הלמוגייט ועלילות משטרת המחשבות

בחודש שבו משטרת ישראל סירבה לשלוח ניידת לבקשת אזרחים מבוהלים שיעצרו דחוף נהג שהשתולל בכבישים, ובסופה של אותה אדישות משטרתית הצליח הנהג להרוג חמישה הולכי רגל ולפצוע קשות עוד חמישה, המשיכה משטרת ישראל להיות עסוקה במשימה חשובה הרבה יותר: לעצור ולחקור את העיתונאי משה הלוי (הלמו) בגלל שהוא פירסם את הקישור המציג את שמה של המתלוננת נגד חיים רמון ב... אתר הרשמי של חיים רמון.

שמה של המתלוננת נגד חיים רמון כבר ידוע בכל הציבור מזמן. אפילו הדברים המביכים שהיא הודתה על הרגלי המיטה שלה בספר המחזור של בית הספר שלה כבר פורסמו ברבים, לרבות ה"פורטרט" האירוטי שלה על עצמה (רגליים, בלי ראש), וכך אף פורסמו בהרחבה עסיסית הקשרים הסידרתיים שלה עם שלל עובדי הציבור החל במאבטחים וכלה בנושאי משרה בכירים, ההופכים (בהנחה שהפרסומים כולם נכונים ולא עוד ברווזים עיתונאיים) את כל תיאוריית ה"הלם מנשיקה" לבדיחה טפלה.

אז לא בגלל הפרסום השם של אותה מריה הקדושה כשלעצמו נעצר הלמו. העיתונאי הלמו נעצר כי הוא חשף את העובדה ששמה של א' מופיע באתר של חיים רמון ולמרות שלא הייתה בכך שום עבירה על החוק.

1. הופעת שמה באתר של חיים רמון לא היוותה עבירה מצד רמון, שכן הוא פורסם לפני שהתחילה הפרשה בכלל וללא כל קשר אליה.

2. פרסום שמה של המתלוננת באופן כללי אינו ממש אסור. מה שאסור זה רק לפרסם שמות של נפגעות עבירת מין, ואילו על המתלוננת נגד חיים רמון אפשר להגיד המון דברים אבל לא שהיא נפגעת "עבירת מין".

3. צו איסור הפרסום שטוענים כי הוצא על שמה בבית המשפט אינו תקף כלפי הלמו, על-פי פסיקת בית המשפט המחוזי אשר זיכה את מפרסמי תמונת המחבל בפרשת קו 300 (תיק ע"פ 27/90) לגבי אנשי עיתון "חדשות". השופטים י' גלעדי, י' גולדברג וד"ר ג' קלינג זיכו את אנשי העיתון בקובעם, כי תקנות ההגנה משנת 1945 לא פורסמו ברשומות, הן הפרסומים הרשמיים של המדינה, ולפיכך "לא ניתן להסתמך על תקנה שלא פורסמה בצורה רשמית".

"אי-פירסומה ברשומות של התקנה, שולל את תוקפה" קבע אז בית המשפט שזיכה את מפרסמי הפרסום האסור בעיתון חדשות (הפרקליטות לא אהבה את הפסיקה, ערערה לעליון אבל בית המשפט העליון (השופטים דב לוין, אליהו מצא ומישאל חשין (שכתב את רוב פסק הדין) אישר את הפסיקה ונתן לה תוקף מחייב.

אז יש אולי עיתונים שקיבלו צו איסור פרסום עם שמה, אבל כידוע, גולשים באינטרנט חכמים מספיק כדי לא להסתמך אף פעם על מה שכתוב בעיתונים כאילו זו עובדה, ולכן כל עוד צו שכזה לא הוצג לציבור ברבים באתר האינטרנט של המשטרה כשהוא חתום כדין - אז הוא אינו קיים, למרות שמועות עיתונאיות אשר יש כרגיל ספק לגבי אמיתותן, משום שהן הנטענות רק בעיתונות, אותה עיתונות שלגביה כבר נקבע כי רק התאריך שם הוא הדבר הנכון, ולפעמים כמו שלימדה אותנו העיתונת בישראל - אפילו גם זה לא.

אבל זה לא העניין. העניין הוא סדר העדיפויות של המשטרה. שוב - להיטות היתר בכל הקשור לפרשת הסיכול הממוקד לחיים רמון, לעומת ההפקרות הטוטאלית כשזה קשור לכל יתר פעולותיה של המשטרה בחיי היום-יום, האמורה להגן על כלל האזרחים מפני גניבות ופריצות ותאונות ומכלול התפקידים שהמשטרה אמורה לעשות לרווחת כולנו הרבה לפני שהיא מכלה את התקציבים והזמן והאנרגיות שלה על זוטי-דברים.

בפרק הנוכחי של קומדיית הלמוגייט, המשטרה שוב הוכיחה כי שלטון החוק אינו אלא אינטרסים במסווה של ערכים. אם אתה מקושר במקומות הנכונים, גם אם תהרוג כשאתה נוהג שיכור אישה וילד או תאנוס את העובדות שלך חזור ואנוס - לא יאונה לך כל רע ותגלה ששלטון החוק סובלני, רחום ועיוור וחירש ואילם. אבל אם אתה מסומן על-ידי המאפיה הזו - אז אם יש לך אג'נדה אתה פסל, ואם אין לך אג'נדה- אתה גם פסול. ואם הגשת בג"צ מוקדם מידי - אז זה תירוץ לדחות אותו, ואם הגשת אותו מוקדם מאוחר מספיק - אז גם זה תירוץ לדחות אותו. ואם ביצעת האזנת סתר פסולה וחמורה ואתה במקום המתאים, אז אין עניין לציבור כי זה כולה "להיטות יתר" של חוקר. אבל אם תגיב להאזנת סתר שעשו לך בהאזנת סתר אסורה חוזרת, אז ירשיעו אותך ויכניסו אותך לכלא ויסגרו את התיק למי שהאזין לך ראשון. ואם קיבלת נשיקה מרצונה החופשית של מישהי - אז זה יתפרש כמעשה מאוד מגונה ופלילי. אבל אם תקרע את נחיריו של אדם כפות וחסר ישע ותפוצץ לו את הצורה בנבוט כשאתה עם מדי שוטר - לא נורא, המדינה תגן על אויב הציבור הזה ולא על האזרחים המממנים אותה בזיעת אפם. ואם פרסמת קישור למקומות שבהם מפורסם משהו שאסור לפרסום בידיעות אחרונות, מעריב, וואללה ואתרי הממשלה - אז יעצרו את השליח (הלמו, במקרה התורן) ולא את מבצעי העבירה.

תפקידה הראשון של המשטרה, על-פי החוק הכתוב של מדינת ישראל (פקודת המשטרה), הוא למנוע עבירות. ורק התפקיד השני שלה הוא לרדוף אחרי אנשים החשודים בביצועם. כמה הגיוני, נכון?

לא כשמדובר בפרשה כל כך רגישה שבה נתפר תיק לשר משפטים כחלק ממסע הסיכולים הממוקדים אשר נועדו לסלול את הדרך לדורית ביניש אל נשיאות בית המשפט העליון - כיסא אשר אין שופט אחד בישראל שהוא יותר פסול ממנה לשבת עליו.

על תפירת התיק נגד רמון כבר נכתב רבות ואין מה לחזור על מה שכולנו כבר התרגלנו: מערכת המשפט היא מאפיה, וכל מי שמנסה לכפות עליה חוק, סדר או מנהל תקין יסוכל בממוקד בשיטות ובכלים שיש לרשותה של המאפיה הזו, בדיוק כמו שהם עשו תמיד: יעקב נאמן, אביגדור קהלני, אביגדור ליברמן, רפאל איתן, דרור חטר ישי, חיים רמון, בנימין נתניהו, ראובן ריבלין, והקורבן התורן על גליוטינת כנופיית שלטון החוק... הלמו. אין אפס - בסיכולים ממוקדים זה דווקא עובד: דין רבין כדין בוזגלו...

גם על האבסורד שבמעצרו של הלמו בתירוץ שהוא פרסם קישור למקומות ממלכתיים ופומביים שבהם ממילא מופיע שם התלוננת של רמון, כבר כתבו רבים וטובים:

עו"ד חיים רביה - (1) "law.co.il מעיר שאם אומנם מפלג עבירות מחשב ביחידה הארצית לחקירות הונאה מונה לטפל בחקירה זו, אז הגענו לימים טובים כי רק לפני זמן קצר מאד לא היה למפלג הזה פנאי וכוח אדם לטפל בעבירות מחשב ממש, חמורות פי כמה מהחשדות שמיוחסים להלוי. עם או בלי קשר לכך, להלוי היסטוריה מתועדת של סכסוכים עם משטרת ישראל בכלל ועם אותו מפלג בפרט. למקרא הדברים מתעורר רושם מאד לא נוח, כאילו היסטוריה זו המריצה את החקירה מעבר למידתה הנכונה. בפרט קשה להשתחרר מהרושם הזה בשל העובדה ששמה המלא של א', המתלוננת נגד נשיא המדינה קצב, התפרסם בפורומים של אתר אינטרנט ידוע ואין חוקר, עוצר ומחרים מחשבים." (2) "חושב, שחוץ מהלוי, שצריך להודות לעו"ד בועז גוטמן על עבודה שעשה בהתנדבות, גם משטרת ישראל צריכה להודות לו: הוא סיפק לה את הסולם שאיפשר לסיים מעצר מכוער ומיותר, שהדיף למרחוק ריח של התנכלות אישית".

עו"ד בועז גוטמן (סניגורו של הלמו בבקשות השחרור שהגיש לבית המשפט): "אנו מדברים על עבירה של איסור פרסום פרטים - תופעה מוכרת, עתונאים לא נעצרו על זה, מקסימום נחקרו במשטרה. הפסיקה מלאה בתחומים האלה. מדובר בסעיף 352א שעונש המאסר עליו הוא שנה... בלי להיכנס לגוף העניין אם יש ראיות לכאורה או לא. הקו של ההגנה הוא שהמשטרה התבלבלה בין בלוגים בהם עוסק החשוד לבין לוגים. החשוד לא משבש שום חקירה , הוא לא יכול לשבש שום חקירה, למשטרה יש את כל האמצעים, המשאבים והזמן, היא תפסה הכל. המעצר של החשוד כרגע מעבר למה שיש בידי המשטרה הוא מעצר מיותר לחלוטין"... "המשטרה מבקשת שביהמ"ש יאפשר לה להחזיק את החשוד כעונש עוד כמה ימים..."

רוטר.נט: "למה לא מפרסמים את שמה של החיילת ? הרי היא לא קטינה. מה הסודיות הרבה? מה התעלומה סביב אותה חיילת שהתמזמזה עם רמון והופ... פתאום משום מקום היא נמצאת בטיול בחו"ל... והופ משיגים אותה... הכל כל כך תמוה ומוזר הכל כל כך מסריח...". גולש אחר ברוטר: "אם הוא היה דורס את המתלוננת ואת בנה והורג אותם הוא היה נשאר בבית. כיוון שהוא רק חשוד בעבירות "קשות" של פרסום הרי צריך לעצור אותו ועדיף לתקופה בלתי מוגבלת. נדמה שמשהו הולך ומשתבש בשיקול הדעת המשפטי במדינה - פשוט לא ברור",

גל מור, Ynet: "שי גולדשטיין ודרור רפאל לא נעצרו, כמובן, על אף שהפרו צו איסור פרסום. קשה לעלות על הדעת מעצר כזה כשמדובר בשני ידוענים או עיתונאים. אך למשטרה אין כל עכבות כשמדובר במשה הלוי, הידוע בכינויו "הלמו", שנעצר אמש (ג') בחשד שחשף את שם המתלוננת נגד חבר הכנסת חיים רמון... אם היינו סינגפור, מדינה מתוקנת בה חוקים קלים ככבדים נאכפים בחומרה, אפשר היה להבין את המעצר האחרון. אבל מדובר בישראל, מדינה בה המשטרה לא טורחת לסייע לאזרח שמכוניתו נגנבת. העונש הקבוע בחוק על העבירה בה חשוד הלוי הוא שנת מאסר - על כך מבזבזים את כספו של משלם המיסים?".

הבלוג FAQ: "נסכם את זה במשפט אחד: יום עצוב לדמוקרטיה הבלוגרית הישראלית"

גדי שמשון: (1) "הלמו איש פרובוקטיבי, מעצבן לעתים קרובות, ונראה שהוא נהנה לחולל מהומות. אבל כל מה שהוא עשה, או נטען שעשה, אינו עומד מול השרירותיות שבה משטרת ישראל ומפלג עבירות מחשב נטפלים אליו ואל מעשיו. אין מנוס מהתחושה שהלמו "מסומן" על ידם של אלו שערוות חוסר היכולת שלהם להגן עלינו נחשפת על ידו. סימון כזה הוא שרירותיות במובן המבחיל ביותר שלה. דרישת המשטרה כי בית המשפט ימנע ממנו לגלוש במשך שישים (או שלושים) יום הינה מופת לגועל נפש שלטוני ולניצול כוח לרעה. בימינו אנו לדרישה כזו אין מקום. על העבירה לכאורה שעבר, אף אחד אחר מאלו שעברו אותה לא זומן לחקירה אפילו. (2) "היטפלות המשטרה אליו אינה מידתית באופן בוטה ומריחה מכמה וכמה ניחוחות, שאף אחד מהם לא נעים במיוחד".

פרש: "חוקרים את הנשיא, המפכ"ל מסתבך בפלילים, רה"מ מתחבא מאחורי וועדות, נראה שכל ישראלי שני הוא אנס (השאר קורבנות) וסוף סוף מצאו את האשם!!".

חנן כהן: לידיעת המשטרה: עוד אנשים צריכים להיכנס למעצר יחד עם הלמו. התחלתי מהפוסט בבלוג של הלמו בתפוז/גלובס של הלמו שבגללו הוא הושלך למעצר. צריכים להיכנס למעצר יחד עם הלמו: מנהלי ועורכי תפוז ומנהלי ועורכי גלובס שבגלל המחדל שלהם הקישור עדיין קיים. אני, בגלל שקישרתי לפוסט בבלוג של הלמו. הקלקתי על הקישור לאתר בית הנשיא ושם מתנוסס שמה של א' המפורסמת. צריכים להיכנס למעצר יחד עם הלמו: האחראית על אתר האינטרנט של הנשיא. מנכ"ל בית הנשיא שהוא הממונה שלה מכיוון שראיתי באתר הנשיא את שמה המלא של א', חיפשתי אותו בגוגל. מתוצאות החיפוש התברר לי שצריכים להיכנס למעצר יחד עם הלמו: מנהלי גוגל שמאפשרים את פרסום שמה המלא של א', דבורית שרגל שבתגובות לבלוג שלה בדהמרקר מופיע שמה המלא של א', עורכי דהמרקר שמאפשרים לשמה המלא של א' להופיע באתר שבאחריותם, מנהלי ועורכי אתר NRG שבפורום שלהם מופיע שמה המלא של א', מנהלי ועורכי אתר רוטר (אבל זה לא חדש), מנהלי ועורכי אתר ואללה! מנהלי ועורכי, Ynet, מנהלי ועורכי אתר "דיבורים", מנהלי ועורכי אתר הייד-פרק, ולכן הסיכום הוא, כמו שכותב גדי שמשון - ישוחרר הלמו לאלתר!

אבל החמור ביותר הוא מה שוב מגלה פרשה זו: את כנופיית שלטון החוק במלוא כיעורה, עד כדי שנפשו של כל מי ששלטון החוק יקר בעניו, נקעה. ממתי עוצרים בישראל עיתונאים בגין הפרת צווי איסור פרסום?

דוגמה 1 לאכיפה סלקטיבית על-פי תקדים זהה: באותה תקופה בדיוק שי ודרור פירסמו ברדיו את שמה של המתלוננת נגד הנשיא משה קצב. שלטון החוק הסתפק במכתב מנומס ליועת המשפטית של הטלוויזיה "נו נו נו" ולא העזו בכלל להטריד את שי ודרור. וטוב שכך. אפילו בפרשות בעלות אופי ביטחוני רגיש ביותר לא נעצר איש.

המפורסם שבהם הוא המקרה שבו החליטו עורכי העיתון חדשות להפר ביודעין צו איסור פרסום שקיבלו לידם במפורש ולפרסם את תמונתם של שני אנשי שירות הביטחון הכללי כשהם אוחזים במחבל שחטף את האוטובוס לאשקלון כשהוא נראה חי, בריא ויציב (לא נהרג במהלך המבצע כפי שדווח אחר כך כדי להסתיר את החלטו המבצעית של ראש השב"כ לשלוח אותו ל- 72 הבתולות ולא להשאירו שיהפוך בכלא למחבל גדול עוד יותר שישוחרר בעיסקת שחרור המחבלים התורנית ויחזור לטבוח עוד הרבה ישראלים).

הפרסום הסב למדינת ישראל נזק בינלאומי אדיר. לימים, הפרסום גם היווה הזדמנות מצויינת עבור סוכני מפא"י לשוב ולהחזיר לידיהם את השלטון על ראשות השב"כ בעורמה משפטית, בפוטש שתפרו להם אותה ביניש ויתר כנופיית שלטון החוק של זמנו בפרשת קו 300 הידועה לשימצה. בכך הרסו לחלוטין את השב"כ ושיתקו לחלוטין את כל גדולתו והצלחותיו להילחם בטרור הפלשתיני. היה לנו שב"כ כל יכול ששלטון החוק בניצוחה של אותה ביניש, הפך לסמרטוט פחדן הגיבור רק על יהודים.

דוגמה 2 לאכיפה סלקטיבית ולפיה גם כלפי עבריינים סידרתיים ובהפרות צווי צנזורה של הגנה על בטחון המדינה לא עצרו מפירי צווים.

פרשת קו 300 היוותה איפה אחד משני פיגועי הטרור הקשים ביותר אשר ספגה מערכת הביטחון מהמערכת המשפטית (ועדת כאהן הייתה הפיגוע השני), ומי שמחפש את הסיבות לכשלי מלחמת לבנון השניה ייטיב לחפש את הסיבות שאילצו כל חייל לדאוג לעורך דין לפני שהוא דואג לבטחון המדינה, ואת הסיבות שהרשו למשפטנים שמעולם לא החזיקו בידם רוגטקה ומבינים בביטחון כמו חמור במרק ירקות, לכבול את ידי הצבא מביצוע פעולות מבצעיות חיוניות להגנת חיי אדם ובחון המדינה כולה ולהורות להם על הפעולות המבצעיות הראויות... ובדיוק כך נראה הצבא בפיקודם של אותם אצבעונים...

אבל מה על פרסום תמונת פרצופי אנשי השב"כ והמחבל החי בפרשת קו 300 בניגוד לצו מפורש של הצנזורה? האם מישהו נעצר ל- 30 יום או ל- 30 דקות? חס וחלילה... ברפובליקת הבננות של המזרח התיכון - חופש העיתונות הוא מושג עילאי כל עוד הוא תומך בעברייני שלטון החוק, אבל הוא קורבן לפרשנות שאפילו בדיקטטורות תקשורת מהגרועות בעולם לא מעיזים לנקוט, כשמישהו מעז להעביר ביקורת העשוייה לחשוף את ערוותה של מאפיית שלטון החוק ברבים, כמו שהלמו עשה הפעם, ונוהג לעשות בהצלחה מדהימה פעם אחר פעם.

עמוס שוקן - מנהל ומוציא לאור של עיתון חדשות - לא נעצר. יוסי קליין - העורך הראשי של עיתון חדשות - לא נעצר. רינו צרור - עורך יום בעיתון חדשות - לא נעצר. דני דור - עורך לילה בעיתון חדשות שפרסם את הידיעה - לא נעצר (רק הוגש נגדם כתב אישום אשר גם ממנו הם זוכו זיכוי מוחלט בבוז לצנזורה ולפרקליטות).

אגב, בדיון בבית המשפט שהתקיים ביום 29 אפריל 1984 התברר כי עיתון "חדשות" הצליח בתוך באותו חודש ממש חמש פעמים את דיני הצנזורה הצבאית - לא סתם מתנשקת של רמון - מבלי שאיש ייעצר... לטענת הצנזור בבית המשפט, "בארבעת המקרים הקודמים העיר לו על כך. פעם אחת התנצל עורך העיתון, ויתר המקרים טרם יושבו". אבל איש לא נעצר...

ולמי שלא ברור מה החומרה האמיתית של מה שהלמו עשה שהפך את מקרהו להרבה יותר חמור מעניינים של השב"כ ובטחון המדינה והצנזור הראשי של צה"ל גם יחד - הלמו הצליח לחשוף שאותה מתלוננת לא הייתה סתם חיילת מיקרית שחיים רמון פגש במקרה על הדרך ודחף לה לשון לפה כמו שכתבלבי החצר טרחו לספר לנו בתשקורת, אלא לפי רישומי המינויים הפומבי של האתר של רמון אשר נחשפו על-ידי הלמו בגלישתו באינטרנט, הוא חשף שהמתלוננת הייתה אחת הגרופיס של רמון עוד מקודם, אשר נרשמה כמנוייה ל NewsLetter של אתר הבית הפוליטי של חיים רמון. כלומר, לחיבוקים ולליטופים ולהתגפפויות ולהזמנה שלה אל רמון לטייל איתה בחו"ל היה גם רקע מקדים של גילויי הערצה מצידה, ולא סתם איזו חיילת תמימה שפתאום מצאה לשון בתוך הפה שלה מאיזה שר חרמן שעבר על הדרך במקרה!

והדוגמא הבוטה ביותר של אכיפה סלקטיבית, שבה נמנעו מלעצור את הפרקליטה שהדליפה לאירן את סודות הגרעין לישראל.

פרשה שלישית, וחמורה הרבה יותר של הפרת צו איסור פרסום, הייתה הדלפת סודות כמוסים ביותר מתוך תיק החקירה של מרדכי וענונו, אשר הוצא למניעת פרסום הוצא צו איסור פרסום מחמיר במיוחד לבקשתה של אותה פרקליטה עצמה (!), בידי הפרקליטה שהופקדה לטפל בתיק הרגיש הזה מטעם מערכת הביטחון והפרקליטות, עו"ד דבורה חן, לידיעות אחרונות. הדלפה שנשיא אירן התייחס אליה בפומבי והודה בפומבי, שהיא סיפקה לאירן פרטים משמעותיים ביותר לגבי סודות הגרעין של ישראל, לצד הלגיטימציה והאישרור שפרסום רשמי שכזה בעיתון של המדינה מקבע - ועובדה שרק לפני שבוע נופפו בעיתון הזה בכירי הדיפלומטים של המשטר האירני כשטענו למה להם אסור מה שלנו מותר.

האם מישהו עצר את הפרקליטה הבכירה? האם מישהו עצר את עיתונאי ידיעות אחרונות אשר עברו ביודעין על צו איסור הפרסום החמור והרגיש הזה?

חס וחלילה... את הפרקליטה ליאורה גלאט-ברקוביץ עצרו כי היא העיזה להדליף מידע המחשיד את היועץ המשפטי לממשלה בשיקולים זרים בעצם המנעותו לתת פומבי לראיות החמורות אשר התגלו בפרשת שרון וסיריל קרן, ערב בחירות - צדקנות ופאסיביות משפטית של יועץ משפטי בדבר חזקת החפות, אשר משום מה לא מצאה את ביטויה בפרשת רמון, משום ששרון תמך בהינתקות וזה תאם את האג'נדה של מאפיית שלטון החוק, ואילו רמון הפריע לביניש ואין לך דבר מסוכן יותר מאשר לעמוד בדרכה של ראש המאפיה המזרח תיכונית שלנו...

אז איך יסביר לכולנו שלטון החוק את היחס המתעלם שלו למפירי החוק אשר הפרו צווי איסור פרסום הפוגעים בבטחון המדינה פגיעה של ממש, לעומת הלמו והמתנשקת? איפה הפרופורציה? מי אוייב הציבור מספר 1 אשר קבע את סדר העדיפויות המעוות והסהרורי הזה?

יתירה מזו - המשטרה שכחה את הסעיף היסודי בחוק המחייב אותה למנוע עבירות הרבה לפני שהיא מתעסקת בחיסולי חשבנות עם מי שיעבור אותן - כי עובדה שהקישורים אותם פרסם הלמו ובגינן נעצר, ועוד המון קישורים המפרסמים הן את שמן והן את תמונתן של המתלוננת נגד רמון וגם זו נגד הנשיא קצב עדיין מופיעים באינטרנט, כולל באתרים ממלכתיים ובאתרי העיתונות הממוסדת והמשטרה לא טרחה ולא מנסה בכלל לבקש להסיר את הפרסומים הללו אלא רק התמקדה בחיסול חשבונות אישי נגד העיתונאי המרבה לתפוס את המשטרה במערומיה: הלמו.

אז לטובת כל הצדוקים והפרושים, ניתן לסכם זאת בקיצור כך:

• הלמו נעצר כי הוא חשף ששמה של המתלוננת נגד רמון היה ממילא חשוף באתר האינטרנט של רמון, וזה עשוי מאוד להרתיע כל אחת אחרת אשר תעבור נשיקה לאחר שנתנה חיבוקים ומיזמוזים, ויתחשק להגדיר את אותה נשיקה כמעשה מגונה אשר בכוחו לסכל בממקוד מי שכנופיית שלטון החוק לא חפצים ביקרם.

• אבל אם הוא היה מפוצץ עם הטנק שלו את המכונית הקטנה של המתלוננת הצעירה והחיננית ומחסל בתוכה בשניה אחת גם האישה הצעירה הזו (כן, גם לה יש זכויות, לא רק ל"נפגעות נשיקה") וגם את הבן שלה בן השש כשהוא שתוי ונוהג במהירות מופרזת ושולח הודעת טקסט בפלאפון, כשהיא בסך-הכל המתינה לתומה בצומת שהרמזור האדום יתחלף - אז אף אחד במשטרת ישראל או בפרליטות לא היה טורח לעצור אותו, אף אחד לא היה בכלל טורח לחקור אותו עד שלא יניחו לראיות להתפוגג, ואף אחד לא היה מבקש אפילו חצי דקה מאסר.

אלו זכויות האישה במדינת ישראל, בפרקטיקה ולא ברטוריקה. זכותה של האישה למות כמו זבל על הכביש יחד עם תינוקה כשמחיר חייהם הוא אפס מאופס, ובלבד שלא תקבל נשיקה לפני שהיא חתמה על טופס הסכמה בשיבעה עותקים...

כי זו היא הצביעות של שלטון החוק במדינת ישראל. אינטרסים במסווה של ערכים!