שופטת בית המשפט המחוזי בחיפה, שולמית וסרקרוג, אישרה בפסק דין עקרוני כי ניתן לחייב בעל חברה לשלם כפל מס מכיסו על הוצאת חשבוניות של החברה שלא כדין. פסק הדין קיבל, למעשה, את עמדת אגף המכס ומע"מ בעניינו של מנשה גולן, מנהל ובעל מניות בחברת 'שוודיה לייזום בניין והשקעות (94) בע"מ' שהוציאה חשבוניות אף שלא נרשמה כעוסק. החשבוניות הוצאו בשמה של חברה אחרת ששמה דומה, 'שוודיה לבניין והשקעות בע"מ', והתוצאה הייתה שהעוסקים שקיבלו את החשבוניות סברו שמדובר בחברה האמיתית, ודרשו משלטונות מע"מ לנכות את מס התשומות.
גולן ערער, באמצעות עו"ד פטריק אלגז, לבית המשפט המחוזי על חיובו האישי, וטען כי אם היה בכלל מקום לחיוב כזה, היו צריכים לחייב את החברה עצמה. לטענתו, השימוש בשמה של החברה השנייה, שלא הייתה רשומה כעוסק במע"מ, נעשה מתוך טעות בתום לב, שהוא עצמו לא היה מעורב בה. הוא הכחיש שמדובר בחשבוניות פיקטיביות.
מע"מ טען, באמצעות עו"ד יהודה גלייטמן מפרקליטות מחוז חיפה (אזרחי), כי זהו מקרה שבו יש לחייב אישית את המנהל ובעל המניות על-פי סעיף 50 לחוק מע"מ, המטיל כפל מס על הוצאת חשבוניות שלא כדין, וכן משום שמדובר למעשה בחשבוניות פיקטיביות, שבגינן הוצאה שומה לעוסק ונדרש ניכוי התשומות. רק עקב ממצאי החקירה מיהר העוסק לשלם את התשומות שדרש לנכותן שלא כדין.
עו"ד גלייטמן הסתמך גם על טענה שהעלה גולן במשפטו הפלילי על עבירות על חוק מע"מ בתקופה הרלוונטית 2003-2001, בשל אי דיווח ואי תשלום מע"מ המגיע מהחברה שבבעלותו. בהליך זה, שבו הורשע, טען גולן כי לא שילם את המע"מ הואיל ולא היו לו מקורות מימון. לדברי עו"ד גלייטמן, טענה זו רק מחזקת את עמדתו כי אין מדובר בבלבול בשמות החברות, אלא בכוונה להתחמק מתשלום המס.
השופטת וסרקרוג קיבלה, כאמור, את עמדת מע"מ, אך על אף פסיקתה העקרונית החליטה לבטל את רכיב הסנקציה של כפל המס, מאחר שמי שקיבל את החשבוניות שילם את התשומות וכן בשל עקרון המידתיות, והסתפקה בחיובו של גולן רק בתשלום סכומים שהנפיק בגללם את החשבוניות.
גולן חויב לשאת בהוצאות משפט ולשלם שכר טירחת עורך דין בסך 10,000 שקל.
לא צריך הרמת מסך
השופטת קבעה כי תכליתו של סעיף 50 לחוק מע"מ היא כפולה: הרתעה ופיצוי, וכי אין ביישום הוראות הסעיף כדי למנוע נקיטת הליך פלילי או אזרחי נגד אותו חייב, שלעיתים אינו העוסק. לפיכך, אין בתשלום המס כדי למנוע הפעלת החיוב בדבר כפל מס. עם זאת, קבעה השופטת כי על שלטונות מע"מ מוטל נטל הראיות לחיוב על-פי סעיף 50 לחוק, וכי חיוב בכפל מס יש בו סממנים עונשיים ולכן יש להקפיד על הגנות פרוצדורליות המקובלות במשפט הפלילי, כגון שימוע.
לאחר בחינת הראיות, הגיעה השופטת למסקנה כי החשבוניות שהוציאה החברה שלא נרשמה כעוסק הן חשבוניות פיקטיביות, שמאחוריהן לא הייתה כל עסקה, מה גם שהעוסק שדרש לנכות את התשומות שילם את השומה שהוצאה לו בשל כך.
השופטת דחתה את טענת גולן בדבר טעות ובלבול בשמות החברות. כמו-כן קבעה כי לא הוכח כל היגיון כלכלי-מסחרי מאחורי "ההתקשרות" שבגללה הוצאו החשבוניות. השופטת גם הסתמכה על עדותו של מנהל החשבונות של החברה כי גולן זייף דוחות שהוגשו למע"מ.
השופטת קבעה כי יש הצדקה מלאה להטיל חיוב בכפל המס אפילו אם לא ננקט נגד מוציא החשבוניות הליך פלילי. "צריך שיידע מוציא החשבונית כי במקום שנעשית פעולה לצורך העלמת מס או להקטנת שיעורו יהיה האורגן חייב לשאת בתוצאות באופן אישי שכן הוא זה שיצר את מצג השווא", כתבה.
השופטת קבעה, כי אין צורך להידרש להרמת המסך, שכן מטרתה של דוקטרינה זו היא למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של חברה למימוש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעלי המניות, בה בשעה שאחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן באופן אישי בשל פעולותיו, זאת גם אם פעל כאורגן של החברה.
חיובו האישי של גולן נעשה גם משום שהיה המחליט, המוציא לפועל ומורשה החתימה היחיד. "נושא משרה בחברה אינו חסין מפני כל ואין הוא יכול לעשות פעולות בלתי כשירות אף אם הוא פועל בשם החברה, כאורגן שלה, אין לאפשר לו להתחמק מלשאת בתוצאות מעשיו", פסקה השופטת וסרקרוג.
