כשהרב עובדיה בכה

תמליל הדרשה: כתוב בפסוק "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים". נבוכדנצר הרשע, מלך בבל, צר על ירושלים בעשרה בטבת. אין יוצא ואין בא. ובכל זאת היה מעט מזון בירושלים והסתדרו משך שנה וחצי - עד שבעה עשר בתמוז בשנה שאחריה. אז: "ויחזק הרעב בעיר". אנשים גוועים בראש כל חוצות, והובקעה העיר. נכנסו חייליו והיכו אנשים, נשים וטף באכזריות גדולה, ועל כולם נבוזרדן רב הטבחים הביא סנהדרי גדולה, ושחט אותם על דמו של זכריה; הביא תינוקות של בית רבן ושחט אותם על דמו של זכריה. והיה צערם גדול... עד לחורבן בית מקדשנו, שהיה ביום תשעה באב.

וכל הימים האלה משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב קוראים אותם ימי 'בין המצרים', ונוהגים בהם קצת אבלות, כל אדם ואדם יעשה מה שיכול. אך אומנם יש דברים כללים שנהגו בהם כלל הציבור, ופורץ גדר ישכנו נחש. מנהג טוב שכתב אותו רבינו האר"י: בימים האלה בין י"ז בתמוז לתשעה באב בכל יום בצהריים אחר חצות יש התעוררות הדינים. יישב מעט בארץ ויאמר את המזמורים של "תיקון רחל" בלבד.

זכורני כשהיינו בישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, היה רבי בן ציון חזן זצ"ל, כשמו כן הוא 'חזן'. היה לו קול נעים מאוד, והיה קורא איתנו תיקון רחל, והיינו כולנו יורדים לבית הכנסת של פורת יוסף, ויושבים בארץ, והרב אומר תיקון רחל. היה לו קול חנון והיה בוכה בדמעות שליש וכולנו היינו בוכים יחד איתו, וקוראים תיקון רחל. וחשוב מאוד לנהוג ולעשות דבר זה, כיוון שרבנו האר"י אמר שיש בזה תועלת גדולה לומר התיקון בימים אלה. זה לוקח חמש-שבע דקות. וכל שכן תיקון חצות של הלילה שמעלתו גדולה הרבה יותר, ומי שאומרו יש לו שכר גדול.

מי שבוכה על חורבן בית המקדש, מי שבוכה על הריגת הצדיקים, הקב"ה שומר את הדמעות שלו, "נודי ספרתה אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך". לא יראה חס ושלום באסון של בניו, ולא יראה ולא ידע דבר רע. הבכיות האלה מצילות אותו מכל צרה ומכל צוקה, הקב"ה סופר את הדמעות, 'דבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל', והקב"ה מגן עליו מרחם עליו, ולא יוסיף לדאבה. רבותינו אמרו שמי שבוכה על אדם כשר, ח"ו לא יבכה על הבנים שלו, הבנים שלו ישארו חיים וקימים, ישמח בהם, וירווה מהם נחת, לא תאונה להם כל אוון. אך ח"ו בהפך מי שלא בוכה על אדם כשר שנפטר, אומר הרי זה דרך העולם, ולא מוריד עליו דמעה, הדבר יכול להנקם בו ח"ו. הגמרא אומרת: 'מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים, מפני שלא בכה על אדם כשר'. וכל שכן מי שבוכה על הריגת הצדיקים, על בית המקדש, על חורבן בית המקדש, הקב"ה אומר עליו: "קול צופיך נשאו קול, יחדיו ירננו". אומר הזוהר הקדוש: 'קול צופיך' - אלו הצדיקים החסידים שהם צועקים בקול, ובוכים בתשעה באב בקינות ובאיכה, על חורבן בית המקדש, הם יזכו ל'נשאו קול יחדיו ירננו' - כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: "שימחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אותה משוש כל המתאבלים עליה".

כל המתאבל על ירושלים, יום תשעה באב - יום בכי, יום נאקה, יום מספד, הקב"ה קורא למלאכי השרת ובוכה על חורבן בית המקדש, אם כן איך אנחנו לא נעשה כך?! - דיו לעבד להיות כרבו. צריכים לבכות על בית המקדש, על חורבן בית המקדש. והקב"ה ירחם עלינו, ויאמר די לצרותינו ויבנה לנו בית מקדשנו...