עו"ד שי גלילי, חבר ליכוד בעל זכות הצבעה, הגיש (ד', 3.12.08) עתירה בפני ועדת הבחירות המרכזית של הליכוד, כנגד פרשנות מינהלת הליכוד השוללת את אפשרות הצבעה בפתק לבן. בעתירתו הוא טוען כנגד חיוב המועמדים להצביע לשנים-עשר מועמדים ברשימה הארצית.
לטענתו, ייתכנו מקרים שבהם אין בנמצא שנים-עשר מועמדים אשר בעל זכות הבחירה תומך בהם, אלא אך ורק, נניח שמונה או תשעה. במקרה כזה, על בעל זכות הבחירה נכפה "לבחור" בשלושה או ארבעה מועמדים נוספים שלא רצה בהם, אך ורק בשל נוהל טכני.
אם בעל זכות הבחירה, לטענת העותר, יגלם את רצונו האמיתי, קרי, יבחר אך ורק באותם מועמדים בהם הוא באמת תומך (ולא נכפה להצביע להם כדי 'להשלים את המנין הרצוי'), בחירתו תיפסל כולה. בכך, טוען העותר, יסוכלו הן רצון הבוחר ובחירתו הממשית, והן זכותם של מי שהבוחר תומך בהם להיבחר. מאידך, אם יכפף הבוחר לנוהל הטכני ולפיו עליו "לבחור" שורה של מועמדים אך ורק כדי להשלים את 'מניין' המועמדים הנדרש, תוצאות הבחירות לא תשקפנה את רצונו, אלא אך ורק את כפיפותו לנוהל טכני זה.
למה התכוון המחוקק?
העותר טוען כי לא יתכן שהמחוקק נתכוון לכפות על בוחר להצביע שלא ברצונו למועמד שלא באמת בחר בו, והפרשנות הסבירה של הנוהל הינה פרשנות אשר תאפשר הכנסת פתק לבן לקלפי, במידת הצורך ולפי רצונו (האמיתי) של הבוחר. לראיה, טען העותר, במקרים דומים קבע בית המשפט שאין לכפות על בוחר לבחור בניגוד לרצונו בדרכים טכניות. כך לדוגמא נקבע בעתירתו של עקיבא נוף כנגד השר ישראל כץ כי אין לאלץ את חברי הכנסת לבחור בשיטת take it or leave it, היינו, אין לחייב אותם להצביע 'הכל או לא כלום' בהתייחס לשורת הצעות אשר מוצעת להם, ויש להעמיד לבחירה כל הצעה בנפרד. אם כך לגבי הצעות, מקל וחומר, טוען העותר, לגבי מועמדים (סעיף 8 לעתירה).
הזכות לבחור ולהבחר, פרשנות תכליתית
העותר טוען עוד, כי היות והזכות לבחור ולהבחר הינה זכות יסוד חוקתית, הרי שכל חוק אשר בא להגבילה יפורש על דרך הצמצום. לעניין זה מסתמך העותר על בג"צ 6859/98 אנקונינה ואח' נ' פקיד הבחירות אור עקיבא ואח', פ"ד נב(5), עמ' 433, שם נקבע בין היתר כי "הוראת חוק או הוראת פסיקה, הבאות להגביל זכות, אין מפרשים אותן באופן מרחיב וסוחף, אלא נהפוך הוא, פרשנותן הראויה היא מצמצמת ודווקנית...".
תקיפת נהלים טכנים של בחירות בשם הזכות לבחור ולהבחר: היסטוריה קצרה
למעשה, כבר משחר היסטורית ערעורי הבחירות של מדינת ישראל, נתקפו חוקים טכנים, תמימים כביכול, אשר לטענת העותרים הגבילו את הזכות לבחור או להבחר, בבתי המשפט. כך לדוגמא בשנת 1969 עתר עורך הדין אהרון ברגמן כנגד חוק מימון המפלגות (בג"צ 98/69), אשר מאפשר מימון רק למפלגות אשר כיהנו בכנסת היוצאת, אך שולל מימון שכזה ממפלגות חדשות. זהו אומנם חיקוק טכני, אשר נוגע למימון, אך השלכותיו מהותיות: חיקוק זה מסכל את הזדמנותן של מפלגות חדשות להיבחר ובכך פוגע בזכות היסוד לבחור ולהבחר, המנויה בסעיף 4 לחוק יסוד הכנסת. השופט לנדוי קיבל את עתירתו וקבע כי חוק מימון המפלגות מנוגד לעקרון יסוד בדמוקרטיה ולפיו גם מפלגה חדשה יכולה לנסות את כוחה בבחירות לכנסת.
בשנת 1973 עתר פרופסור למתמטיקה, קניאל, לבג"צ. הוא טען כי חישובים שערך מראים כי חוק הבחירות מעניק ייתרון עצום לסיעות הגדולות על פני הסיעות הקטנות בספירת הקולות, ובכך פוגע בעיקרון היסוד של המשטר הדמוקרטי ולפיו 'קול אחד הוא קול אחד'. העתירה נדחתה מבלי שטענת העותר נדונה לגופה, משום שהשנה הייתה שנת 1973, עוד הרבה לפני הרוחות המנשבות של האקטיביזם השיפוטי, ובית המשפט העליון נזהר מאד מלהתערב בחקיקת הכנסת ובשיקול דעתה (לנדוי עצמו, הגם שפסק בשנת 1969 כי חוק מימון המפלגות סותר את חוק יסוד הכנסת הצהיר בדיעבד במאמר שכתב כי לא היה שותף למהפכה החוקתית, לה הוא מתנגד).
עתירות אלו ממחישות כיצד סעיף חוק טכני, אשר מסדיר לכאורה אך ורק את נוהלי הבחירות, עשויות להיות לו השלכות של מהות על הזכות החוקתית לבחור ולהיבחר.
