|
|
[צילום: מסעדת Josef ברחובות]
|
|
|
|
|
שנתיים התגוררתי ברחובות. זה היה כשעוד לבשתי מדים וכש'חיים פרטיים' ו'בילויים' היו מושגים מופשטים ובלתי ניתנים ליישום. בתקופה ההיא, אם להודות באמת, לא הרגשתי פספוס גדול מדי. כשהפאב היחיד באזור היה ברחוב הרצל צמוד לבית הקפה הבודד בעיר, פשוט לא חשתי החמצה.
הרבה השתנה מאז, הצבא מבחינתי הוא נחלת העבר, וגם רחובות שינתה פניה לבלי היכר. עשרות מקומות בילוי שוקקים מצטופפים בפארק המדע שבכניסה לעיר. נפתחים ונסגרים בקצב מסחרר, ומספקים בכך חוויית בילוי מתחלפת למתגוררים בסביבה. חלקם, כך עושה רושם, באו כדי להישאר. כזה הוא 'ג'וזף' - צעיר מאד, אך מגובש ומוקפד. אנין במידה, אך לא גולש לעבר יומרנות סטייליסטית מוגזמת.
מגיעים לרחובות. הג'ינג'ית היפה שלי מצויידת במצב רוח טוב במיוחד. אני תוהה מה יקרה לו כשהיא תגלה שאין לי שום כוונה להזמין בסוף קינוח. אנו עוברים בין שולחנות מאוכלסים בחלק החיצוני הפתוח ומתיישבים בשולחן פנימי זוגי. החלל מעוצב לתפארת וניכר כי הושקעה בעיצובו מחשבה רבה, וכמובן סכום עתק. אם הייתי מבקר עיצוב פנים כנראה שיכולתי למלא כתבה רק בתיאור הנברשת הגרנדיוזית שתלתה מעלינו. אבל אני לא, ולפיכך נעבור למה שמעניין באמת.
לראשונות מנת פורטבלו מיקס (39 שקל) - מנה גדולה מאד של רבעי פטריות פורטבלו צלויות ומוקפצות בשמנת ויין לבן, עם ניחוח של מוסקט ושום. מנת טרין סלמון (41 שקל) - שלוש יחידות של סלמון מעושן, מגולגל וממולא בחציל ובגבינת עיזים. ענת, הבעלים, לא הסכימה להגיש את הפטריות בלי לחם הבית הטרי (12 שקל) שיעשה לנו, כך לדבריה, את "כל הכיף בניגוב השמנת בסוף". רק אלוהים יודע כמה היא צדקה. אלוהים והמוכר בקסטרו שעומד לגלות ששוב עליתי מידה במכנסיים. לא אגזים אם אומר שמנת הפטריות הייתה מהראשונות המוצדקות ביותר שטעמתי בתקופה האחרונה. כמה פשוטה ככה קולעת. לחם הבית החצוף הזה, הוגש עם ממרח גזר ובטטה שאי איזכורו פה היה גובל בפשע נגד האנושות ממש. תענוג אמיתי. הסלמון המגולגל לעומת זאת, לא התעלה אל מעבר לממוצע המנות מסוגו והיה גדוש בכמות גבינה שמנעה הנאה גדולה יותר ממנו.
לעיקריות מנת פרגית היבאצ'י (57 שקל) עבורי וסלט ישראלי (36 שקל) לג'ינג'. מנת הפרגית הגיעה במימדים עצומים ממש. לא שקלתי את כמות הבשר שהייתה שם, אבל מניסיון של למעלה מאלף סטייקים (רק החודש, כן?) אני יכול להעריך שהיו שם לפחות 700 גרם. הפרגית, שהגיעה ברוטב מתוק-חריף בנאלי משהו, התגלתה כנימוחה ומצויינת. קוביות תפוחי האדמה שמתחתיה, באותו רוטב כמובן, גם לא איכזבו, אם כי נדמה שנדבקו בבנאליות מהרוטב. הסלט הישראלי, גם הוא בכמות מכובדת, היה קצוץ דק-דק ושילב 9 (!) סוגי ירקות ורוטב טחינה. החיתוך הדק של סוגי ירקות רבים כל כך העיף אותי עם הביס הראשון היישר לסלט הביתי האהוב שלי, ואין קומפלימנט גדול מזה.
כשאנחנו מפוצצים מפרגיות, הגברת מתחילה לדבר על קינוח, אבל אני נחוש בדעתי לעמוד על שלי ולא להזמין כלום. מנת הכנאפה (36 שקל) שהזמנו הפגינה דווקא חדשנות יצירתית והייתה טובה במיוחד. גבינת העיזים שבחלקה התחתון הייתה מלאה בפיסטוקים טעימים ולמרות גודלה היא חוסלה כמעט לגמרי.
ג'וזף, כפי שמספר אלכס המלצר, חזק במיוחד בעסקיות הצהריים שלו לעובדי האזור ומפגין את ביצועיו הקולינריים גם באירועים סגורים למאות אנשים. תושבי רחובות מסודרים.
