בשבוע שעבר גויסתי. לא בדקו אם אני כשיר לקרב, אם אני לא סובל מבעיות בריאות, אם לא שוחררתי כחוק מצה"ל לפני יותר מחמש עשרה שנה. אולמרט, פרץ ושות' החליטו שכאזרח בקו הרוחב חיפה וצפונה אני ראוי להיות בשר תותחים בקרב עם החיזבאללה. אם מישהו חושב שזו פתיחה לרשימה שמאלנית של פרופסור תבוסתן, אז הוא טועה.
אין לי ספק בנחיצות המלחמה מול מי שמאיים להשמיד אותנו בלי כל סיבה, אבל יש לי בהחלט מה לומר על ההחלטה לגייס אותי כאזרח לקרבות. עד מלחמת המפרץ היה סדר במלחמות ישראל: צה"ל נלחם, מדינות ערב חטפו, והעורף הישראלי חגג את החיים הטובים. מאז שעברנו לאינתיפאדות, טרוריסטים, קסאמים וקטיושות הסדר הופר, ואזרחי ישראל משלמים את המחיר בקצב גובר.
האמנם אין דרך אחרת? האש בצפון מזמינה להעלות זיכרונות מהשנים הרעות, כביכול, של מלחמת לבנון, אשר היו בעצם הפעם האחרונה שצה"ל עשה את העבודה והגן על העורף כמו שצריך - בלי להתחשב בוועדות חקירה, דעת קהל, רומנטיקה של טוהר הנשק, ושלל שטויות לא רלוונטיות למצב מלחמה.
הבוץ הלבנוני גבה מדי שנה את חייהם של כשלושים חיילים. לא נעים, אבל אם זוכרים שאחד התפקידים הפחות סימפטיים של חיילים הוא למות בחזית על-מנת להגן על האזרחים בעורף, זה נראה מחיר סביר לחיים אזרחיים תקינים במדינה שחלק משכניה הם למרבה הצער חיות טרף בתחפושת של בני אדם.
החיזבאללה מתעקש להפוך את החזית הישראלית לעורף, וזה מובן מנקודת מבטו. פחות מובן למה אנחנו נותנים להם את התענוג. קל מאוד לדמיין כמה מהר נצא מהמקלטים אם טורי טנקים ישראלים ייכנסו ללבנון, ידרסו כל מה שעומד בדרכם עד ביירות, ובגיבוי ארטילרי ואווירי יחזירו את לבנון לתקופת האבן ואת תושביה יקברו מתחת לאבנים.
פעולה כזאת תגבה כמובן מחיר לא רק בגופות חיילים אלא גם בבידוד בינלאומי, דעת קהל עוינת וכלכלה מידרדרת. תג המחיר הזה משכנע את הממשלה לא ללכת בדרך של זבנג וגמרנו. זו בעצם העדפה של רמת ביטחון כמו מפרץ חיפה ביום של קטיושות עם רמת חיים כמו בשוויץ ואזרחים נספים על פני רמת ביטחון כמו בשווייץ עם רמת חיים כמו בבנגלדש וחיילים מתים.
שתי האופציות לא מלהיבות, אבל כזה הוא המזרח התיכון. אם מעדיפים, כמוני, את האופציה הראשונה אין מנוס מלנהל אחרת את מלחמותינו, לפני שהטילים מגיעים לגוש דן.
