מו"ל קבוצת הארץ, עמוס שוקן, הוא אחד האנשים החזקים בתקשורת הכתובה והאינטרנטית. הוא עומד בראש חברה משפחתית שהיא בעלת השליטה בכמה כלי תקשורת: עיתון הארץ (הכולל אתר אינטרנט באותו שם), אתר TheMarker (כלכלה), רשת מקומונים, שותפות באתר וואלה, ספריה ועוד.
שוקן נוהג לכתוב מאמרי דעה בעיתונו, עיתון הארץ. בדרך כלל מדובר במאמרים המצביעים על התגייסות שוקן להגנה על צמרת בית המשפט העליון. בשנתיים האחרונות מתפרסמים מאמרים אלה, במקביל, בבלוג שמנהל שוקן במסגרת cafe.themarker (שגם הוא בבעלות קבוצת שוקן). מדובר במאמרים נדירים וחשובים - לא רק בגלל תוכן דבריו של שוקן, אלא בשל זאת שהם מאותתים לכל אנשי/עיתונאי הקבוצה מה-היא האג'נדה האישית של שוקן, ואלו מאמרים/ידיעות יישאו חן בעיני הבוס.
במקומותינו, כאשר מדובר בעניינים כבדים העומדים על סדר היום הציבורי - כמו העימות המתוקשר בין נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש לבין שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן - ניכרת חשיבות רבה למאמרים מסוג זה. אחרי הכל, גם שוקן זכאי לחופש ביטוי. אך מה חבל ששוקן מתקשה לאפשר חופש ביטוי גם לאחרים, גם אם אלה נמנים עם אורחיו, כפי שנבהיר להלן.
בטורו האחרון "
אין פרידמן ללא פרידמניזם" הצליח שוקן לעורר עניין רב. וגם
תגובות חריפות מצד אלה המצדדים דווקא במדיניותו של השר פרידמן. מה לעשות, לא הכל מסכימים עם האג'נדה שהוא מציע שוקן. זו, כנראה, כבר סיבה לחגיגה גדולה בבלוג שמנהל שוקן:
- גולש אחד, טיל אולנשפיגל שמו, מתח ביקורת וכתב לשוקן (ציטוט):
[כל הכבוד על המאמר! כלומר, לא על התוכן - שהוא באמת, איך לנסח זאת בעדינות, ראינו נבונים ממנו - וראינו מושחזים ממנו, וראינו מחטים מורעלות בהרבה יותר כשרון - וכשרון הרי, זאת שנינו יודעים, יש לך.
ובכל זאת, צריך כל איש ישר וכל אדם הגון לומר בפה מלא:
כל הכבוד!
שהרי מנהג נפסד יש בעיתון הארץ - מנהג שמזכיר את פראבדה - לפרסם מאמרי מערכת בעילום שם... ולא רק זה, להפעיל יד נעלמה של עריכה - מה יתפרסם ומה לא, לאיזה כתב נראה את הדלת, ולאיזה כתבלב ניתן את העצם השמנה. ועל איזה אוייב פוליטי, אמיתי או מדומה, נערוך תחקיר - ומה יופיע בעמוד הראשון - ומה באחרון.
וכל הכבוד לך - על שהעזת לפרסם דברים בשמך. למען ידע ויכיר כל איש, ואישה בישראל את המעיין ממנו נשאבים המים המאררים האלו.
____________
לא עמוס ידידי, ואני לא אפרסם בשמי את תגובתי לך - משום שלב שפן לי - ואני חושש מליל הסכינים הארוכות של עיתונך, ומחיסול החשבונות שאתם נוהגים לעשותו.
ואולי עמוס ידידי, תוכל לנחש מי אני, "שהלא מכיר אתה את הארי על-פי מרבצו"... ואולי, ספק יאכל בך כל הימים.]
שוקן מתקשה, כאמור, לכבד את חופש הביטוי של אורחו. נזכור נא כי themarker.com הוא קניינה של קבוצת שוקן. וכבר פצח באיומים על האורח. לא, הוא עדיין לא מגרשו, אך איומים יש ויש.
- הנה דבריו של שוקן, כתגובה לאותו גולש (ציטוט):
[לטיל אולנשפיגל,
התגובה שלך היא בדיוק זאת שבגללה גובר הרצון לא לתת במה לכותבים אנונימיים.
1. הביקורת שלך על המאמר שלי לא מנומקת. לכן היא חסרת ערך לקורא.
2. ה"מנהג הנפסד" שלך מזכיר את פרבדה, לפרסם מאמר מערכת בעילום שם, הוא מנהגם הלא נפסד של עיתונים רבים בעולם כמו "ניו-יורק טיימס" "לונדון טיימס" "וושינגטון פוסט" "לה מונד", "וול סטריט ג'ורנל", ובעצם כל עיתון נחשב בעולם. על כולם עולה ה"אקונומיסט" שאצלו לא רק מאמרי המערכת אנונימיים, אלא כל מה שמופיע בעיתון, הכל, הכל, הכל - אנונימי. אין קרדיט לאף כותב. יש לכך סיבה: מה שמופיע בעיתון אינו בהכרח יצירה של "הכותב", אלא הוא יצירה "קיבוצית" של הכותב ועורכיו. אז אין לך מושג אמיתי על מה זה עיתונות, מה זה "מאמר מערכת" בעיתון ראוי, אבל שביעות רצון עצמית דווקא יש לך בשפע. למה צריך להכשיל קורא תמים בקריאת הדברים האלה שלך?
3. "להפעיל יד נעלמה, מה יתפרסם ומה לא, לאיזה כתב נראה את הדלת (ברור אם פיטרנו אותו הוא כתב מצוין), ולאיזה כתבלב ניתן את העצם השמנה (ברור, אם הוא בעיתון אז הוא כתבלב, לא כתב). על איזה אויב פוליטי אמיתי או מדומה, נערוך תחקיר: כל זה הוא בעצם הוצאת דיבה על הארץ.
למעשה, אני צריך לדרוש מהנהלת המרקר קפה לתת לי את זיהוי המחשב שלך ולתבוע אותך על הוצאת דיבה, או לדרוש להסיר לאלתר את הדיבה הזאת מן האתר. איני עושה זאת בינתיים, אבל למעשה אני צריך לעשות את זה.
4. "ליל הסכינים הארוכות וחיסול החשבונות שאנו נוהגים לעשות": כשנתבע אותך על הוצאת דיבה תצטרך לבסס את השקר הזה בראיות. ברור לי שאין סיכוי שתמצא בדל ראיה].
עמוס שוקן מארח ומפרסם באמצעות כלי תקשורת שבבעלותו את דבריו של אותו גולש המכנה עצמו טיל אולנשפיגל; ואחר-כך מאיים להגיש נגדו תביעת דיבה. התנהלות שכזו בהחלט מעוררת מחשבות:
- מצד אחד - שוקן מאפשר לגולשים ללא-שם להשמיצו גם באתרו, בביתו שלו. בכך הוא מראה על פתיחות וליברליות ועל נכונות לספוג ביקורת חריפה, גם אם הדבר פוגע בו אישית;
- ומצד שני - יש בדבריו משום הטלת אימה על גולש, שבסך-הכל העלה שורה של טענות על אופן ההתנהלות הקלוקלת והבעייתית של עיתון הארץ, במיוחד בשנים האחרונות.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
