. המימון לפעולות היחידה: חצי המשטרה וחצי חברות הביטוח.

בראיון מתקשה סואל לגלות כי בני המיעוטים מהווים את עיקר הקלינטורה שלה. היא רומזת רק על פריסת תחנות המשטרה של יחידתה. בהופיעה בפני ועדת החקירה של הכנסת, היתה גלוייה יותר: "אף אחד לא סבר כי לאחר ארבע שנות פעילות של היחידה, יתברר כי 90% ממקרי ההונאה שנבדקים יהיו דווקא מקרב אוכלוסיית בני המיעוטים". לדבריה "היחידה פרוסה בכל רחבי הארץ בגליל, בעמקים, באיזור חיפה תל-אביב ודרום הארץ.

במסגרת תפקידה בודקת היחידה הונאות שמתייחסות לנהיגה ללא רשיון בזמן פסילה, מעורבות בתאונות דרכים וניסיון להימלטות מאימת הדין, תוך החלפת נוסע בנהג (דיווח כוזב על אחר שנהג), ועבירות מרמה בשל דיווח כוזב על קיום תאונת דרכים".

בשנת 2001 טיפלה יחידה ב-707 תיקים מתוכם 327 הועברו לפרקליטות המדינה בצירוף המלצה להעמדה לדין. בממוצע: כתיק אחד ליום!

ב-200 מקרים דווח על תאונות אשר לא אירעו כלל.


רפ"ק סואל מספרת:
שני גנבים מעזה נשלחו לגנוב משאית על-פי הזמנה, תמורת אלפיים שקלים למשימה. בדרכם התפרעו הגנבים בכביש, פרצו מחסומים, וכאשר הרגישו שעומדים להתפס, קפצו מהמשאית. במהלך הקפיצה נפצעו השניים באורח קשה.

האחד פונה לבית חולים מאיר, והועמד לדין עם החלמתו.
השני פונה לבית חולים רמב"ם שבחיפה. לאחר שהחלים "שכחו" אותו כוחות החוק, שכן אושפז במחוז הצפון, והתיק נוהל במרכז.
האיש החלים, והלך הביתה.

בהגיעו, החליט להכנס לעסקי הביטוח. הוא סיפר כי ביום בו גנב את המשאית, היה למעשה הולך רגל תמים, ומשאית אכזרית פגעה בו.
להוכחת דבריו, אסף בקפידה את כל הרישומים הרפואיים האורגינאליים שנירשמו לו בבית החולים רמב"ם.

מיליון וחצי שקלים דרש הגנב מחברות הביטוח.
סואל שלפה אותו מביתו בעזה, והביאה אותו לבית המשפט.
האיש נדון לשנה וחצי מאסר בפועל.

פיסקי דין
ולהלן תקציר של 33 פיסקי דין מאלפים שניתנו כנגד עברייני הונאה בתאונות דרכים.


1. חגורת אי הבטיחות

דיב חורי, תושב טורעאן, טען כי נפגע, עת רגלו נתקלה בחגורת הבטיחות ולכן הגיש תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, בבית משפט השלום בחיפה, נגד חברות הביטוח דולב ואבנר (תא 003659/01), אשר יוצגו על-ידי עו"ד משה זינגר ושות'.

העדות היחידה מטעם התובע היתה עדותו שלו. התובע חתם על הסכם פוליגרף, בו נאמר כי שני הצדדים מסכימים כי תוצאות הבדיקה תחייבנה אותם לכל דבר וכי הממצאים ישמשו כראייה כשרה ומכרעת בפני כל בית משפט או רשות שיפוטית אחרת, אולם כאשר התבקש התובע לעבור את בדיקת הפוליגרף בפועל, סרב והתנער מההסכמים עם חברות הביטוח.

כב' הנשיא, השופט אורי קיטאי אמר: "לטעמי, יש בדרישה להיבדק בפוליגרף פגיעה, פגיעה מזערית אמנם, אך בכל זאת פגיעה, בכבוד האדם מאידך גיסא, ניתן להבין את דרישות חברות הביטוח לבדיקת פוליגרף. לצערי, קיימת תופעה והיא תופעה רחבת היקף, של אנשים המנסים להונות חברות ביטוח במטרה לגבות בכספים שאינם מגיעים להם בדין.

אין מדובר בתופעה שולית, אלא, אני מדגיש, תופעה רחבת היקף, בעיקר בביטוח החובה ובניצול חוק הפלת"ד בטענות של "תאונות עצמיות".

על סירובו של התובע להיבדק, הדגיש כב' השופט כי: "סירוב כשלעצמו, אין בו כדי להכריע, אך יש לשקול זאת במכלול השיקולים. כך למשל, אם עדות התובע אמינה ללא פקפוק, אין ב"התנערות" מההסכם כדי לשלול ממנו את פרי מהימנותו, דהיינו, לפסוק לטובתו. אך כשהעדות כולה מעוררת רושם מפוקפק, יש בהתנערות מההסכם כדי להוות נדבך נוסף.

ציינתי בעבר, כי מאז חקיקת חוק הפלת"ד, הפכה חגורת הבטיחות לחגורת אי הבטיחות, מאחר ורבים וטובים טענו בפני, כי רגלם נתקעה בחגורת הבטיחות".

התביעה נדחתה והתובע חויב בתשלום 4,000 ש"ח הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין.

2. חוקר פרטי עם עסק צדדי

יוסף פרץ, חוקר פרטי מרמת גן, תבע את חברות הביטוח "מעוז" מקבוצת "מגדל" ואת תאגיד הביטוח "אבנר" (ת.א.4730/00) בגין שתי תאונות דרכים אשר ארעו לטענתו בשנים 98-99. חברות הביטוח יוצגו על-ידי עו"ד חזי כהן.

מבדיקה שנערכה עלה כי התובע היה מעורב מאז שנת 92' ב-10 תאונות דרכים, תבע חברות ביטוח שונות ופוצה עד כה בכ-50,000 ש"ח. הטיפול בכל תביעותיו מרוכז במדור המשפטי במח' הבקרה באבנר.

בשלב דיוני ההוכחות בבית משפט השלום בכ"ס הדגיש ב"כ הנתבעות בפני כב' השופטת גלית ציגלר, כי מדובר בתובע התבוע מבטחות באופן שיטתי והכל בגין תאונות דרכים, חלקן עצמיות ו/או ללא נזק גוף כלל. מה עוד שהתובע הינו חוקר פרטי אשר בקיא בענף הביטוח ויודע כל אשר דרוש לבניית תיק תביעה -נראה כי מדובר בשיטתיות ל"ייצור" תאונות דרכים על מנת לזכות בכספי פיצויים שלא כדין.

השופטת קבלה את טענות הנתבעות ודחתה את תביעותיו של הנפגע, אולם גלתה התחשבות לאור מצבו הכלכלי הקשה; לנדון נפסקו 1,500 ש"ח בלבד הוצאות בימ"ש ושכ"ט עו"ד. פס"ד הועבר למח' הבקרה ב"אבנר" לגביית החוב.

3. תאונה מבולבלת

כב' השופט אילן שילה: "היה זה בלתי אפשרי לסמוך על עדותה של התובעת כעדות מהימנה וזאת בשל הבלבול הרב, והליקויים הרבים האחרים בגרסתה, המנויים בפרוטרוט לאורך סיכומיו של פרקליט הנתבעת".

רחל רז, תושבת רמת גן, הגישה תביעה בגין נזקי גוף, בבית משפט השלום בבת ים, נגד חברות הביטוח "איילון" ו"אבנר" (327/99) שיוצגו על-ידי עו"ד עמוס ון אמדן.

לדבריה, בזמן נסיעתה בתוך אוטובוס דן, החליקה ונפלה על רצפתו בעת שהחל לנסוע. בחקירת נסיבות המקרה על-ידי משרד החקירות "איכות", נתגלו סתירות רבות בעדויות השונות של התובעת בשלבים השונים של הגשת התביעה, סתירות לגבי המועד, העדים ועוד. נהגי האוטובוס שבזמן נסיעתם יכלה לקרות התאונה העידו בבית המשפט כי לא זוכרים אירוע יוצא דופן באותו לילה וכי אם היה נוסע מחליק באוטובוס היו מדווחים על כך, עדותם היתה אמינה.

כב' השופט אילן שילה ציין: "למרבה הצער גרסתה של התובעת אינה אחידה ואינה ברורה. הגרסאות השונות שהובאו לעיל בכתבי התביעה ובתצהירים מצביעות על בלבול אצל התובעת, וכנראה שגם אצל נציגי. לא התרשמתי כי התובעת ממציאה את גרסתה יש מאין, ואכן יתכן כי החליקה בהזדמנות כלשהי באוטובוס כלשהו, דא עקא, עדותה של התובעת היא עדות יחידה המוכחשת ע"י בעל הדין שמנגד… יהיה זה בלתי אפשרי לסמוך על עדותה של התובעת כעדות מהימנה וזאת בשל הבלבול הרב, והליקויים הרבים האחרים בגרסתה".

התביעה נדחתה והתובעת חויבה לשלם סך 6,000 ש"ח בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

4. ביים החלקה ממשאית ונקנס בבית המשפט

נהג משאית, תושב נצרת, תבע את חברת הביטוח בטענה שנפגע בעת שהחליק ממשאית. בית המשפט קבע כי מדובר בניסיון הונאה וקנס אותו ב-7,500 ש"ח. השופט: "להערכתי הגרסה הנטענת על-ידי התובע הינה פרי תולדה מאוחרת של הערכה שקולה מצידו".

סיידה כאמל סעיד, תושב נצרת, הגיש תביעה בגין נזקי גוף בבית משפט השלום בנצרת נגד חברות הביטוח "מגדל" ו"אבנר" שיוצגו על-ידי עו"ד סובול צבי (ת.א. 3632/99).

לדבריו, במהלך עבודתו נפגע שעה שנפל ממדרגות משאיתו.
כב' השופט צרפתי: "התובע העיד בפני כמי שמוסר גרסה מגמתית, ולא בדרך טבעית, תוך שהוא מקפיד בעדותו להדוף, אף לפני שעומת עם סתירות קיימות, כל סתירה אפשרית כשהרושם הכללי שהתקבל היה שעדותו ותשובותיו הותאמו והוכנו לצורך מטרה זו בלבד".

התובע נמנע מלחשוף את עדיו, שעל פי עדותם היו עדי ראייה למקרה. משרד החקירות "יעד-חן" הוכיח כי אחד העדים הכיר את התובע ואפילו העיד בבית משפט כי שנים שהוא כי יצטרך להעיד עבורו. כמו כן, מהמסמכים הרפואיים שהוגשו בתביעה עולה כי טענת חברות הביטוח, לפיה נפל התובע מארגז המשאית לאחר שהרטיב את המטען וביקש לרדת מהארגז היא הנכונה.

כב' השופט דני צרפתי: "להערכתי הגרסה הנטענת על-ידי התובע הינה פרי תולדה מאוחרת של הערכה שקולה מצידו, בניסיון לבחור גרסה שתתאים לקטעי העובדות והראיות שחשש כי מצויות בידי המבטחת".

התביעה נדחתה והתובע חויב לשלם סך 7,500 ש"ח בגין הוצאות בית משפט ושכ"ט עו"ד.

5. חצה את גבולות האמת

כב' השופטת, סגנית נשיא בית משפט השלום בקריות, נר אביטל: "נראה כי התובע זעם על הנתבע, שאולי לא נתן זכות קדימה במעבר חצייה, וכנקמה, ואלי גם כניצול הזדמנות, החליט לבדות סיפור של פגיעת רכב, שכביכול קרתה לו".

ניסן לאלאזדה, תושב נהריה, הגיש תביעה בגין נזקי גוף, בבית משפט השלום בקריות, נגד חברות הביטוח "הפניקס הישראלי" ו"אבנר" שיוצגו על-ידי עו"ד צבי סובול (ת.א. 65/97).

לדבריו, עבר עם אשתו במעבר חצייה, כשהוא נושא שקיות קניות, וכשהיה באמצע הכביש, חלף הנתבע, אלון מאיר, עם רכבו, פגע בו, עצר וביקש סליחה. כשביקש התובע, לדבריו, את פרטיו, ירק עליו מאיר וברח. מאז המקרה התובע אינו מסוגל לעבוד לטענתו.

הנתבע, אלון מאיר, העיד כי ביום התאונה, יום שישי, היה לחוץ גדול בכביש, הוא נסע באיטיות, מספר מטרים לפני מעבר החצייה הבחין בתובע ואשתו עומדים ומשוחחים בצד (ללא שקיות). מאיר הזדחל באיטיות אחר רכב שהיה לפניו וכאשר שני שלישים מרכבו כבר עברו את מעבר החצייה ראה במראה הימנית את התובע מתקרב לרכב ונותן מכה חזקה על גג המכונית. מאיר עצר את רכבו, כשלידו בנו התינוק, לדבריו לאלאזדה הגיע אליו בקללות ואיומים, הנתבע השיב לו בקללה ונסע. לדבריו התובע לא נפגע ולא נפל וכי הוא "תפס קורבן" כדי להלביש עליו תאונת דרכים.

בניגוד לתצהיר הבריאות שהגיש, מצאו הנתבעות, באמצעות משרד החקירות היסטורי, כי לתובע עבר של למעלה מ- 10 תאונות דרכים...
כב' השופטת: "מדובר בתובע שלא ניתן ליתן אמון בדבריו. תובע שמכחיש את חתימתו על מסמכים שהגיש כתצהיר מטעמו בהליך זה, תובע שניסה להסתיר תאונות רבות שהיו לו, תובע אגרסיבי מאוד ומאיים גם בהתנהגותו במהלך עדותו בבית המשפט... אני נותנת אמון מלא בעדות הנתבע, בנסיבות האירוע כפי שהיו. נראה כי התובע זעם על הנתבע, שאולי לא נתן זכות קדימה במעבר חצייה, וכנקמה, ואלי גם כניצול הזדמנות, החליט לבדות סיפור של פגיעת רכב, שכביכול קרתה לו".

התביעה נדחתה והתובע חוייב לשלם סך 3,500 ש"ח בגין הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין.

6. נוחות השקר

כב' השופטת דינה מויאל: "למרבה בצער, הניסיון מלמד שכאשר נמסרת עדות שקרית לגבי נסיבות התאונה, חוברים מס' בני משפחה יחדיו, לצורך מסירת הגרסה השקרית. כיצד ניתן לקבוע במידת הבטחון הנדרש שלא כך ארע גם במקרה שלנו, כאשר מקדם החשד לשקר הוא כה גבוה?"

בני הזוג אב חנא, הוריו של קטין תושב נצרת, הגישו תביעה בגין נזקי גוף בבית משפט השלום בנצרת, נגד חברות הביטוח "כלל" ו"אבנר", שיוצגו על-ידי עו"ד עזרא האוזנר (ת.א. 10931/97).

לטענת אבי הקטין, בלם את המכונית בפתאומיות כשזיהה עובר אורח יורד לכביש, עקב כך בנו בן השנתיים נפל ונחבל בידו. בחקירה מטעם חברות הביטוח שנערכה ע"י חברת "מוקד" מסר האב גרסה דומה למעט העובדה כי האוטו עמד בחנייה וטרם הותנע.

האב הסביר כי הגיש שתי עדויות שונות מכיוון שחשש שמסירת הגרסה האמיתית, לפיה הבן נפל תוך כדי נסיעה מכסא בטיחות עקב כך שלא היה חגור, תביא לשלילת רשיונו.

כב' השופטת דינה מויאל אמרה בפסק הדין:" עצם העובדה שהעד שיקר בהזדמנות קודמת לגבי אותו עניין אינה שוללת מכל וכל את האפשרות של בית המשפט להאמין לו בעדותו לפניו. עם זאת, ברור שככל אין לצפות מבית המשפט שיאמין לעד המעיד על עובדות הנוחות לו באותו רגע, כאשר העד מעיד כי בהזדמנות קודמת שיקר באותו עניין ממש, בשל שיקולי נוחות שעמדו לעיני העד בהזדמנות הקודמת. מאין לבית המשפט לדעת מתי דובר העד אמת? הרי ברור שמדובר בעד שאינו בוחל בדבר שקר כאשר הדבר הולם את מטרותיו. האם השקר נאמר בשעתו כדי למנוע את השלילה של הרשיון או שמא השקר נאמר כעת בבית המשפט כדי לאפשר לתובע לטעון כי מדובר בתאונת דרכים? ...מי יודע?"

7. רכב חונה אינו נוסע

כב' השופט תמר שרון נתנאל:" מדובר בעניין מהותי ביותר, שכן גרסת האב כי נפלה מטרקטור חונה, משמיטה את הקרקע תחת רגלי תביעתה של התובעת".

תמימה פרג', תושבת הכפר ינוח, הגישה תביעה בגין נזקי גוף, בבית משפט השלום בקריות, נגד חברות הביטוח "מעוז" ו"אבנר" שיוצגו על-ידי עו"ד אמנון שור (ת.א. 5210/97).

לדבריה, בתום מסיק זיתים, עת ישבה מאחוריה אביה, על הטרקטור בו נהג, קפץ הרכב בשל שיבושים בדרך, התובעת אבדה את שיווי משקלה ונפלה. כתוצאה מכך נפגעה בקרסול רגלה השמאלית.
בפס"ד צוין: "קיימות לא מעט תמיהות ופירכות בעדויות עדי התביעה, באשר לאופן נפילתה של התובעת... תמיהות ופירכות המטילות צל כבד על עדויות אלה, ועל אמינות התובעת ועדיה".

במהלך המשפט ובעזרת חקירות שבוצעו על-ידי חברת "מוקד" התברר כי התובעת היתה מעורבת בעברה בתאונת דרכים, אותה "שכחה" לציין בתצהיר הבריאות אשר הגישה, דבר אשר פגע במהימנותה. זאת ועוד - הנתבעת הגישה, כאמור, את ההודעה על התאונה אשר נרשמה, לדברי עדת ההגנה מפי אביה של התובעת. לדברי העדה, אבי התובעת אמר לה כי התובעת נפלה מהטרקטור בעת שזה חנה, ולכן רשמה כי התובעת נפלה מטרקטור חונה (ללמדך שאין מדובר בתאונת דרכים).

בנוסף - אבי התובעת לא הובא להעיד, ואם ניתן היה לוותר על עדותו לעניין תיאור התאונה, לאור כך שהובאו לעניין זה שני עדים אחרים, הרי לא ניתן היה לוותר על עדותו לצורך הסבר הרשום בטופס, או לצורך הצבת גרסתו מול גרסת העדה.

"בענייננו - מדובר בעניין מהותי ביותר, שכן גרסת האב בפני העדה כי התובעת נפלה מטרקטור חונה, משמיטה את הקרקע תחת רגלי תביעתה של התובעת", אמרה כב' השופטת שרון-נתנאל.

התביעה נדחתה והתובעת חוייבה לשלם סך 3,500 ש"ח בגין הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין.

9. יצא בשן ועין

כב' השופטת דפנה גבע: "בכל חומר הראיות שבפני, לא מצאתי, ולא ראיה פוזיטיבית אחת, של ממש, שיש בה כדי לקשור את הפגיעות הנטענות על-ידי התובע לנפילה".

חיים סרוסי, תושב תל אביב, הגיש תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, בבית משפט השלום בתל אביב, נגד חברות הביטוח דולב ואבנר (ת.א. 47963/95), אשר יוצגו על-ידי עו"ד אריה קפלן.

לדבריו, במהלך נסיעתו במונית שירות, עצר נהג המונית את הרכב בעצירה פתאומית. כתוצאה מעצירת הפתע, נפל אל מול המעבר וכתוצאה מכך נחבל בפיו, בלסתו, בשיניו וברגלו. עוד הוסיף וטען כי עקב נפילתו, ניתקה הפרותזה התותבת שהיתה מותקנת בפיו ושיניו נשברו. לטענתו, כתוצאה מהפגיעה הוא מתקשה בלעיסה, נזקק לטיפולי שיניים בעבר ואף יזדקק להם בעתיד.

"אקדים ואומר, שלאחר שעיינתי היטיב, בכל חומר הראיות שבפני, לרבות תצהירי עדויות ראשיות, מטעם הצדדים, תיקי המוצגים וחוות דעת המומחית, לא שוכנעתי, שאכן נפגע התובע, כתוצאה מהנפילה" אמרה כב' השופטת דפנה גבע.

המומחית מטעם בימ"ש לא קבעה חד משמעית כי הפגיעות הן כתוצאה מהתאונה, נהג המונית העיד כי לא ראה שהתובע נחבל בצורה כלשהי ולהפך - לאחר מספר תחנות ירד התובע ללא כל הגבלה בהליכתו, כאשר הוא נושא עמו סלים. בנוסף, התובע לא המציא מסמכים הנוגעים לטיפול הרפואי בשיניו ולא הביא את רופא השיניים להעיד עבורו.

10. מרבה בתאונות - מרבה בהונאות

כב' השופט, סגן הנשיא, אהוד רקם: "ראוי לציין כי לא ניתן להתעלם כאשר בוחנים את העדות של התובע מהרקע הכללי על פיו במשך תקופה לא קצרה הגיש מספר רב של תביעות בגין נזקי גוף, בין אם בעצמו ובין אם תביעות הקשורות לקרובי משפחתו, חלק מתביעות אלה נדחו על-ידי שופטים בפסקי דין. כאשר בוחנים את התביעות, עולה כחוט השני - כי מדובר בתאונות קלות, חלקן תאונות המכונות 'תאונות עצמיות'".

ליאון צימבלרו, תושב חיפה, הגיש שלוש תביעות לפיצויים בגין נזקי גוף, בבית משפט השלום בחיפה, נגד חברות הביטוח אליהו, מגדל ותאגיד הביטוח אבנר. התובע אותר כמי שהיה מעורב בתאונות דרכים רבות והטיפול בתביעותיו הועבר למדור המשפטי במחלקת הבקרה ב"אבנר".

בדיקת התביעות העלתה כי התובע ובני משפחתו היו מעורבים ב-12 תאונות דרכים בשנים האחרונות. 7 מהתאונות הנן "תאונות עצמיות", בחלקן נפגעו הנדון וילדיו בעת ירידה מהרכב.

שתיים מתביעותיו נדחו בהעדר התייצבותו של התובע לדיון ואילו בתביעה השלישית ציין השופט רקם: "אין מתקבל על הדעת כי לתובע ומשפחתו אירעו מספר כה רב של תאונות בפרק זמן מתוחם, ומובן כי גם עובדות אלו מחזקות את הערכתי כי גרסתו של התובע בתיק זה אינה אמינה".

תביעה נוספת בגין תאונה משנת 96', בה נפגע בנו של הנדון, נדחתה בבית המשפט כבר בשנת 98'.

סה"כ, בארבעת התביעות, נפסקו לנדון 19,000 ש"ח הוצאות בימ"ש ושכ"ט עו"ד. כל פסקי הדין נמצאים במדור המשפטי במחלקת הבקרה באבנר לצורך גביית החוב.

11. כף רגלו השמאלית , או הימנית?

כב' השופט אברהם קסירר: "מדובר למעשה בעדות מול עדות, גרסה מול גרסה, הסותרות זו את זו לחלוטין ומכלל הראיות שהובאו, שוכנעתי שלא לקבל את גרסת התובע, אלא לדחותה ולקבל את גרסת הנתבע ללא פקפוק".

פנחס מילר, תושב בני ברק, הגיש תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, בבית משפט השלום בפתח תקווה, נגד יהושע דב פלדשטיין וחברות הביטוח מגדל ואבנר (ת.א. 1368/00) שיוצגו על-ידי עו"ד אושרית רוטקופף.

לדבריו בזמן שחצה את הכביש, כהולך רגל, נפצע על-ידי רכב הנהוג על-ידי פלדשטיין והובהל באמבולנס לבי"ח בלינסון בפ"ת. במהלך המשפט נתגלו סתירות רבות. עדותו בע"פ של התובע עצמו סותרת את עדותו בכתב, כמו גם עדות אשתו ותעודת חדר המיון. הנסיבות, כפי שמתוארות על-ידי מילר, הנן בלתי אפשריות. לנוכח מקום הפגיעה הנטען, בשים לב לכך שהתובע טוען כי נפגע באחורי רגלו הימנית, כאשר לדבריו רכבו של הנתבע הגיח משמאל ובמהירות. לפי תאור זה, סביר להניח כי הפגיעה הראשונה היתה ברגלו השמאלית ולא בימנית כנטען - אם אכן היתה פגיעה.

כב' השופט קסירר: "בלתי סביר גם את גרסת התובע לפיה, חרף פגיעתו הקשה כנטען בהודעתו במשטרה, לא פנה מיד לטיפול רפואי, הלך רגלית לביתו, לא נפל עת נפגע על-ידי הרכב, נותר עומדו כשהוא בהלם והרכב המשיך..."

התביעה נדחתה והתובע חויב בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 13,000 ש"ח. פסק הדין הועבר למדור המשפטי במחלקת הבקרה באבנר לצורך גביית החוב.

12. צעיר עם ותק בהונאה

כב' נשיא בית המשפט השלום בחיפה, השופט א.קיטאי: "מכלול הראיות פועל לחובת התובע, אני מתכוון לכל החומר הנלווה, דהיינו, גיל צעיר, ריבוי תאונות… וכיוצא באלו דברים"
שמאלי סלאח, תושב עכו, הגיש תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, בבית משפט השלום בחיפה, נגד הפול וחברות הביטוח דולב ואבנר (ת.א. 18107/99).

התובע, צעיר בן 23, אך למרות גילו הצעיר, הצליח לצבור ותק בתאונות, חלקן הגדול תאונות "עצמיות". לאור עברו העשיר, המדור המשפטי במחלקת הבקרה ריכז הטיפול בתביעותיו.

לטענתו נפגע בשתי תאונות דרכים שונות, אשר אירעו כאשר רכב על אופנוע. בתאונה השניה לא היסס כב' השופט ודחה את התביעה לאחר שנתגלו סתירות מהותיות באשר לנסיבות התאונה. בתאונה הראשונה, לעומת זאת, התקשה מאוד ביהמ"ש לקבוע האם מדובר באירוע שקרי.
בסופו של דבר בחר ביהמ"ש שלא להאמין לתובע, כפי שציין בדבריו כב' הנשיא: "מכלול הראיות פועל לטובת התובע, אני מתכוון לכל החומר הנלווה, דהיינו, גיל צעיר, ריבוי תאונות… הוא בקיא היטב בהליכים, דהיינו, פנייה לחדר מיון, תלונות מתאימות, פנייה למשטרה וכיוצא באלו דברים… ניתן היה לקבל אולי, את הסבר התובע לריבוי התאונות בכך שהוא נוהג על רכב דו גלגלי, אך בהתחשב בכל מכלול הראיות… נראה כי אין מנוס אלא לדחות את תביעתו גם בגין תאונה זו".

תביעה זו נדחתה גם כן והתובע חויב בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט בסך 3,500 ש"ח לכל אחת מהנתבעות. פס"ד הועבר למדור המשפטי במחלקת הבקרה באבנר לצורך גביית החוב.

13. קשרי הונאה במשפחה

הוריו של קטין, תושב עכו, הגישו בשמו תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, בבית משפט השלום בעכו, נגד חברות הביטוח הפניקס ואבנר (תא 002978/96).

לטענת המשפחה, הקטין עלה על חלקו האחורי של טנדר הנהוג על-ידי דודו, ותוך כדי נסיעה נפל מהרכב ונפגע קשה.

הקטין נמנע מלהעיד, למרות שבמועד שמיעת העדויות היה בן ארבע עשרה וחצי שנה. כב' השופט אלטר משה: "לכאורה, אין מי שיכול, במקרה זה, לספר טוב יותר מהתובע מה קרה… אין זאת אלא שהיה חשש שהתובע, כדרכם של ילדים, יתקשה לשקר ואם יעיד ויספר את האמת באשר לנסיבות פציעתו, יסתור את גרסת הוריו והנתבע".

עובדת היות הנתבע הדוד של התובע הוסתרה מבית משפט במהלך העדויות שהעידו ההורים וכן הנתבע. בעדיות אלה התגלו סתירות מהותיות.

כב' השופט אלטר משה: "אינני יכול להשתחרר מההרגשה שגירסת הנתבע מצוצה מן האצבע והומצאה אך ורק כדי לתת הסבר להימצאותו של הנתבע במקום התאונה במועד בו נטען כי ארעה… אינני יכול להשתחרר מההרגשה שהאיחור בדיווח למשטרה נגרם בשל הצורך לבשל את ספור התאונה ולמצוא נהג מתאים."

התביעה נדחתה והורי התובע חויבו בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח.

14. לא כל שריפה ברכב = תאונת דרכים

יוסף דיאב, מכונאי בן 45 מטמרה נפגע באוקטובר 97, כתוצאה מלהבה שפרצה בעת שתיקן מכונית מסוג פולקסוואגן, בתביעה שהגיש נגד חברות הביטוח "אבנר" ו-"הפניקס" טען שעצר את הרכב לאחר שהבחין כי הוא מתחמם, פתח את מכסה המנוע ואז פרצה האש. הוא אושפז לחודש ימים בבית חולים רמב"ם עם כוויות בפלג גופו השמאלי.

דיאב ניסה לתבוע את חברות הביטוח בטענה כי השריפה פרצה במהלך נסיעה ואולם חקירה שנעשתה על-ידי איכות חקירות מטעם חברות הביטוח ניסו להוכיח כי דיאב תיקן רכב בחצר ביתו ובמקרה כזה אין הארוע עונה על הגדרה של תאונה שניתן לתבוע נזקי גוף בגינה.
חברות הביטוח טענו כי על-פי חוק הפלת"ד על התובע מוטלת החובה להוכיח כי:

א. ברכב הנטען פרצה שריפה באזור המנוע.
ב. השריפה ארעה במהלך "תיקון דרך".
ג. פגיעתו של התובע היא כתוצאה מארוע זה.

אלא, שיוסף דיאב התקשה להוכיח כי הארוע הינו כאן "תיקון דרך", יתר על כך, דומה שהארוע אכן התרחש ליד ביתו של דיאב, דבר המאשש את טענת חברות הביטוח הנתבעות כי דיאב עוסק בתיקון כלי רכב בחצר ביתו.

השופט אורי קיטאי לא השתכנע מנימוקיו של דיאב ואף קבע שגרסת העד שהביא מטעמו התאפיינה בסתירות ואי דיוקים וחייב את התובע לשלם לחברת הביטוח סכום של 2,500 ש"ח.

15. לא ידעה מימינה ושמאלה

סאמיה חורי, תושבת ירושלים, הגישה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בבית המשפט השלוח בירושלים, נגד חברות הביטוח הפניקס ואבנר (תא 018837/98).

לטענתה ולטענת אחותה שישבה לצידה, שעה שנהגה ברכבה, אוטובוס ניסה לעקוף אותה מימין והתנגש בה.

האמנם? אם אכן כך קרה הדבר, כיצד יתכן שאוטובוס שעקף מימין, פגע בציידו השמאלי של הרכב? בית המשפט הסביר לתובעת את כיווני הנסיעה, למען הסר ספק, ואפשר לה לתקן גרסתה אך הן התובעת והן אחותה חזרו ואמרו כי הפגיעה הייתה בציידו האזורי של הרכב, בצד הנהג (שייהנו בציידו השמאלי של רכב).אם האוטובוס עקף את הרכב עפ"י עדותן, הוא יכול היה לפגוע רק בציידו הימני של הרכב ולא בציידו השמאלי.

התובעת טענה כי בשל עוצמת ההתנגשות נפגעה קשות בצווארה, שכמה הימני, רגלה הימנית וגבה התחתון. אולם מספר עובדות אינן מתיישבות עם עוצמת ההתנגשות וחומרת הנזק הנטענים:

אין כל ראייה שלרכב נגרם נזק כלשהו. כמו כן, לפי עדותן התאונה התרחשה בפקק תנועה, לפיכך תאור הפגיעה הגופנית מעורר קושי. ולסיום לא הומצא תיעוד רפואי המאשש את טענת התובעת.

סתירות התגלו גם בנוגע למספר האוטובוס הפוגע והנהג.
בפסק דינו , אומרת כב' השופטת בלהה כהנא: "חלק מן הדברים שצויינו והודגשו לעיל יכולים לנבוע מטעויות אנוש, מזכרון לקוי, מאי תשומת לב לפרטים, אך הצטברות כולם גם יחד, הותירו אותי בתום שמיעת עדויות התובעת ואחותה שלא הרשימו אותי במיוחד, בספק גדול באשר לעצם השאלה האם התובעת נפגעה בהקשר לרכב הספציפי והאם נפגעה בנסיבות מתוארות, כל אלו הובילו אותי לקביעת שאינני יכולה לקבוע שהורם הנטל להוכיח שהתובעת נפגעה בתאונה כפי שטוענת בכתב התביעה, ומשכך דין התביעה להדחות".

התביעה נדחתה והתובעת חוייבה בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ש"ח.

16. יודע חקלאי פיקח (לא להונות את חברת הביטוח)

נבין אלבשר, תושבת פרדיס בת 23, שהתפרנסה מקטיף פלפלים עד להיותה מעורבת בתאונה, הגישה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בבית המשפט השלום בחיפה באמצעות עורך דינה, ראיד הנדי.

לטענת התובעת ב-26.1.97 ניסתה לצאת מרכבו של אביה ובעת שניסתה לעשות זאת נתפסה רגלה מתחת למושב הנהג והיא נפלה אלא שהתובעת לא הצליחה לשחזר את הארוע על מנת להמחישו בשלב המשפט.

לדברי כבוד השופטת א. פריאל אין מחלוקת על כך שהתאונה עומדת במסגרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, משום שמדובר בתקרית ברכב מנועי וככזו מחייבת כיסוי ביטוח.

ברם, בנוגע לארוע עצמו ונסיבותיו התגלו סתירות רבות ואי דיוקים בגרסת התובעת.

גם אביה של הבחורה, שהובא כעד מטעמה, סיפר שבזמן הארוע היה בתוך הרכב בעוד שלטענת התובעת הוא ראה את הארוע מבעד לחלון הרכב.

כמו כן, התובעת החליטה להגיע לבדיקה רפואית רק ארבע שעות לאחר הארוע ואז התלוננה על כאבים בקרסול ובגב.

לעומת זאת בגרסתה בבית המשפט הכחישה פגיעה בגב וטענה שהפגיעה היתה רק בקרסול.

כבוד השופטת פריאל היטיבה לתאר את פרטי המקרה: "...חוסר האפשרות להסביר את נסיבות התאונה, חוסר הסבירות בגרסתה והסתירות שנתגלו בעדותה ובעדות אביה מביאים למסקנה שאין להאמין לגרסתה".

בהתבסס על החלטתה לדחות את תביעתה של התובעת פסקה השופטת כי על התובעת לשלם לנתבעות "אבנר" ו-"מגדל" הוצאות בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

17. זכרון לא עקבי

כנעני חכמת, תושבת עכו, הגישה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, בבית משפט השלום בעכו, נגד חברת הביטוח כלל ואבנר,אשר הוצגה על-ידי עו"ד ע. האוזנר (תא 004934/97).

התובעת ושני בניה העידו במהלך המשפט, שכן לדבריהם אחד מהם היה יחד עמה ברכב, ואילו השני ראה את התאונה ממקום מושבו על מרפסת הבית.

האם ובניה העידו עדויות רוויות סתירות בעניינים מהותיים ובלתי עקביות בעליל. היטיב להגדיר זאת כב' השופט א. טובי בסיכומו: "עדותה בפני הייתה מבולבלת וניכר כי פרטי האירוע זכורים לה באופן סלקטיבי".

ואין טוב ממראה עיניים. להלן ציטוט מעדותה של כנעני חכמת, אשר מראה בפשטות את חוסר מהימנות העדות: "נפלתי כשמנוע הרכב היה בפעולה. נדמה לי שהוא הדרדר לאחור, אני לא זוכרת בדיוק. אני לא יודעת אם הנהג בלם בזמן שירדתי מהרכב. הרכב היה בתזוזה בזמן שנפלתי. הרכב היה בקושי זז, "אני לא יודעת איך נפלתי" ובהמשך , בהתייחס למה שארע לאחר התאונה, העידה התובעת:"אני לא זוכרת מי בדיוק נהג ברכב האאודי, יתכן שאחד מבני, אני לא זוכרת. אני לא זוכרת אם אחד מבני היה לו רכב מסוג אאודי באותה תקופה".

18. חגורה סוררת הינה, וסירבה לשתף פעולה במעשה ההצגה

פואזי זועבי, תושבת הכפר טמרה, הגישה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בבית משפט השלום בעפולה, נגד חברות הביטוח הפניקס ואבנר.

לטענת התובעת, כשרצתה לרדת מרכבו של בנה, רגלה הימנית נתקלה בחגורת הבטיחות על מנת למנוע נפילה, נסתה להשען על הדלת ונפלה על גבה.

כבוד השופט בנימין ארבל נקט בצעד יוצא דופן והחליט, כי "טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים" וירד עם כל הנוגעים בדבר אל הרכב, שם נסתה התובעת להדגים, ללא הצלחה, את נסיבות התאונה.

"אין ולא היתה קיימת כל אפשרות כי התאונה תתרחש כפי שתוארה ע"י התובעת" אומר בפסק דינו (.א. 001987/00) כב' השופט בנימין ארבל. "התובעת נחזתה בעיני שמי שמתאמצת להביא את חגורת הבטיחות אל נעל רגלה הימנית, אולם חגורה זו, חגורה סוררת הינה וסרבה לשתף פעולה במעשה ההצגה".

"עלי לציין כי עדותה של התובעת נשמעת בלתי אמינה. עדות זו רצופה היתה בסתירות חוזרות. אם התובעת נשמעה מלכתחילה בטוחה בעצמה ובעדותה, הרי ככל שהלכה והתקדמה עדותה, נשמעה עדותה הססנית, בלתי בטוחה ובלתי ראוייה לאמון".

התביעה נדחתה והתובעת חוייבה בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש"ח.

19. תפוחי כזב

שלום סיסו, נהג משאית, תושב נצרת, הגיש ערעור לבית משפט העליון לערעורים נגד חברות הביטוח איתן ואבנר בעקבות דחיית תביעתו בבית המשפט המחוזי בנצרת.

לטענתו, בתאריך 1.1.93 בעודו מוביל פרי הדר בכביש טבריה - בית שאן, ומן נסיעה בעקומה בכביש, הוא הבחין באמבולנס הנוסע מולו בנסיעת חרום. התובע הגביר מהירות נסיעתו והצליח למנוע התנגשות, אלא שמחמת המהירות התפזרו הפירות על הכביש.

התובע עצר את המשאית על מנת לאסוף את הפרי ולתקן את קשירת הברזנט על המטען, אלא, שמשלב זה התובע העלה שתי גרסאות שונות. בתחילה טען שמעד ושבר את ברכו בעת שטיפס על ארגז המשאית כשעלה על מנת לארגן מחדש את המטען. זו הגרסא המופיעה בתביעה המקורית וכן בהודעה שמסר ליעד חן חקירות מטעם חברת הביטוח ובהצהרה עבור חברת הביטוח.

בגרסא שניה ומתוקנת סיפר שמעד בעת שירד ממדרגות המשאית, במקרה כזה נכנס הארוע להגדרה של "שימוש ברכב מנועי" ומאפשר תביעה של חברת הביטוח.

כבוד השופט מ. בן דוד, מבית המשפט המחוזי דחה את תביעתו של סיסו ואף הוסיף שהתובע לא השרה עליו תחושת אמינות ולפיכך חייב את התובע לשלם לנתבעת את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח בצרוף מע"מ. אלא, שסיסו החליט לערער על פסיקתו בטענתו שהגרסה הראשונה נבעה משאלות מדריכות של החוקר מטעם חברת הביטוח.

המערער התבסס בטיעוניו על פסיקה קודמת (יחזקאל נגד קלפר, פ"ד יח 563) שם נקבע שאם גרסת התובע בעדותו אינה אמינה על בית המשפט לדון ביתר הראיות, ללא זיקה לגרסא הבלתי מהימנה.

בית המשפט העליון פסק בדומה לבית המשפט המחוזי ודחה את ערעורו של התובע וטען שהגרסה השניה אינה כלולה בתשתית הראייתית שהוצגה בפניו כראייה עצמאית וכן כי המערער מבקש להסתמך רק על חלקים מהגרסא השניה, חלקים שיש בהם לדעתו את התשתית הראייתית הדרושה לביסוס טענותיו בדבר פגיעה בתאונת דרכים.

20. הקדים הונאה למכה

אלכסנדר יקותיאלי, נהג מונית תושב חולון, הגיש ערעור ותביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בבית המשפט המחוזי בת"א-יפו, נגד חברות הביטוח סחר ואבנר, אשר יוצגו על-ידי עו"ד עמיקם חרל"פ.
לדבריו, שעה שחזר מנסיעה במסגרת העבודה, ירד מהמונית, מעד וקיבל מכה בראשו מטרנזיט שחנתה במקום. לאחר מכן, נפל כל הכביש ונפגע בברכיו.

אך האם כך היה? על-פי דוח שוטר שהגיע לתחנת המוניות וכן על-פי רישומי מד"א, היה התובע מעורב בקטטה עם נהג מונית מהתחנה בה הוא עובד, על רקע הזמנת נסיעה שהגיעה לתחנה.

כמחצית השעה לאחר הקטטה, התובע הגיע לחדר המיון של ביה"ח וולפסון בחולון .

בית משפט השלום בבת-ים דחה את תביעתו. יקותיאלי ערער על החלטה זו ופנה לבימ"ש המחוזי בת"א. כב' השופט יהושוע גרוס, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בת"א, וכב' השופטת אסתר קובו וכב' השופטת מיכל רובינשטיין קבעו כי סיפור המעידה כפי שתואר על-ידי המערער, אינו עומד בביקורת ובמבחן ההגיון.

עוד אומרים השופטים: "…בין סיום הטיפול של השוטר באירוע ובין הגעתו של המערער לחדר המיון…. זוהי תקופת זמן קצרה מדי ואיננה סבירה".

כאמור, הערעור נדחה והתובע חוייב בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח.

חברת אבנר שוקלת הגשת תביעה אזרחית כנגד התובע.

21. המקצוע: הונאת ביטוח

זבידה עבודי, תושב חיפה, הגיש תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בבית משפט השלום בחיפה, נגד חברות הביטוח הפניקס ואבנר (תא 002371/95).

לטענתו, במהלך נסיעתו באוטובוס במרכז חיפה, החליק, נפל ונפגע בראשו וברגלו. עקב כך איבד את הכרתו, ונהג האוטובוס הסיע אותו למיון בבית החולים כרמל, שם אושפז למשך יומיים. התובע לא ידע את פרטי הנהג והאוטובוס בו נפל...

חקירה יסודית שבצע חברת החקירות "אשר ויצמן" עבור חברות הביטוח העלתה כי לתובע עבר עשיר של נסיונות להונות חברות ביטוח ונתבעים אחרים ושהוא "חי מתביעות".

בפסק דינו אומר כב' השופט א. שאנן: "...לא הוכח שארעה התאונה, לא הוכח שהתובע נפגע בתאונה ולא הוכח שהתאונה שבה נפגע התובע אכן ארעה באוטובוס אגד... לאחר ששמעתי את החקירה הנגדית נראה לי שאין לתת כל אמון בדברי התובע, אין לבסס ממצא כלשהו על דבריו..."

כב' השופט שאנן התייחס באריכות לתביעות הקודמות של התובע: "התרשמתי שהתובע אכן "חי מתביעות"...במהלך החקירה הנגדית הוצגו ראיות, עוד ועוד ראיות, על תביעות רבות שהגיש התובע... תאונות מהסוג שאינו מעורר תשומת לב רבה, כאלה שלא נערכים עליהן רישומים, שקשה לאתר עדי ראיה להן, כולן מסוג התאונות שכמעט ואין דרך להפריך את קיומן..."

כב' השופט שאנן החמיר עם התובע באשר להוצאות המשפט למען ש"יראו וייראו" ופרט את שיקוליו:

נראה שהמחסום המוסרי מאמירת שקר בכלל ומהגשת תביעות שווא בפרט הולך ומתפוגג. קרוב לודאי שפרמיות הביטוח...מאמירות, לאו דווקא בשל ריבוי תאונות הדרכים אלא גם בשל ריבוי תאונות הסרק, או התביעות המוגשות כאילו היא תאונות דרכים, בעוד המציאות שונה. נפגעים נתקלים ביחס חדשני מטעם חברות הביטוח, גם כשהנפגע אכן נפצע בתאונות דרכים, מתוך חשדן הטבעי המבוסס של המבטחות וחובתן, לברור בין התביעות האמיתיות לכוזבות. בתי משפט משקיעים זמן רב, תור ההתדיינויות מתארך ונפגעים "אמיתיים" ממתינים זמן ארוך לפסק דין, בשל הצורך לברר מחלוקות, שחלקן נובע לא מחילוקי דעות כנים אלא מכוונת זדון. חברות הביטוח ובאי כוחן, נאלצים להוציא הוצאות לא מבוטלות, על איסוף מסמכים, העסקת חוקרים ועוד, בנסיון לגלות את תביעות הסרק ולהפריכן והוצאות אלה נופלות, בסופו של דבר, על המבוטחים.

22. הונאה מקיר אל קיר

חמוד אנואר, תושב עכו, הגיש תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, בבית משפט השלום בעכו, נגד חברות הביטוח אררט ואבנר, באמצעות משרד עו"ד שגיא את שיפמן (תא 005428/97).

לטענתו בעת שביקש להכנס לתחנת דלק בכפר בית אלמקסור, איבד שליטה על הרכב, סטה ממסלול נסיעתו ופגע בחזקה בקיר שבמקום. בעקבות התאונה נחבל בגופו לטיפול הרפואי.

במהלך עדותו נתגלו סתירות רבות, המעוררות חשד לגבי נסיבות התרחשות התאונה. לא ברור מדבריו מה באמת גרם לארוע התאונה: איבוד שליטה, תקלה במערכת ההיגוי, לחיצה על דוושת המאיץ או סיבה אחרת. לא ברור בוודאות מיקום התאונה ואף אחד מעובדי התחנה לא הגיע להושיט לו עזרה ועוד.

יתרה מכך, התובע נמנע מלזמן לעדות עדים זמינים ורלוונטיים שהיה בעדותם כדי להשליך אור על נסיבות הארוע וכן לא המציא כל ראייה ממשית לנזק.

כב' השופט א. טובי: "המנעותו של התובע מהצגת ראיות רלוונטיות וזימון עדים נדרשים, מובילה למסקנה כי אילו הומצאו אותן ראיות היה הדבר פועל לרעתו".

התביעה נדחתה והתובע חוייב בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט בסך 4,000 ש"ח.

23. על מדרגות האוטובוס

שרעבי שמשון, נהג אוטובוס בחברת דן, הגיש תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בבית משפט השלום הרצליה, נגד חברות הביטוח איילון ואבנר, אשר יוצגו על-ידי עו"ד י. נחשון (תא 002843/99).

לדבריו, לאחר שסיים לבצע סריקה בטחונית באוטובוס ופנה לרדת ממנו, נתקל בבליטה ברצפת האוטובוס, נפל ונחבל. לנפילה עצמה לא היו עדים ובעדויות השונות שנתן שמשון אין אחידות.

שמשון הביא עד מטעמו, אשר הרימו מיד לאחר הנפילה. אולם, בעוד התובע טען כי נפל באוטובוס מיד לאחר שהגיע מנסיעה מתוך כוונה לרדת, העיד העד, חד משמעית, כי התובע ישב עימו ב"בוטקה" המשמשת את הנהגים למנוחה, יצא לכיוון האוטובוס ואז שמע את הצעקות.

עד נוסף מספר כי שמע את החבטה שניות לאחר שיצא את התובע בבוטקה וכי מצא אותו כפניו לתוך האוטובוס. עדות זו תומכת בהשערה כי התובע נפל על המדרכה עוד בטרם הגיע לאוטובוס.
יתר על כן, התובע ועדיו העידו כי לאחר הנפילה לא יכול היה התובע לזוז ולכן לא יכול היה אפילו מתוך כאבים, לשנות את תנוחתו.

בדברי הסיכום שלו אומר עו"ד נחשון: "לכאורה יש קצה של ממש בטענה של התובע כאילו עפ"י כל גרסה, התאונה הינה תאונת דרכים, אך לא שורש המחלוקת. שורש המחלוקת הוא האם הביא התובע בדרך הראויה גירסה שיש בה כדי לשכנע את בית המשפט בגירסתו".

סגנית נשיא בית המשפט השלום בהרצליה, כב' השופטת שריר מיכל לא שוכנעה מגרסת התובע. התביעה נדחתה והתובע חוייב בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח.

24. הונאה על רגל שמאל

סועאד עאישה, ילידת 1940, תושבת שפרעם, הגישה תביעה בבית משפט השלום בעכו (ת.א. 2739/97), נגד חברות הביטוח "כלל" ו"אבנר" שיוצגו על-ידי עו"ד דן סלע. לטענת התובעת נפגעה בתאונת דרכים כאשר בעלה, עת נהג על הטרקטור המשפחתי, עלה על רגלה השמאלית וגרם לשבר בקרסולה.

בחקירה שערכה חברת החקירות "מוקד" עבור הנתבעות, עלו סתירות ותמיהות רבות באשר לתאריך התאונה, העדים לתאונה, כיוון נסיעת הטרקטור ועוד, כפי שציין כב' השופט משה אלטר בפסק דינו מיום 31/7/00: "לאחר שבחנתי היטיב את מכלול העדויות ושאר הראיות שהובאו בפני, הגעתי למסקנה שאין אני יכול לתת אמון בגרסת התובעת ועדיה, זאת לאור הסתירות הרבות שהתגלו בעדויותיהם של התובעת ועדיה".

התובעת חויבה לשלם 7,500 ש"ח הוצאות בית משפט לרבות שכ"ט עו"ד. פסק הדין הועבר למדור המשפטי במחלקת הבקרה ב"אבנר" לצורך גביית החוב.

25. "שער עצמי"

אליהו הרשקוביץ, יליד 1969, תושב חדרה, הגיש תביעה בבית משפט השלום בחדרה (ת.א. 2232/99) נגד חברות הביטוח "אריה" ו"אבנר", שיוצגו על-ידי עו"ד יוסף אפק, בה טען כי נפגע בתאונת דרכים.

לטענת התובע, בעל מכונית גרר, בבוקר התאונה קיבל קריאה לחלץ רכב תקוע. לאחר שהתניע את רכבו התברר לו כי שכח את מכשיר הפלאפון בביתו, לכן בעוד הרכב מונע, נמצא בהילוך ומבלי למשוך את בלם היד ניסה לצאת מהרכב. עקב עזיבת דוושת המצמד קפץ הרכב לפנים ודלת הרכב נטרקה על כף ידו השמאלית. סדר פעולות לא סביר כפי שציין כב' השופט שאול מנהיים:

"הסיפור כולו מוזר, בלשון המעטה. התובע מתפרנס מנהיגת רכב... סדר הפעולות שיש לבצע כאשר נהג יוצא מהרכב הוא מן המפורסמות... באופן שאינו מותיר מקום לשכחה". לתובע נקבעו ע"י ביטוח לאומי 19% נכות לצמיתות בגין הפגיעה.

ממידע שהגיע לענף ההונאות במח' הבקרה ב"אבנר" עלה כי התובע העוסק בהתקנת שערים חשמליים בנוסף לעיסוקו כגורר, נפגע בעת שהתקין שער חשמלי. עובדה זו אוששה ע"י פרסום התובע ב"דפי זהב" תחת סיווג זה אשר הובאה לידיעת הנתבעות על-ידי חברת "גיל חקירות". כמו כן עלו סתירות ותמיהות מהותיות במהלך המשפט, התובע הסתבך ומסר גרסאות שונות לאירוע.

כאמור, התביעה נדחתה והתובע חויב בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח. פס"ד הועבר למדור המשפטי במח' הבקרה ב"אבנר" לצורך גביית החוב.

26. הגנבת וגם תבעת?

רחמים שבתאי, תושב קדימה, רכב על אופנוע במושב פורת שבשרון. במהלך נסיעתו התנגש ברכב שבא מולו, בו נהגה רוחמה חן, תושבת המושב. שבתאי וחן נפצעו קל בתאונה. לכאורה תאונת דרכים "פשוטה". אבל ... האופנוע עליו רכב שבתאי היה גנוב.
מייד לאחר התאונה פנה שבתאי לרוחמה חן ובעלה וביקש מהם לשתף עמו פעולה ולומר כי בתאונה היה מעורב ג'יפ ולא אופנוע, וכך לדבריו של שבתאי יוכלו שני הצדדים לקבל פיצויים, הן בגין נזקי גוף והן בגין הנזקים שנגרמו לרכב.

בני הזוג חן הסכימו לשתף פעולה ותוך זמן קצר העלים שבתאי את האופנוע המעורב ממקום התאונה והביא במקומו את הג'יפ. חברת הביטוח "הפניקס הישראלי", באמצעות עו"ד חי, זלסקי ושו"ת, שכרה את שירותיה של חברת "ליאור חקירות" אשר בעקבות מידע מודיעני חשפה את התרמית.

חברות הביטוח "אבנר" ו"הפניקס הישראלי" כנגד בני הזוג שבתאי וחן. התביעה נדונה בבית משפט השלום בנתניה (ת.א. 3376/99) במהלכה פנו בני הזוג שבתאי לחברות הביטוח והשיבו את מלוא הסכום ששולם להם עבור תביעתם - בסך של 27,890 ש"ח.
כמו כן, בית המשפט הורה על השמך הליכים פלילים כנגד בני הזוג חן.

27. לך תוכיח שאין לך אחות

חמשת בני משפחת עזאר, בני הזוג וילדיהם מהכפר עילבון, הגישו יחדיו תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף מחברות הביטוח "עילית" ו"אבנר" (אשר יוצגו ע"י עו"ד ח.קימלמן).לטענת אבי המשפחה, באסם, שוטר בדימוס, יצא ממגרש החנייה ברחוב הציונות בחיפה אשר היה בשלבי תיקונים וחסום משני הצדדים. לדבריו, היה חייב להתקרב לשפת המדרכה על מנת לראות את התנועה משני הכיוונים ואז פגעה ז'קלין יעקב אשר נסעה אחריו.בעדותו, השמיט באסם עובדה אחת קטנה... ג'קלין יעקב היא אחותו... כנשאל על כך, הכחיש בתוקף עובדה זו.

יתרה מזאת, למרות שברכב ישבו אשתו וילדיו, התובע, לא הביא אותם כעדים על מנת שיתמכו בגרסתו לגבי אופן התרחשות האירוע. כמו כן, לא פנה התובע למשטרה לקבלת אישור.
בפסק דינה כותבת כב' השופטת אביטל בית נר, שופטת בית משפט השלום בצפת (ת.א. 697/99):

"הראייה היחידיה שהביאו התובעים לעצם קרות התאונה, היתה עדותו של התובע. עדות זו היתה מלאה בסתירות בנקודות מהותיות ולא ניתן היה להאמין לו. התובע נמנע מלהביא לעדות את אשתו שהיתה עמו בזמן התאונה ואף ליוותה לבית המשפט ביום הדיון ואף נמנע מלזמן באמצעות בית המשפט את הנהגת הפוגעת, שרק בבית המשפט נאלץ להודות שהיא אחותו.

הימנעות הנאשם מלזמן עדים נוספים שיכול היה לזמן רק מחלישה את גרסתו ומחזקת את עמדת הנתבעות לפיה לא היתה תאונה ביום ובמועד כנטען בכתב התביעה.
בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובעים לשלם, הוצאות בית משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש"ח.

28. עדות לוטה בערפל

בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף מחברות הביטוח "אבנר", ו"הכשרת היישוב" שהגיש אלון יצחק, תושב קריית מלאכי, בבית המשפט השלום בבאר שבע (ת.א. 1835/99), טען כי נפגע בתאונות עבודה המהווה גם תאונת דרכים. התובע, נהג משאית עצמאי במקצועו, טוען כי הגיע למפעל שער הנגב עם מטען. לאחר גמר הפריקה עלה למשאית ונפל ממנה לאחור על גבו.

לדבריו כאביו התגברו לקראת הלילה והוא פנה לטיפול רפואי לאחר יומיים.

בעדותו לקה אלון יצחק "בשכחה זמנית" ... הוא לא זכר דברים מהותיים כגון סוג המטען, שם המלגזן שפרק את משאיתו, לאן נסע עם המטען, מה עשה מייד לאחר האירוע ועוד.

לכך התייחס כב' השופט אריאל וגו: "עדותו של התובע התאפיינה בערפול, סתמיות, פערי זיכרון משמעותיים ושיתוף פעולה מוגבל מאוד במתן תשובות מלאות וברורות".

השופט קיבל את טענת הנתבעות שיוצגו על-ידי עו"ד עזרא האוזנר, דחה את התביעה וחייב את התובע לשאת בהוצאות בימ"ש ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח.

29. לא תחמוד!!

בתביעה לפיצויים מחברות הביטוח "מנורה" ו"אבנר" בגין נזקי גוף שהגישה חמדה מנחם, תושבת הרצליה, בבית משפט השלום בתל אביב (ת.א. 24424/99), טענה התובעת כי נפגעה בתאונת דרכים.
התובעת טענה כי חצתה את הכביש במקום בו אין מעבר חציה וראתה את הרכב הפוגע עוצר בתמרור מתן זכות קדימה. לאחר מכן, כשהגיעה למדרכה, פגע בה הרכב בצד ימין של גופה, הפילה וזרק אותה על צד שמאל של גופה.

מעדותה ניתן ללמוד כי לא ראתה את הפגיעה אלא רק הרגישה אותה. העובדה שרכב פגע בה נודעה בעצם לתובעת, רק מפי אנשים שאמרו לה כי נפגעה על-ידי רכב. נהג האוטובוס, אשר העיד מטעם התביעה, טען כי עד לאירוע. בפועל, התברר כי לא ראה את עצם הפגיעה ממש אלא רק את הנפילה של התובעת מכיוון שגוף הרכב הסתיר לו.

במהלך העדויות נמצאו סתירות בין דברי התובעת והעד כפי שציין סגן נשיא בית משפט השלום בת"א, כב' השופט צבי גורפינקל:" כנגד שתי עדויות אלו, שכאמור נסתרו, עומדת עדותה של הנתבעת אשר מכחישה מכל וכל מגע כלשהו בין רכבה לבין התובעת, בנסיבות אלו לא אוכל לקבוע כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה להראות כי נפגעה עקב פגיעת רכבה של הנתבעת בגופה".

בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובעת לשלם, הוצאות בית משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש"ח.

30. על אף השקר הזה

רועי איייזמן, תושב רמלה, הגיש בעוד היותו קטין, תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, מחברת הביטוח "הפניקס" ו"אבנר" לבית המשפט השלום ברמלה (ת.א. 3784/97) בטענה כי נפגע בתאונת דרכים.
לדבריו במהלך נסיעתו באוטובוס מבית ספרו הביתה, בלם הנהג באופן פתאומי. הוא נזרק קדימה, ראשו ואפו נחבלו במסעד המושב שלפניו ומשקפי ראייתו נשברו. אפו נשבר ודמם עקב הפגיעה. בעדותו תמך חברו הטוב שלדבריו נכח באירוע.

הנתבעות טוענות, על בסיס עדויות, כי התובע נפגע באפו במהלך קטטה שפרצה באוטובוס. בבירור שנערך עלה כי לאחר התאונה התקשרה אימו של רועי למנהלת בית הספר וספרה לה, שבהסעה בה נסע בנה, מישהו הכה את בנה באפו. על העירה כב' השופטת לבנה צבר:" העובדה שאימו של התובע בחרה למסור גרסה אחרת למנהלת אומרת דרשני, ויש בה כדי ללמד על חוסר המהימנות של הגרסה שבפי התובע".

בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובעת לשלם, הוצאות בית משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח.

31. המקרר המעופף

מוחמד אחמד, תושב ירושלים, הגיש תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף מחברות הביטוח "המגן" ו"הפניקס" וכנו כן מהחברה בה עובד - עופרים בע"מ. בתביעה שהגיש לבית המשפט השלום בירושלים (ת.א. 5428/98), טוען התובע כי נפגע בתאונת דרכים.

לדבריו, בזמן עבודתו, נפל מטנדר בו נסע. בעדותו מסר כי אין לו פרטים מזהים על נהג הטנדר.

הנתבעות הכחישו את אל טענות התובע והגישו מסמכים ועדויות הסותרות את כתב התביעה. מהנתונים שהגישו עולה כי התובע נחבל ממקרר שנפל עליו בשעה שעסק בסחיבתו. יתר על כן, מהראיות מתברר כי התובע הכיר גם את נהג הטנדר ובין השניים עלו סתירות בין העדויות.

"התובע לא עמד בנטל המוטל עליו לשכנע את בית המשפט כי היתה סיבה טובה לאמירת דבר שאינו אמת בדבר אירוע התאונה" אמר כב' השופט כרמי מוסק בפסק דינו; " מאחר והתובע לא עמד בנטל זה המוטל עליו, הרי שאין לביהמ"ש כל נימוק או סיבה לחשוב שיש להעדיף את גרסת הנפילה מהטנדר על פני גרסת המקרר".

בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובעת לשלם, הוצאות בית משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח.

32. הונאה מוחצת

בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שהגישה בדיעה עוואד, מהיישוב ריינה, לבית משפט השלום בנצרת (ת.א. 1858/95), טוענת התובעת כי נמחצה בין רכבה שהתדרדר, לרכב אחר.

לדברי התובעת, היא בקשה לחזור הביתה מבית הוריה כאשר לא הצליחה להתניע את רכבה, ניגשה לפתוח את מכסה המנוע. תוך כדי שהיא מנסה לאתר את מקור התקלה, החל הרכב להתדרדר ומחץ אותה בין רכבה לרכב אחר שחנה במקום.

בכתב ההגנה הכחישו הנתבעות, חברות הביטוח, "אבנר" ו"הפניקס" את עצם התרחשות האירוע. בתום שמיעת הראיות התבקשו הצדדים לסכם בכתב אך התובעת בחרה שלא לעשות זאת עד היום. לדברי השופט: "מן הטעם הזה היה ניתן לדחות את התובענה, אך איני עושה כן הואיל ודינה של התובענה להדחות גם ובעיקר מהטעם המהותי".

סתירות מהותיות נתגלו בעדויות התובעת ושני עדיה (אחד מהם אחיה): בכתב התביעה טענה התובעת כי נמחצה בין רכבה לרכב אחר בזמן שניסתה לפתוח את מכסה המנוע. לעומת זאת בפני השופט טענה כי בזמן שניסתה להיכנס לרכבה נתפסה בדלת הנהג ונמחצה על-ידי המכונית המתדרדרת.

זאת ועוד, בכתב התביעה טענה התובעת כי היא זו שפתחה את מכסה המנוע, בפני השופט טענה כי אחיה, שהגיע לעזרתה, הוא אשר פתח את מכסה המנוע עבורה.
לאור האמור לעיל דחה שופט בית המשפט את התביעה וחייב את התובעת לשלם, הוצאות בית משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ש"ח.

33. תפסה טרמפ על השקרים

בתביעה לפיצויים מחברות הביטוח "כלל" ו"אבנר" שהגישה בותינה עואד, תושבת נצרת, לבית משפט השלום בנצרת (ת.א. 8668/97) טוענת כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים.

לדבריה, התובעת נסעה לשוק עם אחיה, שנהג ברכב בעוד היא יושבת במושב האחורי, כאשר שני צעירים, אותם אינה מכירה, היכו את אחיה בעודו ברכב, לאחר מכן הוציאו אותו מהמכונית והמשיכו להכותו עד שהתעלף. היא עצמה הוצאה גם כן מהמכונית(באופן שאינו ברור), התוקפים נכנסנו למכונית ובעודם מנסים להמלט פגעו בה פעמיים.

אלא שגרסתה של התובעת שונה בתכלית מזו שפורטה בכתב האישום שהוגש כנגד אחיה בבית המשפט המחוזי. על פי כתב האישום דקר האח את אחד הצעירים בסכין קצבים גדולה שהיתה ברשותו, וזה נזקק לטיפול רפואי. האח, שהודה בעובדות בכתב האישום, נשפט והורשע.
בעדותו טען כי היה מעולף בעת ההיא ולא ראה את ההתרחשות הנטענת. כמו כן הכחיש כי הודה במשפטו הפלילי כי תקף את אחד הצעירים.

בפסק דינו הדגיש כב' השופט אברהם אברהם:" יש לראות כל סתירה בעדויות ובגרסאות בכל החשיבות הראויה. עדויותיהם של התובעת ואחיה הותירו רושם שלילי ביותר. אינני נותן כל אמון בעדויותיהם של השניים, העדים הללו הותירו רושם של אנשים, שהחובה לומר אמת בבית המשפט איננה נר לרגליהם. התובעת מסוגלת להעיד עדות שאיננה אמת, בלי להניד עפעף, הכל לפי צרכי השעה והמקום.

בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובעת לשלם, הוצאות בית משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ש"ח.