במקום אלף מילים

לאחרונה אנו עדים לביקורת על ההסברה הישראלית, כפי שהיא משתקפת בתקשורת העולמית. רבות מההתייחסויות נוגעות לקיומם או אי קיומם של דוברים ישראלים רהוטים, לתכנים ולמסרים המילוליים. אלא שהמבקרים שוכחים שתדמיתה של ישראל בעולם מורכבת, בראש ובראשונה, ממה שאנו מראים.

נכון, למילים יש כוח, אך לתמונות כידוע יש הרבה יותר. בעת מלחמה חשיבותן של התמונות עולה עשרות מונים וכל מלל מתגמד לעומתן. לכן למראות המלחמה המוצגים בעולם יש השפעה רבה יותר מכל מה שאנחנו אומרים, מסבירים או מתרצים. תמונה של עשרות ארונות קבורה, בהם גם ארונות ילדים, של הרוגים לבנונים כתוצאה מהתקפת חיל האוויר, חזקה יותר מכל הסבר רציונלי על כך שלמעשה המלחמה הזו נכפתה על ישראל.

בקרב על לב הקהילה הבינלאומית נדרשים האמונים על המלאכה לפעול על-פי האימרה: "אל תהיה צודק, היה חכם". ולהיות חכם פירושו לא להסתפק בדוברים רהוטים אלא לספק לתקשורת העולמית ויז'ואל שמבליט את הפגיעה באזרחי ישראל באופן הכי בוטה שאפשר: אזרחים נסים על נפשם, גברים, נשים וילדים פצועים, הרוגים, נפגעי הלם, בתים הרוסים, חרבים, נטושים, תינוקות מייבבים וכדומה. ככל שאזרחי ישראל ייראו חסרי אונים ופגועים יותר, כך המראות הללו ישרתו טוב יותר את המטרות ההסברתיות של מדינת ישראל בעולם.

ככה זה, הדרך אל המוח עוברת קודם כל דרך הלב. בכפר הגלובלי שלנו סיפור אנושי מרגש הוא סיפור שמוכר עיתונים. וסיפור 'מוכר' הוא סיפור שמצליח לחצות דתות, לאומים, אידיאולוגיות וגבולות. זוכרים את תמונותיו של הילד מוחמד א-דורה ואביו בצומת נצרים? את ההסברים של צה"ל מישהו זוכר?

אלא שנראה כי חלק מאזרחי ישראל, כמו גם קברניטיה, מחזיקים בדעה שעל אזרחי ישראל לשמור על 'פאסון'. ישנם הסברים רבים לרצון הישראלי להיראות 'קול' ובשליטה. על-פי הסברים היסטוריים-פסיכולוגים זה נובע מתפיסתנו את עצמנו כ'יהודים חדשים', שלא יהיו עוד כקורבנות המובלים לטבח.

הסברים סוציולוגיים, לעומת זאת, מצביעים על עולם המושגים המאצ'ו-ישראלי כמקור. זהו עולם של משחקי כוח וכבוד על פיו מצפים מהישראלי להיות 'גבר-גבר' ולא להיחשף בחולשתו המשפילה. להסברים אלו מתווספת ההנחה כי הצגת חולשה ישראלית תחזק את הצד התוקף ותעודד אגרסיה מצד החיזבאללה, וכי מראהו של עם מבוהל, מוכה וחלש, יזרע פאניקה בקרב הציבור ויוביל לדה-מורליזציה.

על-רקע תפיסות אלו לא מפתיע שכתבות טלוויזיוניות רבות מראות אזרחים הממשיכים בשגרת חייהם בצפון הארץ כאילו אין מלחמה, תמונות של מפקדים מחויכים, חיילים עליזים - לכאורה ששים אלי קרב - בדרכם ללבנון, וכתבים המשדרים מלב האזור הישראלי המופגז, בזמן אמת, מבלי לחפש מחסה.

ייתכן שהמראות האלה של הישראלי 'החזק' מרגיעים את הציבור בישראל, אבל הם ללא ספק לרועץ להסברה הישראלית בעולם. על-רקע תמונות אלו ראוי לציין לטובה את העוצמה שהיה לראיון שנתן בנימין נתניהו ל- CNN, בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, בשעה שהוא חבוש במסכת גז.

כך קורה שבעוד מנוסה, הרס, חרדה ושבר בלבנון משרתים נאמנה את צורכי ההסברה של החיזבאללה, החברה בישראל שבויה בתפיסות המקשות על ההסברה הישראלית לגייס את המראות הקשים לצרכיה. מתברר כי 'פרדוקס כוחו של החלש', המוכר מעולם היחסים הבינלאומיים, משחק כנגדנו לא רק בזירה הצבאית כי אם גם בזירה ההסברתית-תקשורתית.