|
|
[צילום: מסעדת גשן בתל אביב]
|
|
|
|
|
מסעדת 'גשן' שביקרתי בה בשבוע שעבר הייתה החוויה הכשרה האיכותית ביותר שלי בשנים האחרונות. אני לא יודע אם העובדה שאכלתי ממש לפני יום כיפור ארוחה כשרה נזקפת לזכותי בחישוב הכולל. אם כן - מה טוב, אם לא - לפחות עשיתי סיפתח קולינרי מושלם לשנה העברית שבפתח. מי שמכיר אותי בוודאי מפקפק ביכולת ההנאה שלי מארוחה שלא משלבת מוטיבים קלמריים בתוכה. ובכן יקיריי, עד שלא תטעמו את האנטרקוט המדמם האולטימטיבי של גשן - לא תדעו חוויה כשרה מה היא.
הג'ינג'ית היפה שלי ואני מוצאים חניה בנחלת בנימין ועושים דרכנו למסעדה החדשה.
גשן פתוחה רק חודש, היא מעוצבת להפליא ומשדרת יוקרה מהסוג שגורם לכיס עם הארנק שלי להתכווץ באי נחת. בדרך לשולחן הספקנו לספור שני זוגות ועוד שולחן מלא של שישה סועדים. המלצר המליץ, בחיוך מאוזן לאוזן, שנפתח בשני קוקטיילים לבחירתנו. הרמתי את הכפפה. מזל שהרמתי אותה כשעוד יכולתי, כי אחרי המוחיטו לואיזה (30 שקל) שפירקתי בשלוק, ספק גדול אם הייתי מצליח להרים משהו. הנסיכה הכתומה לקחה קוקטייל פן (30 שקל) על בסיס ענבים עם וודקה וניל וחמוציות. המוחיטו שלי סביר, קרח גרוס מעט דק יותר היה אולי משדרג אותו קצת. הקוקטייל שלה מעולה.
למרות התפריט המינימליסטי יחסית של גשן, העדפנו להתמסר למלצר ולצוות, לתת להם לאחוז במושכות ולבחור בשבילנו. כך קיבלנו לראשונות פוקאצ'ת הבית (18 שקל), מנת ברזאולה בקר (42 שקל) וטריו כבד קצוץ (38 שקל). הפוקאצ'ה, הו הפוקאצ'ה. לא האמנתי אי פעם שפוקאצ'ה עם שמן זית ובלסמי בצד תצליח לגרום לי ויברציות של אושר. אולי היו אלה עלי הרוזמרין שמעליה, אולי המלח הגס, כך או כך היה בה משהו ייחודי ומלהיב. הברזאולה התגלתה כרצועות דקיקות של בשר בקר שנתנו לו לנוח שבוע במלח, זלופות רוטב בלסמי. מנה שכל חובב קרפצ'יו מתחיל יכול להתאהב בה בקלות. למרות הסופרלטיבים הכנים שהרעפתי על שתי אלו, מי שזכתה לתואר מלכת מנות הפתיחה הייתה ללא ספק מנת הטריו כבד קצוץ. שלושה סלטים קטנים, האחד כבד קצוץ כהלכתו, השני קישואים והשלישי חצילים, ושלושתם בטעם כבד. כפריק של הז'אנר הייתה זו עבורי אורגיית כבדים בלתי נשכחת.
לעיקריות הגענו כשהרף גבוה גבוה והמושכות עדיין מוחזקות ביד נעלמה מאחורי הקלעים. אל השולחן מביא המלצר מנגל מעוצב לתפארת, עשוי כולו ברזל יצוק. אני נשבע שזו לא הזיה שיצר המוחיטו. בתוך המנגל נרות ומעליו פלטת שיש. בחלוף דקותיים מתמלאת הפלטה באנטרקוט 400 גרם (135 שקל) ובצלעות טלה 300 גרם (125 שקל). לצד העדר הונחו אורז אדום, אורז לבן עם ירקות ותפוחי אדמה קטנים אפויים בשלמותם. צלעות הטלה רוויות שומן וטעימות בצורה שקשה לתאר. הבשר פשוט רך ומעולה. האנטרקוט הגיע מדמם, עשוי רייר. במבט ראשון שקלתי לבקש מהמלצר שיחזיר אותו קצת לגריל, אך לא הספקתי להגיע למבט השני. מהביס הראשון ועד סיום האנטרקוט המושלם הזה, פשוט עצמתי עיניים והתמסרתי. אומנם אני מומחה קטן לבשר, אבל במקרה של האנטרקוט הנ"ל אני מוכן לערוב לכך שהנתח הזה היה מהטריים שבאו אל קרבי. התוספות משובחות לא פחות מהעיקר. תפוחי האדמה האפויים פריכים ומענגים, ורק האורז האדום העיב מעט על החגיגה בכך שהחריפות המובטחת שלו בקושי הורגשה.
סיימנו את הארוחה בטריו קרם ברולה (34 שקל) ובעוגת קוקוס במרק אבטיח (38 שקל). שלב הקינוחים במסעדות בשריות כשרות, הוא זה שבו טמון האתגר הגדול מכולם. בגשן כבר הוכיחו לנו הערב שכשמדובר בטריו הם יודעים מה הם עושים, וכך מסתבר גם בשלב הקינוחים. טריו הברולה שילב שלושה ברולאים קטנים בטעמים שונים ומצויינים, עם רוטב אבטיח קיצי ולא מתוק מדי בצד. כך מנפצים בגשן גם את האתגר המתוק של הסוף. אל מנת עוגת הקוקוס במרק האבטיח אני בוחר להתייחס כאל מעידה מקרית. הרי אין סיכוי שעוגת הקוקוס הדחוסה ונטולת החן הזו שוכנת באותו תפריט כמעט מושלם. איתה - ובלעדיה - גשן מסתמנת כתשובה החסודה של הבראסרי. הידד.
