לאורך רוב שנות קיומה חיה ישראל בצל פרדוקס הביטחון, דהיינו בצל הסתירה בין עוצמתה הצבאית לבין יכולתה לספק ביטחון ממשי לאזרחיה. ההיסטוריה מלמדת, שדווקא כשאנו מגיעים לשיא עוצמתנו הצבאית, יכולתנו להרתיע את אויבנו מלצאת לעימות נגדנו הולכת ונמוגה. התוצאה היא עימותים צבאיים קשים, הגובים מחיר דמים ומחיר כלכלי, עימותים הפוגעים בביטחון הלאומי שלנו. הפרדוקס הזה צבר תנופה לאחר מלחמת ששת הימים, והגיע לאחרונה לשיאים חדשים.
מקורו של פרדוקס הביטחון אינו בכך שישראל אינה מספיק חזקה, אלא באמונה, ששותפים לה כמעט כל מעצבי מדיניות הביטחון שלנו, שביטחון יושג אך ורק באמצעות עליונות צבאית. עליונות זו אמורה לפעול באחת משתי דרכים: להרתיע את הערבים מליזום מעשי איבה, או - אם הם ישתטו ויצאו למלחמה חרף חולשתם - להשיג ניצחון מוחץ שיביא, בין השאר, לטעינתן מחדש של סוללות ההרתעה שהתרוקנו. לפי תפישה זו, ניתן להשתית את ביטחון ישראל על נדבך אחד בלבד; הכוח. כל השאר אינו חשוב, גם אם משלמים לו מס שפתיים.
את שורשי דומיננטיות החשיבה הכוחנית הישראלית ניתן לאתר ביוני 1956, כאשר שר החוץ, משה שרת, נאלץ להתפטר מתפקידו, בלחץ ראש הממשלה, דוד בן-גוריון. שרת היה היחיד בצמרת הפוליטית, שהציג חלופה של ממש למדיניותו של בן-גוריון בסכסוך האזורי. עם התפטרותו הלכה וגוועה ה"רגל" השנייה, הרגל המדינית של מדיניות הביטחון הלאומי. כתוצאה מכך, השימוש בכוח הפך לרפלקס מותנה כמעט, לכל מהלך שנתפש כמאיים על הדומיננטיות הישראלית באזור.
התאיינות העשייה המדינית כאמצעי להשגת ביטחון, העצימה את פרדוקס הביטחון. איום בכוח מייצר הרתעה, שתפקידה למנוע את היריב מלשנות, באמצעים צבאיים, מצב שאינו נוח לו. תפקיד הדיפלומטיה הוא להקל את המצב על היריב, ובכך לצמצם את המוטיבציה שלו לפנות לאלימות. מאז 1949 פונים הערבים לדרך האלימות לא מתוך תחושת כוח, אלא מאחר שהמצב הקיים הופך בלתי נסבל עבורם. חרף חולשתם הצבאית, הם גובים מאיתנו מחיר יקר, למרות שגם הם משלמים ביוקר. ואנחנו? אנחנו מסרבים שוב ושוב להקדים רפואה דיפלומטית למכה הצבאית, ואנו מפנימים את הלקח רק כשאין לנו נותרים אופציה אחרת.
ההיסטוריה הישראלית רצופה דוגמאות כאלה. שתיים מהבולטות הן מהתקופה שלפני מלחמת ששת הימים. האחת נוגעת להצעה מצרית מ-1965, שראש המוסד דאז, מאיר עמית, יבוא לקהיר, להיפגש עם סגנו של נאצר, הצעה שללא ספק היתה על דעת נשיא מצרים. אולם בתום דיונים פנימיים חשאיים החליטה ישראל לדחות את ההצעה. אילו היתה ישראל נענית להצעה, והיה נרקם דיאלוג חשאי בין שתי המדינות, ניתן היה למנוע, או לפחות לצמצם, את ממדי המשבר שהוביל למלחמה, פחות משנתיים לאחר מכן.
גם מדיניות ההסלמה של צה"ל מול הסורים, בשנים שלפני מלחמת ששת הימים, שקפה באופן ברור את התפישה הכוחנית, לפיה הדרך להתמודד עם הפעילות החבלנית, שנתמכה על-ידי דמשק, היא איום בהפלת משטר הבעת'. מדיניות זו היתה הגורם המרכזי למשבר ולמלחמה בה לא רצתה ישראל, אף שבסופו של דבר היא התאהבה בתוצאותיה.
מלחמת ששת הימים הוכיחה את עליונותה הצבאית המוחלטת של ישראל נגד כל קואליציה צבאית ערבית. בעקבות המלחמה הזו איבדו הערבים את יכולתם לאיים על הנכסים האסטרטגיים העיקריים של ישראל, ותחת זאת הם הועמדו בצל האיום של תותחי צה"ל ומטוסי חיל האוויר. בתנאים אלה ניתן היה לצפות, שכושר ההרתעה הישראלי יגיע לשיאו, אבל דווקא בתקופה זו יזמו המצרים, לראשונה מאז 1948, שתי מלחמות נגדנו; מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור.
המלחמה הקנתה לישראל לא רק כושר הרתעה משופר, אלא גם פירות טריטוריאליים, שבאמצעותם ניתן להביא לסיום הסכסוך בתנאים שעד אותה עת היו בבחינת חלום אחרית הימים הישראלי. אבל ישראל סרבה להשתית את ביטחונה על הסדרים שיצמצמו את המוטיבציה הערבית לצאת למלחמה נגדה, ולכך היו ביטויים רבים:
1. סירוב להתקדם לפתרון במסלול הפלשתיני מיד לאחר המלחמה, כיוון שהכיבוש הנאור נראה כמחיר זול, שכדאי לשלמו למען שלמות הארץ והקואליציה.
2. דחיית האופציה הירדנית הריאלית, לאחר שנאצר נתן למלך חוסיין אור ירוק (דווקא בוועידת חרטום המפורסמת לגנאי) לקיים משא-ומתן עם ישראל על עתיד הגדה. וזאת מאותן סיבות שמנעו הסדר במסלול הפלשתיני.
3. האמונה (הפטישיסטית כמעט) שהיתה נחלת הצמרת הביטחונית, לפיה עתיד ישראל יהיה בסכנה אם קו הגבול החדש עם מצרים יעבור מזרחית לקו אל-עריש-ראס מוחמד, מה שגרר מאמץ ישראלי לחבל בכל יוזמה מדינית להסדר בינינו לבין המצרים. כך חוסלו שליחויות יארינג, יוזמות רוג'רס, והיוזמות (כולל זו של דיין) להסדר חלקי בתעלה.
זו גם היתה התגובה ליוזמתו החשאית של סאדאת להסדר כולל, יוזמה שהועברה לגולדה מאיר באמצעות קיסינג'ר, בסוף פברואר 1973. חודש וחצי לאחר שהצעה זו הועברה, בעיצומו של דיון חשאי הרה גורל, שבו העריכו ראש הממשלה, שר הביטחון, ישראל גלילי, הרמטכ"ל דוד אלעזר וראש המוסד, צבי זמיר, שמצרים עומדת לפתוח במלחמה, נמנע גלילי מלהציג את הדילמה אם להיענות לפתרון של שלום, בתמורה להחזרת כל סיני, או להימנע מכך ולהילחם מלחמה נוספת. הדיון לא נערך, מאחר שכל המשתתפים היו אנשי האסכולה הכוחנית. מחירה של התפישה הזאת נפרע כחצי שנה מאוחר יותר.
מלחמת יום כיפור היתה אמורה ללמד את ישראל את מגבלות הכוח, אבל המסקנה המרכזית ממנה היתה, שיש להתחזק עוד יותר. תהליך ההתעצמות של צה"ל בשנים הבאות היה אדיר, והביא את ישראל לסף קריסה כלכלית. המאמץ הזה היה יכול להיחסך בחלקו הגדול, אילו היתה הבנה, קודם ליוזמת סאדאת, שניתן להגיע לשלום עם מצרים, ואילו היתה נכונות למתן את איום החזית המזרחית באמצעות הסכם עם ירדן. תחת זאת, בנוסף להשקעות האדירות בביצור הכוח, קיבלנו את מלחמת לבנון, פרי התפישה הכוחנית בצורתה הטהורה ביותר, וכן את הכשלת יוזמת לונדון ואת האינתיפאדה הראשונה, שאיתה ניסו מובילי האסכולה הכוחנית להתמודד באמצעות שבירת עצמותיהם של הפלשתינים.
תהליך אוסלו, התוצאה ההגיונית של הכישלון לחסל בכוח את ההתקוממות הפלשתינית, בוזבז, בסופו של דבר, על-ידי חסידי האמונה שרק שלטון בשטח יבטיח (לדוגמה) את ביטחון הטיסות לנמל התעופה בן-גוריון.
חמש השנים האחרונות נתנו ביטוי מזוקק להפליא לתפישת הכוח. יוזמת ההסדר של ברק בקיץ 2000 נוהלה כמבצע צבאי לכל דבר, שאמור היה להכתיב לפלשתינים את תוצאות המשא והמתן עוד לפני שזה נפתח. השימוש המסיבי באש, בתחילת האינתיפאדה השניה, הביא להסלמה ולטרור המתאבדים. הסירוב לויתור על חיסולים בשטחים, מנע הזדמנויות להגיע לסיום העימות. הגדרת יעד העימות, כ"צריבה תודעתית" בפלשתינים, שבאלימות הם לא ישיגו דבר, הפכה נלעגת עם ההינתקות החד-צדדית מעזה. ההינתקות נעשתה כמהלך כוח חד-צדדי, ובלבד שלא נצטרך לקיים על כך משא-ומתן עם הפלשתינים, שהרי הם כבר הוכיחו (כדרכם), ש"אין עם מי לדבר".
האינתיפאדה השניה התרחשה כשישראל הגיעה לשיא עליונותה הצבאית, בעקבות חיסול יכולתה הצבאית של עירק, חיזוק מעמדה של ארה"ב והסיוע הביטחוני האדיר שקבלה ישראל מארה"ב. וחרף עליונות זו, בטחונם של אזרחי ישראל לא היה מעולם רעוע יותר. גם היום אין העליונות הצבאית שלנו מצליחה לבלום את ההתגרענות הצבאית של אירן, שאם תקרום עור וגידים אופרטיביים, תציב את ישראל בפני סכנה קיומית, לראשונה מאז הימים הקשים ביותר של מלחמת השחרור.
חרף הכשלונות המוחשיים של הסתמכות על כוח בלבד, אין סימנים לשחיקה של ממש בחשיבה הזו, כפי שמשתקף משתי עובדות. האחת היא, שרוב בציבור מעדיף את המשך הנסיגה החד-צדדית בגדה על פני מו"מ עם הפלשתינים. השניה היא, שגם כאשר הסורים מוכנים לסיים את הסכסוך תמורת החזרת הגולן, ישראל לא נענית. ומדוע? כיוון שלסורים אין אופציה צבאית. אבל יש לזכור שכך גם חשבנו עד ה- 6 באוקטובר 1973.
ההיסטוריה מוכיחה שביטחון ישראל לא נשכר מהסתמכות בלעדית או כמעט בלעדית על כוח. יש לקוות שהמסקנות הנובעות מכך יוטמעו בהקדם, אחרת נמשיך לשלם, גם בעתיד, מחיר מופרז על תפישה זו.
