בעולם משלה

קפטן ג'ון יוסאריאן, גיבור ספרו הנהדר של ג'וזף הלר "מלכוד 22" והדמות המטורפת בהיסטוריית הדמויות המטורפות, ויש שיאמרו כמובן השפויה מכולן, מבקש מרופא הטייסת דוק דניקה לקרקע אותו ולא להוציאו למשימות הפצצה נוספות. הוא מדגיש בפניו כי הוא מטורף. "אתה מבזבז את זמנך", עונה לו הדוקטור, "כי יש מלכוד". המלכוד: דאגה לביטחון האישי נוכח סכנה אמיתית ומיידית איננה אלא תהליך שכלי נבון. ומי שמסוגל לבצע תהליך שכלי נבון אינו מטורף. "חתיכת מלכוד, המלכוד 22 הזה", מציין יוסאריאן. "הטוב שבכולם" מסכים דניקה.

מאז שצ'לסי נקנתה על-ידי רומן אברמוביץ', ב-2003, היא מחפשת הכרה כקבוצה גדולה. כסף היה לה מן הפתיחה, יותר מלכולן, ואיתו הגיעו הכוכבים, העניין והתקשורת. והגיעו גם שני תארי אליפות רצופים באנגליה תחת ז'וזה מוריניו. מאז עונת 2000 צ'לסי מסיימת בקביעות בין ארבע הראשונות בפרמיירליג. היא זכתה פעמיים בגביע האנגלי ופעם הפסידה בגמר ופעמיים בגביע הליגה ופעם הפסידה בגמר. היא הגיעה פעמיים לחצי גמר ליגת האלופות, והפסידה בגמר. ועדיין צ'לסי מחפשת פידבק. ההתנהלות שלה לעיתים מוכתבת בידי הרצון הזה. והחיפוש הזה, אחר גדולה, משאיר אותה במלכוד - כי איזה קבוצה גדולה צריכה באמת לחפש הוכחות, כל קיץ מחדש, לכך שהיא כזו. והנה העונה הנוכחית, והקיץ שקדם לה, מראים לכאורה על שינוי. מדוע לכאורה? כי לקרוא למה שקורה בצ'לסי שקט תעשייתי זו תמיד הפרזה, ויכול להיות שזו גם לא הצורה בה לואיס פליפה סקולארי ואנשיו עבדו בחודשים האחרונים שמובילה להתרת המלכוד הזה.

אבל על הנייר היו באמת שינויים. מאז שאברמוביץ' בצ'לסי כל שם גדול נקשר לפחות פעם אחת בכל קיץ עם מעבר לסטמפורד ברידג'. גם הקיץ, אחרי ההכרזה על מינוי סקולארי, עלו השמות של רונאלדיניו, דניאל אלבס, פרנק ריברי. וסאגת רוביניו הייתה ארוכה ומתישה. אבל גם אם רוביניו היה מגיע - היו מנקים ומחטאים רק שלושה לוקרים חדשים בחדר ההלבשה של צ'לסי. מוריניו קנה ב-2005, אנחנו מדברים רק על העברות בקיץ, 6 שחקנים. בקיץ 2006 הוא הביא 7. שנה אחר-כך 8. 21 שחקנים בשלוש שנים. 11 לא משחקים שם יותר. כך נראו כל הקיצים של מוריניו, ולפניו קצת קלאודיו רניירי (לגרנט לא היה קיץ). הם היו מלאי תככים ומזימות במטרה לפרוץ את הסטטוס-קוו. מוריניו אהב את הקונפליקט, את העימות, את האתגר. איתו זו תמיד הייתה נסיעה בלונה פארק.

סקולארי מבוגר ממוריניו בכמעט 15 שנים. בגילו לונה פארק יכול להסתיים לא טוב, מה גם ש-20 תחנות בקריירה של 25 שנים כמאמן הם גם כן סוג של פארק שעשועים. סקולארי לא טבל ראשו בבריכת שוק ההעברות. הוא ייצב סגל שהיה טוב, תיבלן באהבת האדם שלו ובקלישאה השחוקה שהוא "מנג'ר של שחקנים", וראה את הקבוצה שלו - טובה גם תחת גרנט - עושה בדיוק את מה שמצפים ממנה לעשות: מנצחת. כמו את סיטי בחוץ בקלות. גם בליגת האלופות הוא ינצח. לפחות כל הדרך עד למקום בו הדרך כבר לא תהיה חשובה להמשך. עד כאן העובדות הפשוטות. והנה מה שאיפשר לסקולארי לעשות זאת:

בחמש השנים האחרונות צ'לסי הפכה את מלאכת ניהול מועדון כדורגל לבדיחה. במחירים ששילמה על שחקנים, במשכורות שהרוויחו, בעשיית עסקות על גבול ולפעמים מעבר ללא חוקיות, בהאצת האינפלציה בענף דרך יצירת תחרות שאינה משקפת את תנאי השוק ושהעבירה קבוצות אחרות ולמעשה עולם שלם על דעתו. הכל נראה הזוי עד שהוא הגיוני, כי הוא כבר קרה. וחזר על עצמו. אצל הלר, רומן אברמוביץ' הוא קצין המטבח מיילו מינדרבינדר, שמתעשר מכל גיחה של מטוס הפצצה לכיוון היבשת הישנה כיוון שהוא נושא עימו כותנה מצרית וחוזר עם ביצים טריות, אותן הוא מוכר ברווח של שני סנט לביצה. במשחק בין המטורף לשפוי של מלכוד 22 הפעולות של מיילו נראות כמעט הגיוניות, כולל זו בה הוא מפציץ את הבסיס שלו עצמו. "לא אני פתחתי במלחמה, אני מנסה להעמידה על בסיס מסחרי", הוא אומר. מה שהופך גם להיות טיעון ההגנה שלו כשהוא מועלה למשפט באשמת בגידה: "הקפיטליזם הוא שעשה את ארה"ב גדולה". אלא שאברמוביץ' כן החל את המלחמה הזו, והעמידה מראש על בסיס כלכלי ומסחרי. זכאי הוא לא ייצא.

עולם הכדורגל שצ'לסי יצרה - עולם מטורף, בריוני ותזזיתי - הוא העולם בו מתנהלות כל הקבוצות האחרות. גם בישראל כבר מכירים אותו. זה העולם שמכתיב עכשיו את החוקים. העולם של 2008, והלאה. העולם אליו נכנסה בסערה מנצ'סטר סיטי, והעולם בו שוחים כבר, בהרמוניה מושלמת עם זרמי הגלים ועוצמת הרוח, כל המועדונים הגדולים של אירופה. זה עולם בו דקו הוא רוביניו הוא ריברי הוא רונאלדיניו הוא ואן דר וארט. ולא צריך להסתכל כמה תארים לקחת בעבר, ולאן הגעת או בעיקר לא הגעת עם מוריניו. כשצ'לסי הרימה את ראשה מהקיץ האחרון, הראשון בו עשתה דברים בחוכמה, או יותר נכון יחסית בשקט, היא גילתה שהעולם המטורף שהיא עצמה יצרה הפך לעולם השפוי. ובעצם גם לעולם היחיד בו היא באמת קבוצה גדולה. לא בטוח שככה היא רצתה לפתור את המלכוד שלה. אבל, כמו שכתב הלר, אם יש לך זבובונים באישונים, איך בעצם תוכל להבחין בקיומם?