הזכות להגנת חיים אינה כוללת זכות למאבטח צמוד

בית המשפט העליון דחה את ערעורם של אורי לוזון, טל יוסף ויוסי דבח, שלטענת הרשויות הם חברים בכירים בארגון הפשיעה של אמיר מולנר, על האישור שנתן בית המשפט המחוזי בתל אביב להוראת משרד הפנים והמשטרה לאסור על חברות השמירה הפועלות בישראל להצמיד להם מאבטחים חמושים. עם זאת, מתחו השופטים אליקים רובינשטיין, סלים גו'בראן ויורם דנציגר, ביקורת על שבמשך זמן ממושך פעלו המשטרה ומשרד הפנים בעניין ה"אבטחה הניידת החמושה" על-בסיס טיוטת נוהל שלא פורסמה ברבים, והקריטריונים שבה לא הובאו לידיעת חברות האבטחה. לפיכך הורו השופטים לרשויות להפוך את ההנחיה מ"טיוטא" לנוהל, בתוך חודשיים.

שלושת המערערים חויבו לשאת בהוצאות המשפט בסך 40,000 שקל.

לוזון יוסף ודבח טענו כי זה כמה שנים מאיימים על חייהם, והמשטרה אף הזהירה אותם, מדי פעם, כי חייהם בסכנה וכי עליהם להישמר ולהגן על עצמם. לפיכך, שכרו את שירותיה של חברת בסט מאבטחים בע"מ, ומאבטחים חמושים שלה החלו ללוות אותם.

ב-19.6.06, עקב הנחיה של משרד הפנים והמשטרה, ביקשה חברת בסט מהמשטרה לאשר לה לספק לשמונה מלקוחותיה שירותי אבטחה חמושה ניידת, שפירושה, מאבטח חמוש המלווה את המאובטח ממקום למקום. כעבור שבוע השיב רפ"ק ששי אלעמארי, רח"ל תיאום מבצעי ארגוני פשיעה במטה הארצי, כי מבדיקה במשרד הפנים עולה כי חברת בסט אינה רשאית לבצע אבטחת אישים חמושה, והורה לה לחדול מכך, או לבקש אישור ממשרד הפנים. החברה לא פנתה למשרד לקבל אישור כזה, אבל לוזון, יוסף ודבח עתרו לבית המשפט המחוזי בתל אביב, לבטל את האיסור שהטילו המשטרה ומשרד הפנים על חברות אבטחה לספק להם שירותי אבטחה חמושה ניידת.

הם טענו, בין היתר, כי שלילת זכותם לשכור שירותי אבטחה חמושה ניידת פוגעת בזכות היסוד שלהם להגן על חייהם. עוד טענו כי נפגעת גם זכותם לשוויון, שכן אנשים אחרים, גם מי שאינם נושאים בתפקידים ציבוריים, זוכים לשירותי אבטחה חמושה ניידת מחברות אבטחה פרטיות.

חגורת מאבטחים מעוררת אימה

השופטת ד"ר דרורה פלפל דחתה את העתירה, וקבעה כי המשטרה רשאית לשנות את מדיניותה בכל הנוגע לאבטחה חמושה ניידת אם יש בידיה מידע שאבטחה מעין זו עלולה להזיק לציבור בכללו.

השופטת ציינה כי הגנה על חיי הפרט היא אומנם ערך נעלה, אך השלושה קיבלו עליהם במודע, במסגרת עיסוקיהם, סיכון של התנקשות פיסית. "אין לומר שהרשות לא צריכה להשתדל להגן על הפרט גם מסוג סיכונים כאלה, אבל במפגש שבין ההגנה על הפרט והסיכונים שנטל על עצמו, לבין הגנה על כלל הציבור, שלא נטל על עצמו כל סיכון, הדאגה לציבור אמורה לגבור", כתבה השופטת. היא הוסיפה כי עמדת משרד הפנים והמשטרה היא שהצטיידות בנשק חם של מאבטחים בהגנה על אנשים פרטיים עלולה להגביר את האלימות, ולכן יש למונעה לטובת הכלל. "עמדה זו לגיטימית", פסקה.

השלושה ביקשו מבית המשפט העליון להתיר להם לערער על פסק דין זה. בין היתר, טענו כי האיסור על ביצוע אבטחה חמושה ניידת, הוטל על-פי נוהל פנימי של המשטרה, שאין לו בסיס חוקי, ודינו להתבטל.

פרקליטות המדינה שייצגה את המשטרה ומשרד הפנים, טענה כי הן המדיניות הכללית שהתקבלה והן ההחלטה הקונקרטית בעניינם של השלושה היא ראויה, סבירה ומידתית. בבסיסן עומדים ההסלמה במאבק בין קבוצות עברייניות בשל השימוש באבטחה חמושה, השימוש בנשקם של המאבטחים לצרכים עברייניים, והפחד והאימה המוטלים על הציבור בעת שהוא נתקל בעבריין המסתובב ברחוב עם "חגורת" מאבטחים חמושה.

כפיפות לצרכי הגנת הציבור

בפסק הדין שדחה את הערעור, כתב השופט דנציגר כי הזכות להגנה על החיים, לפי סעיף 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אינה כוללת את הזכות להגנה עצמית על-ידי נשיאת נשק או מאבטח חמוש, ומכל מקום אין היא זכות מוחלטת, אלא יחסית, הכפופה גם לצרכי הגנת הציבור.

עוד כתב כי בית המשפט העליון נוהג מבטל הנחיות מנהליות, או פעולות שבוצעו מכוחן, רק אם שוכנע כי גרמו עוול ממשי הגובר על שיקולים של טובת הציבור. במקרה הנדון מדובר רק ב"הפרה קלה יחסית".

הוא גם תמך בעמדת הפרקליטות כי המערערים התוקפים את ההנחיות, אינם הנפגעים הישירים מהן. מי שאולי יכול לטעון לפגיעה הן חברות השמירה. "המאובטחים הפוטנציאליים, אשר ספק אם קיימת להם זכות קנויה להגן על עצמם באמצעות מאבטחים חמושים, הינם נפגעים עקיפים בלבד, וזאת אך ורק במקרה שהמשטרה או משרד הפנים מחליטים שלא לאשר לחברת השמירה לבצע אבטחה אישית חמושה, ניידת או נייחת, לגבי אדם ספציפי", כתב השופט.

השופט רובינשטיין הוסיף בפסק הדין כי "אין זכות מוקנית לנשיאת נשק", וכי "בוודאי אין זכות כזו להגנה חמושה ניידת". לגבי הפגיעה בזכות אחרת, חופש העיסוק של חברות השמירה, הסכים רובינשטיין עם השופט דנציגר כי "אין בכך פגיעה בעוצמה משמעותית, בהתחשב במכלול האיזונים".