בין ועידת מדריד לוועדת ברק

ב"בוקר שאחרי" תקום ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את מהלכי המלחמה, ואולי גם שאלות אחרות, כמו האם ניתן היה למנוע את התחמשות החיזבאללה בשש השנים האחרונות באמצעים מדיניים או צבאיים. השבועות האחרונים, שבהם נחשף חלק גדול כל כך של המדינה לטילי החיזבאללה, שבהם שותקה הכלכלה בשליש מן המדינה, נפסקה התיירות, ונחשפה המשמעות הביטחונית של הפערים הגדולים בין עשירים ועניים, ובין יהודים וערבים, שבהם גוייסו רבבות אנשי מילואים, ומחיר הדמים הצבאי והאזרחי היה כבד כל כך - תובעים ועדת חקירה, והיא תקום.

במקום להענות לתביעות שיועלו בתקשורת, בהפגנות בכיכרות הערים, מתוך האופוזיציה הפרלמנטרית, וגם בקואליציה ובמפלגתו-שלו, מוטב לראש הממשלה ליזום הצעה זו בעצמו, מהר ככל האפשר. עליו להערך כבר עכשיו להכנת כתב המינוי שלה, להבטיח שלא יעלה כל רמז של התחמקות מכתב מינוי זה, ולפנות - ככתוב בחוק ועדות חקירה - אל נשיא בית המשפט העליון כדי שימנה את חברי הוועדה ואת מי שיעמוד בראשה. לדעתי, האיש המתאים ביותר לעמוד בראשה הוא אהרן ברק עצמו.

אבל אסור שסדר היום הלאומי שלנו בבוקר שאחרי ייסוב רק סביב ועדת החקירה. מצד אחד תצטרך הממשלה לעשות מאמץ עליון להבטיח כי תקציב 2007 יהיה תקציב מצמצם פערים, גם אם לא יהיה אפשר לקצץ בתקציב הביטחון כמובטח, ומצד שני יצטרך אולמרט להוביל מהלך מדיני חלופי לרעיון ה"התכנסות" שלו.

מבחינתו של אולמרט, אין שום אופציה לנהל את "הבוקר שאחרי" בדרך של תחזוקה בלבד. הוא הגיע לשלטון תוך הבטחה מדינית למו"מ עם הפלשתינים, שאם לא יעלה יפה יוביל למהלך חד-צדדי של פינוי התנחלויות בגדה המערבית והעברת מתנחליהן לגושי ישובים בגדה. הוא אינו יכול לבצע מהלך זה, הן משום שהמתרחש בעזה ובלבנון שכנע את דעת הקהל כי מהלכים חד-צדדים אינם יכולים להוות תחליף להסכמי שלום והן משום שלא יהיה לו לכך רוב בכנסת: הימין והמפלגות הדתיות לא יתנו יד לנסיגה ולפינוי מתנחלים, ואילו השמאל לא יתן יד לויתור על משא-ומתן, ולהעברת מתנחלים מצד אחד של הגדר בגדה המערבית אל צד שני שלה, בלי הסכם.

מהלך מדיני גדול, דרמטי, שיהיה מקובל - לפחות בראשיתו - על רוב גדול מאוד בציבור ובכנסת, יהיה ניסיון לכנס את ועידת מדריד השניה. הועידה הראשונה, שהתכנסה באוקטובר 1991, שינתה את פני המזרח התיכון, ואיפשרה, בפעם הראשונה בהיסטוריה, משא-ומתן ישיר בין ישראל לבין סוריה, לבנון ומשלחת ירדנית-פלשתינית, על הסכמי שלום. השיחות עם ירדן הובילו, בדיוק שלוש שנים אחר כך לשלום ישראלי-ירדני, שהתאפשר כתוצאה מהסכם אוסלו בין ישראל ואש"פ. השיחות עם לבנון היו תלויות לחלוטין בשיחות עם סוריה, ולכן העלו חרס. השיחות עם סוריה שנפסקו ב- 1996 והתחדשו ב- 1999, נפסקו שוב, כאשר הצדדים הגיעו להסכמה בכל הבעיות שעל סדר היום, להוציא את הפינה הצפון-מזרחית של סובב-כנרת.

נכון שקרו הרבה דברים קשים מאז - האינתיפאדה השנייה, נצחון החמאס, ה- 11 בספטמבר, הקצנתה של אירן ובחירתו של אחמדיניג'אד, העימות בעזה לאחר ההינתקות, המלחמה השנייה בלבנון - אבל היו גם התפתחויות חיוביות. יציאת סוריה מלבנון, תבוסת משטרו של סדאם חוסיין, יציאת הצבא הסורי מלבנון, בחירתו של פואד סניורה לראש ממשלת לבנון, ונכונות בשאר אל אסד ומחמוד עבאס לפתוח במו"מ עם ישראל מאפשרים רקע נוח יותר לועידת מדריר השניה מאשר לזו הראשונה.

כדאי להוסיף לכך שבמשך 15 השנים האחרונות הצטמצמו מאוד הפערים באשר לפתרונות הקבע. ישראל של 2006 מדברת כמעט בקונצנזוס על מדינה פלשתינית, וראש ממשלתה מוכן לוותר על 90 אחוז מן הגדה המערבית באופן חד-צדדי. מסמך קלינטון, "חזון" בוש, "מפת הדרכים", החלטת הפסגה הערבית מ- 2002, ויוזמת ז'נבה מציירים תמונה ברורה של הסכם קבע ישראלי-פלשתיני. השיחות הפומביות והחשאיות עם הסורים מאז 1991, מציירות גם הן את קווי המיתאר של ההסכם הישראלי-סורי כמעט באופן מלא.

ב- 1991 היתה זו ארה"ב שהשקיעה מאמץ בשכנוע ישראל להשתתף בוועידה כזו. הפעם יהיה זה תפקידו של אולמרט לשכנע את הנשיא בוש כי הוצאת סוריה מ"ציר הרשע", שלום עם לבנון וסיום הסכסוך הישראלי-פלשתיני הם מהלכים מעשיים, שאם יצליחו, יוכלו להציל את המזרח התיכון ולסייע לתיקון העולם שבוש מאמין בו כל כך.