א': אפשר לנצח את הטרור אוהדי הטרור עוסקים כבר יותר מארבעים שנה במכירת נמרצת של ההשקפה השקרית, כי לא ניתן לנצח את הטרור. בתחילת שנות השישים ניצח הצבא הצרפתי את המחתרת האלז'יראית FLN בקרב עקוב-מדם, וטבח בלוחמיה ובאוכלוסיה ללא רחם. חוגים מסוימים בשמאל הצרפתי (בעיקר, סביב ז'אן פול סארטר) יצאו למען "לוחמי החופש" האלז'יראיים, ופיתחו פילוסופיה של תמיכה בטרור - עד כדי הצדקת שפיכות הדמים לשמה, שהיתה נשקו של FLN. הבולט באלה היה פראנץ פאנון, שספרו על מרחץ הדם, שיטהר את העמים הכבושים מרעות הכיבוש הקולוניאלי, עומד לצאת לאור כעת בעברית.
כשלעלית הצרפתית נמאס מהמלחמה באלז'יריה, נטשה ממשלת צרפת (תחת הנהגתו של שארל דה גול, שהונה את תומכיו) את אלז'יריה, שנחשבה חלק משטח צרפת, ולא מושבה כבושה. המשטר החדש באלז'יריה ותומכיו במפלגות הקומוניסטיות ובשמאל הפיצו את רעיון הלחימה לעצמאות אלז'יריה. בין השאר, סייעה המפלגה הקומוניסטית האיטלקית לממשלת אלז'יריה לממן ולהפיק את הסרט של ג'ילו פונטקורבו, "הקרב על אלז'יר" (1965), שהשפיע רבות על בני-דורו, ועיוות את סיפור המלחמה, כדי להנחיל לעולם נאראטיב שקרי על גבורת הטרוריסטים ועל אי-היכולת להביסם.
במקביל, צמח יש-מאין המיתוס של ארנסטו צ'ה גווארה - רופא ארגנטיני, שהצטרף לפידל קאסטרו - וגם הוא הטביע את חותמו על הדור. הרופא הכריזמטי, שאף אחד לא מבין עד היום מה חיפש בקובה, הפך לחיל החלוץ של ייצוא המהפכה באמריקה הלטינית - עד שנהרג בקרב בבוליביה למען המהפכה הקומוניסטית עלי אדמות. גם אחרי מותו עדיין משווק צ'ה היטב את הטרור. דמותו, שמו ושירים עליו מנציחים את תורתו המהפכנית.
בינתיים, סובלת קובה כבר כחמישים שנה מעוני מנוון ומחפיר תחת עולו של קסטרו. גם באלז'יריה העצמאית החיים גרועים למדי - רעים בהרבה לעומת מה שהיה כשאלז'יריה הייתה מחוז בצרפת. אבל המסר הכוזב הפך ללהיט: "תנועה לשחרור לאומי" תנצח תמיד. כפי שיוזף גבלס אמר, השקר הגדול ינצח.
ספרי ההיסטוריה אינם מכירים במסר הזה. הרבה עשרות של ארגוני טרור וארגונים לשחרור לאומי בכל רחבי העולם הוכרעו במאה העשרים בלבד בידי צבאות, שידעו לעבוד היטב, והדבירו את הטרור. זה היה לאורך כל המאה העשרים, בכל היבשות (פרט לצפון אמריקה), ובכל אתר ואתר. ואם ארשה לעצמי הערה א-היסטורית: אנחנו בימי בין המצרים - עוד הוכחה ניצחת מעברנו, שצבא יכול להביס תנועה לשחרור לאומי.
יח"צני הטרור משכיחים זאת, ומסתירים את האמת. הם כופים את אמונתם על הכל, ומצמיתים כל ניצוץ אמת, שיניע עמים והנהגות להכות בטרור.
גם אצלנו נוצרה - לדעתי הצנועה, לא באורח תמים - האמונה, כי אין פתרון צבאי לטרור. התומכים בטרור - וכאלה יש בקרבנו וגם בממשלנו ובמערכת ביטחוננו - משווקים את דבר הפיגולים, כי אין פתרון צבאי לטרור. אדם מסתכן בנפשו כשינסה לטעון אחרת. הטרור האלים של אנשי הפוליטקלי קורקט מונע הבעת כל דעה אחרת, המטיפה לניצחון צבאי על הטרור.
ובכן, לא רק בעולם, גם אצלנו וגם במזרח התיכון המודרני הודברו ארגוני טרור. קולנל גריוואס היווני חיסל את הטרור הקומוניסטי ביוון בסוף שנות הארבעים. באותו ההקשר נזכיר את פת"ח בספטמבר "השחור" 1970 - עד שצבאנו הצילו בטיפשותו מידיהם הטובחות של הליגיונרים הירדניים. וגם נזכור את הדברת הטרור בעזה בתחילת שנות השבעים בידי סיירת "שקד". השקט בספרד, בטורקיה, באירלנד ובעוד מקומות נבע מהפעלה מושכלת של כוחות צבאיים, שהביסו את הטרור, וכפו עליו ריסון ואפילו את הנחת נשקו.
הטרור - כמו כל אויב - יכול למות ויכול להיות מנוצח. כמו כל אויב - הוא ניזון ממורך-לב של הלוחמים נגדו ומרפיון המוח של ההנהגה המדינית, שמכתיבה את המלחמה. טרור הוא סוג של לוחמה פסיכולוגית. הוא מנסה לשכנע את יריביו, שהנו בלתי-מנוצח; ולכן, עליהם להגיע עמו לעמק השווה בוויתורים; ואחר כך ימשיך ללחוץ. פעם קראו לזה, "טקטיקת סלאמי". אלא שכמו שאמר פעם חוקר אמריקני, למדינת ישראל, לבתולה ולמבצר יש דבר משותף: אין להם על מה לוותר.
ב': לא טובים ייסורי השלום כבר מתחילת שיבת היהודים לארצם, היו בקרבנו מי שמחיר המלחמה בערבים היה יקר מדי בעיניהם. כך, למשל, הפילוסוף מרטין בובר הציע, כמובן, רק אחרי שעלה ארצה, לסגור את שערי הארץ בפני יהודים אחרים (בעיקר, פולניים - אוסט יודן) - כדי שלא להרגיז את הערבים. הוא וחבריו ל"ברית שלום" היו אנשים יקרים ומוסריים עד מאוד.
אנחנו חיים כבר כמאה ועשרים שנה על חרבנו, וכל מיני משיחי שקר מצאו להם כר נרחב בהונאת העם, כי השלום עומד מעבר לפינה, ומחכה שנזמינו להיכנס. הגדילו לעשות בנבואות כזב ובהונאת הציבור, כמובן, הוזי אוסלו. באחד הטוקבקים מצאתי הגדרה מעניינת: את אוסלו עשו שלושה שי"נים - שועל ערבי, שיכור יהודי ושקרן יהודי. הבעיה, כמובן, לזהות מי הוא מי אצלנו? כשמקשיבים לרעיונות של ההוגה הידוע שמעון פרס על מזרח תיכון חדש, מתבלבל הסדר.
ההיסטוריה - שוב המנוולת הזקנה מתערבת - מלמדת, שוויתורים לתוקפן הולידו רק ויתורים נוספים. לבסוף, כשכשל כוח הסבל (עיינו ערך "חומת מגן", או לחילופין, "גשמי קיץ" הנוכחי) מאמיר המחיר, הנדרש על תיקון המעוות. ההיסטוריה גם מלמדת, שנדרשת עמידה איתנה עד שהאויב ימצמץ (עיינו היטב בנאום ראש הממשלה וינסטון ספנסר צ'רצ'יל אחרי התבוסה בדנקירק. פעם היינו צריכים לשננו בבחינת הבגרות באנגלית).
את זה כבר אמר, הרבה לפני צ'רצ'יל, משה בילינסון, עורך עיתון "דבר". במאמרו, "טעם המערכה", הציע בילינסון, לפני כשבעים שנה, ליהודים לאזור כוח למלחמה ארוכה ובלתי-מתפשרת בארץ-ישראל. "... הציונות משמעה: עצמאות ישראל, שיבת ישראל לארצו ... הכרח ההתאבקות [מאבק]. לא חיים שלווים, לא חיים שקטים אלא עמידה בשער.
"... תעודה [ייעוד] כבירה קיבלנו על עצמנו ... אין ממלאים תעודה זאת מבלי להיות מוכנים לשלם מחיר רב. דבר יקר אין קונים בזיל הזול ... " (1).
כשמונים שנה חלפו מאז הופיע המאמר, "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)" לזאב ז'בוטינסקי. מאמרו נותר אקטואלי מאז עד עצם הימים האלה, וחדות ראייתו של ז'בוטינסקי לא קהתה כלל (2).
אם היהודים רוצים לחיות במזרח התיכון, נכונו לנו עוד עשורים רבים של חיים על חרבנו. השלום אינו עומד חסר סבלנות מאחורי הפינה. בניגוד לדברי נביאי השקר, הקולות, שאתם שומעים, הנם של מלאכי החבלה, העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.
לפיכך, כדי לנצח את הטרור - פלשתיני, חמא"סי וחיזבאללאי - יש לחזק את חוסננו הלאומי, ולפגוע בחוסן של האוכלוסיה, שממנה מגיעים הטרוריסטים. לפי אירווינג ג'אניס (חוקר אמריקני ידוע ביחסים בינלאומיים), כשברור לאוכלוסיה זו, כי אי אפשר להכריע את היריב, הופכת המלחמה לחסרת-תכלית, ונפגם רצונה להמשיך בה. תודתי לחברי - ד"ר מארק ד' מנדליס (Mandeles), נשיא קבוצת בלוך בפיירפקס, וירג'יניה - על הפנייתי למחקרי ג'אניס על השפעת ההפצצות על יפן במלחמת העולם השנייה על ההנעה היפנית ועל נכונותם להיכנע, הרבה לפני הטלת פצצות האטום על ארצם.
דניאל פייפס הוא אחד האנשים, שהשמאל המתרפס בפני הערבים בכל העולם אוהב לשנוא. פייפס הוא מזרחן, שיוצא חוצץ נגד האלימות המוסלמית. לכן, הוא שנוא בכל רחבי העולם התרבותי. היותו יהודי מהווה סיבה נוספת לשנאה אליו, והמנוול עוד אוהד בוטה של ישראל, ושם ללעג את טיפשות משיחי השקר של השלום אצלנו ...
פייפס הוא סמרטוט אדום בכל מחלקה הגונה לחקר המזרח התיכון - גם בארץ. לפני כחצי שנה פגשתיו, כשביקר בארץ. הוא הסביר לא פחות ולא יותר, ששלום עושים רק עם יריב, שהתייאש, או שהותש (3). מזרחנים ידועים ותלמידיהם ספקו כפיים, והסבירו בלחש, שהאיש אינו מבין דבר.
דרך אגב, פייפס הציע, אחרי אירועי הטרור באחד-עשר בספטמבר 2001, כי ארצות-הברית תזנח חלק מנימוסיה במלחמה, ותילחם לא בדרך המערבית, אלא בדרך שמבינים הפונדמנטליסטים הערביים. כלומר, תגיב לא-מידתית ובאכזריות רבה ביותר על כל מעשה תוקפנותם - למען יראו, יבינו, וייראו. פייפס, כנראה, אינו מפחד מאהרן ברק, אינו ירא מחבר שופטי בג"צ ואפילו אינו רועד מ"בצלם". הוא אינו מבין לחלוטין מדוע כשאתה מותקף עליך להילחם בידיים קשורות.
ג': על הרתיעה הישראלית מקרבנות במלחמת ההתשה, בסוף שנות השישים, החלה ישראל לפחד מאבדות, בדרכה להשגת ביטחון. לשיא הגיע, כנראה, הרמטכ"ל דאז חיים בר-לב, שהודיע לעיתונות על כישלון מבצע "ויקטוריה" - עוד בטרם שבו כל לוחמי "שקד" ממשימותיהם בגדה המערבית של תעלת סואץ - כיוון שנפלו בו כמה לוחמים. האפשרות - שהרמטכ"ל הודיע על כישלון מבצע, שהיה ה"בייבי" של אלוף פיקוד הדרום, (מי?) שנוא נפשו - כמובן, אינה עולה על דעת שפויים.
ממשלת ישראל הניפה בבהלה את דגל הפסקת-האש, כיוון שחיל האוויר לא הצליח אז לפצח את ההגנה נ"מ של המצרים. אחוזה באימת הנופלים במלחמה, הפקירה ממשלת גולדה את שבוינו בכלא המצרי. העיקר, שתהיה הפסקת-אש. כידוע, שבוינו ממלחמת ההתשה הגיעו חזרה מהכלא המצרי רק אחרי מלחמת יום הכיפורים. המצרים ניצלו את חוסר האונים הישראלי לקדם מזרחה את מערך טיליהם, שהפריעו לחיל האוויר עד סופה של מלחמת יום הכיפורים, בכופפם את כנף המטוס הישראלי.
כבר בתחילת במלחמת יום הכיפורים החלה להישמע ברשתות הקשר ההוראה לבצע בזהירות, כיוון שזה לא שווה הרוגים. בשמונה באוקטובר נשברה מכונת המלחמה הישראלית, ולא שוקמה, כנראה, מאז. שתי התבוסות המערכתיות - בקרב על החרמון בגולן ובקרב מול פירדאן בסיני - מסמנות את קו השבר, שטרם אוחה עד עתה.
מאז ועד היום יודע האויב, שאם ינחיל לנו אבדות, יקרוס העם היושב בציון, או לפחות תתמוטט הנהגתו. אם זה לא היה ברור לו, הרי אהוד ברק ו"ארבע אמהות", ציינו לו את המסקנה באותיות של קידוש לבנה. לא אנתח שוב את התרמית, שבה נאחז, לדעתי, הגנרל הכושל באמהות ההיסטריות, והוביל אותנו אל עברי-פי-פחת. החיסכון כביכול בדם ושנות השקט בצפון נקנו בדם רב, הנשפך עתה. כידוע, אצלנו אין למי להגיש את החשבון.
בין מלחמת יום הכיפורים לבין "ארבע אמהות", אב דגול, מבכירי מערכת הביטחון, כמעט כפה את רצונו בצרחות על ראש הממשלה יצחק רבין, כדי שבתו תשוחרר מאנטבה בכל מחיר. אם היסטרית של שבוי, כידוע, כמעט הוציאה את ראש הממשלה מנחם בגין מדעתו. ובין לבין, תוכניות רדיו העלו אמהות היסטריות לשידור חי ברדיו, כדי שיישמע ברבים קולה המפוחד של אמא.
מול השלום, שהפך כביכול למטרת הציונות, ושווה כל ייסורים וכל קרבן - הפך המאבק על עצמאות ישראל לנטל, שגובה מחיר בלתי רצוי. "הבטחתם שלום" - שרה להקה צבאית את הכזב. כלומר, חיל החינוך של צה"ל התגייס לטובת משיחי השקר של השלום, והפיץ את הנאראטיב השקרי, המחבל במאבק למען עצמאות ישראל. בעיניי, זו עוד סיבה לסגור את החיל המיותר הזה, המצביע על יותר מדי כספים מיותרים בתקציב הביטחון.
בעולם המערבי הוכח, כי האיום באבדות (למשל, במלחמת המפרץ, 1991, או במלחמה בקוסובו) לא מנע קבלת החלטה אמריקנית-בריטית על כניסה למלחמה. גם הצגת טייסים שבויים, שעונו בשביים, לא השפיעה על קבלת ההחלטות. אפילו האיום המפורש, שפלישה לעירק תהיה חזרה על מלחמת ויטנאם, לא הפחידה את הנשיא בוש (האב), כשם שלא מנעה את בנו מלצאת למלחמה באפגניסטן ובעירק.
האם זה קשור לעובדה, שבבריטניה, בארצות-הברית ובמדינות אחרות כבר אין גיוס חובה, והצבאות הנם של שכירים בלבד?
ד': לא הכל פתיר נוצרה בארץ תרבות עכשוויסטית, שדורשת, שהכל ייעשה עכשיו, מיד, כיוון שאנחנו רוצים. בנוסף, נוצרה הבנה מדהימה, כי הכל פתיר. מין תובנה טלוויזיונית: תוך שישים דקות (פחות פרסומות) הכל יגיע אל מקומו בשלום. אין דברים, שאי אפשר לעשותם. אין דברים בלתי ידועים. אין משימות בלתי אפשריות.
מלחמה - נסיים עד הפסקת הפרסומות.
מחלה - נרפא עד לחדשות.
סכסוך - ניישב עוד רגע.
מחסור - יימחק עד לביפים.
הכל פתיר, ועכשיו. ואם לא כך - אתה חסר כישרון, או בלתי מתאים לתפקידך. נחליף אותך במי שמבטיח באותות, במופתים ובלשון חלקלקה לפתור את הבעיה מיד.
כלומר, מנהיג הוא מי שיודע לארוז הבטחות יותר מפוצצות בסרטים יותר נוצצים, שיסתירו היטב את הכזבים. בעצם, אין כבר מנהיגים. בבחירות האחרונות בישראל התמודד, למעשה, מנהיג חסר הכרה, שהכל ידעו, שאין לו כל סיכוי לקום ממיטת חוליו. מנהלי הקמפיין שלו שלחו לזירה הולוגרמה, שדקלמה בשמו מנטרות, שהם כתבו לה. כך, התמודדו בבחירות האחרונות שתי קבוצות - בשתיהן רעיונאים ומנהלי קמפיין - ששיווקו את סחורתם הפגומה. אנחנו אוכלים את פירות הבאושים.
הערת סיכום: מפחיד סיכום ארבע ההנחות מפחיד למדי. בסיכומו של דבר, הרומאים צדקו: הרוצה בשלום ייכון למלחמה. לפיכך, גם אם רצוננו עז בשלום, נצטרך להכין צבא חזק, שיידע להילחם למען עצמאות ישראל. גם מי שרוצה מאוד בשלום, צריך להבין, כי עד שנגיע לשלום הנכסף מאוד נכונו לנו עוד הרבה עשורים של מלחמה עקובה מדם עם אויבים, שאינם מוכנים להתפשר - למרות ששימון פרס ולהקת חיל החינוך הבטיחו שלום. כנראה, אויבינו יהיו מוכנים להתפשר רק כשייווכחו, שאי אפשר להכריע את העם הזה. הדרך לכך רוויה במלחמות, בקרבנות ובסבל. פעם נחקק על שלט בכניסה לבית-הספר לשריון של צה"ל: "החירות מגיעה למי שמוכן למות למענה".
אני יודע, שנכונו לנו עוד מלחמות רבות. זה עניין כמעט בטוח. לגבי השלום - עדיין איני בטוח, שיבוא.
בדקתי ברשימת פרסי נובל - השלום נבל מזמן, או לא צמח, והזוכים בפרס נובל - עניין פוליטי לחלוטין - בכל רחבי העולם ניצלו עד תום את הפרסים ואת היוקרה. שימון פרס, הדבק בכיסא ובהנאות השלטון יותר מדבק אפוקסי, הנו דוגמה טובה לשלומנים הללו - אנשים, שהפכו את השלום למקור הכנסתם.
ועוד הערת סיכום: ערב מלחמת העולם השנייה לעגו כל הבריטים לווינסטון ספנסר צ'רצ'יל, שהתריע מעל כל בימה על הסכנה הנאצית. הבריטים - כמו כולם (פרט לכמה צ'כים) - הלכו שולל אחרי המטרייה המסוגננת של ארתור נוויל צ'מברלין, ראש ממשלתם. כעבור כשנתיים, הם חיפשו את צ'רצ'יל, ומינוהו לראש ממשלתם. הוא הנהיגם במלחמה, ואחריה הם שלחוהו שוב למדבר הפוליטי. בניהול אומרים, שיש כמה סוגים של מנהלים. כנראה, יש גם כמה סוגים של ראשי ממשלה. רק לי יש בעיות בראייה: קשה לי לראות כמה סוגים של מלחמה במאבק היהודי-ערבי במזרח התיכון.
הערות
1. משה בילינסון, 1938. "טעם המערכה". במשה בילינסון (עורך). ליום תל-חי. תל אביב: המרכז לתרבות, ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל, עמ' 59.
2. זאב ז'בוטינסקי, 1923. "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)". כתבים - בדרך למדינה. ירושלים: ערי ז'בוטינסקי, עמודים 260-253. המאמר נמצא במלואו באתר האינטרנט של "מכון ז'בוטינסקי בישראל" -
[קישור].
3. הגותו המרגיזה של פייפס מופיעה באתרו -
[קישור].
