אני נמצא בנכר. בגולה הרחוקה. לא שומע קולות של סירנות ולא מתעורר לכותרות העיתונים הזועקות.
ויהיו כאלו שיאמרו שאין בסמכותי לכתוב, ואולי בצדק. עוד לא עליתי על מדים, ואני גם לא חי את המציאות הזאת ביום יום. כתחליף לאזעקות המלחמה של ארץ הקודש, אני שומע בוב דילן.
אבל דווקא כאן בגולה הרחוקה הזאת, צומחת לך עין שלישית. פרספקטיבה אחרת. ודווקא הדברים שרואים מכאן, מלמדים דבר או שניים על מדינת היהודים.
ראיתי מכאן את עמיר פרץ, מתורגם סימולטנית ב-CNN, רשת החדשות הגדולה בעולם, ומאיים על חסן נסראללה, האיש שתפס אותו עם המכנסיים למטה, שהוא לא ישכח את השם פרץ. אבל נסראללה כבר הספיק לשכוח, ובעיקר לזלזל, וגם בגולה הרחוקה נראה פרץ במערומיו. ואין בו טיפת בושה.
וראיתי גם את נועם חומסקי, יהודי, מהאינטלקטואלים הגדולים בדורנו, מצדיע ועומד לצידם של הטרוריסטים. קטונתי מלבקר אדם כמותו, אבל בשלבי חייו המתקדמים אני ממליץ לו לעבור ולהיות משתנה בניסוי פסיכולוגי. חומסקי יודע שהפסיכולוגיה כבר קבעה שהאדם הוא טוב מטבעו. הדורות הבאים ינסו להפריח את הסברה ויגלו שרק חומסקי אחד ועוד רשעים מעטים הם גילוי מפתיע. אפשרי ביותר, שהאדם יהיה רשע מרושע.
וראיתי גם את עמודי העיתונים, שהולכים ונהיים רכים ומלטפים הרבה יותר. בימים אחרים, בלבנון של פעם, כל דף עיתון צלב את שרון על מזבח המוסריות. בעיתוני שנות ה-2000 מכתירים כתרים על ראשם של האשמים. ועמודי העיתון ימוחזרו ויהפכו לעמודי ועדת החקירה שאי אפשר בלעדיה. ותהליך המחזור יהפוך ויהיה לרך ומלטף הרבה יותר. וגם במלחמה הבאה, כי אי אפשר שלא לחשוב עליה, יהיו לנו אותם אשמים ואותם כתרים, ואותה כרוניקה. של מוות ידוע מראש.
אני נמצא בפורט טווין אינדיאנה, עיר קטנה במרכז ארה"ב, ירוחם של האמריקנים אם ממש תרצו. וכותרות העיתונים המקומיים מדברים על צלף שפגע בנהג באוטוסטרדה. ובשולי עמודי החדשות רואים את נסראללה מניף אצבע מאשימה ואת פרץ שעדיין עומד במערומיו.
והשוליים, יודע כל עיתונאי מתחיל, הם הדבר החשוב ביותר, אבל בפורט טויין הם לא מעניינים אף אחד. ואולי בצדק, האזעקה שהם שומעים היא של בוב דילן. ודילן תמיד עדיף. ישראל היא אגם קטן במזרח התיכון. לא בטוח שכל יושבי אינדיאנה שמעו עליה. ובחצי השני של הגלובוס, איפה שנכנסים עכשיו חבריי הטובים ביותר למלחמת השולל של לבנון, נטבחת חיפה, העיר בה גדלתי, ונטבחים אחיי ויקיריי וזיכרונותיי וכל הערכים עליהם התחנכתי. ובפורט טווין לא שמעו על הערכים האלה. ובאינדיאנה כולה ישראל, כאמור, היא אפיזודה.
וראיתי גם את פניו של נועם שליט, אבא של גלעד, ונכמרו רחמיי ויצא ליבי אל האיש האציל הזה. תמונת בנו שהתנוססה על עמודי העיתונים של אתמול, הייתה אמורה להיות הכריכה לדגים שמוכרים בשוק תלפיות בחיפה. אבל בתלפיות לא מוכרים היום דגים. וגם סיפורו של גלעד שליט הוא לא "סחורה חמה" דיה היום. ואבלה של המשפחה הפך לתבלין פיקנטי לסיפורים שנספר אחרי שיצאו אחרוני החיילים מלבנון, ואחרי שיורדו הדגלים לחצי התורן. והאבל הכללי שלנו הפך לאבל שרואים אותו אחרת מכאן, אבל מרגישים ומריחים ושומעים אותו אחרת, משם.
