בימים אלו התבשרנו כי במסגרת חוק ההסדרים החדש הוקפאו קצבאות הביטוח הלאומי כחלק מהמדיניות הכלכלית של הממשלה. הטענה שבבסיס ההקפאה מדברת על הצורך בכיסוי עלות המלחמה וזו בחרה "לצמצם" הוצאותיה ולהקטינן במידת האפשר. שאלות רבות עולות לגבי הנחיצות וההכרח לנקוט בצעד שכזה. טיעונים הגיוניים ופשוטים שיועלו פה בהמשך, ילמדו על כך שהעילות והטענות שבבסיס ההחלטה שהתקבלה אינם מחוייבי מציאות.
הפגיעה הצפונה במהלך זה גדולה מאוד ויש בה סכנה אמיתית. חבל שיוצרי המדיניות והפקידים באוצר לא ערים לעובדה שהם מהלכים על חוט השערה. כמדינה אנו מתקרבים לשואה רצינית, שתיבנה מהשבר החברתי, זה שעלול להוביל למפץ הגדול.
בחירות 2006 נערכו בסימן חברתי, הציבוריות הישראלית דאגה לשים את הדגש הראוי לבעיה החברתית ותוצאות אותו דגש ניכרות גם בתוצאות הבחירות. אולם, עלה התאנה של "המדיניות החברתית", זו שכיסתה את ערוות המדיניות האמיתית והמתחדשת לא יוכל להמשיך ולכסות את אותם שבחרו לעשות בה שימוש בבחירות הקודמות ונבחרו בזכותה, כמוהם גם אחרים מותיקי תומכי המדיניות, לפחות לא לאורך זמן. האמת - לא מפתיעה העובדה שנבחרה נסיגה נוספת והתרחקות "ממדינת הרווחה", זו שנעשית באופן כמעט טבעי ומאלו שנדרשו למחיר כלכלי שם בשלטון.
חילופי השלטון הרי לא החליפו את הגרעין הפרסונאלי המצוי שם באוצר ובבנק ישראל, וזה מקפיד להמשיך "בתוכנית הייצוב הכלכלית" מבית מדרשו של נציג הבנק העולמי דאז, לימים נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר.
עלה התאנה והאמת המרה
דוח העוני האחרון הציג בפני העם את האוכלוסיה שחייה בישראל ומצויה מתחת לקו העוני והעמיד את מניינה על 1,630,500 איש (23% מכלל האוכלוסיה), אדם אחד ויותר מתוך חמישה עני, זו עובדה.
בנתון זה, ורק בו, יש כדי להצביע על התשובה לשאלה הכמוסה זו שמוסתרת לה באדיקות: כמה ישראלים מצויים באי תעסוקה או בכזו שרמת ההכנסה בה נמוכה וקרובה לשכר המינימום ובמקביל, ולעומתם, מה מספרם של הישראלים בעשירונים העליונים המחזיקים את רוב ההכנסות, יותר מעניינת ויעילה היא הבחינה של כמה מדדים המצביעים יותר מכל על המדיניות האמיתית.
בדיקה מעמיקה של המידע הגלוי מסירה במקצת מהלוט ומאחוריו מתגלה מציאות שרוב רובו של הציבור מתקשה לספוג.
מדד ג'יני הוא אחד המדדים, המדד מודד את אי השוויון בחלוקת הכנסות בין עשירים לעניים. כאשר ערכי המדד נעים מאפס, המסמן שוויון מוחלט ועד לאחד, המסמן אי-שוויון מוחלט. קיימת מגמת עליה ברורה וקבועה במדד ג'יני בשני העשורים האחרונים ולא רק בהם. הנתונים מראים שהמדד עלה בחצי היובל ומאז שנת 1979 בו עמד על 0.43 עלה בשנת 2005 לערך 0.52, עלייה של כ-21%!
רמת אי-השוויון בישראל אומנם נמוכה מזו שנרשמה בארה"ב, במקסיקו וברוסיה, אבל היא גבוהה מהרמה הנמדדת בכל שאר המדינות הנחשבות מפותחות, הישג שיכולות "להתגאות" בו רק מדינות בודדות.
במונחים של חברה, מדובר בתהליך ברור ומובהק של קיטוב כלכלי, המביא איתו גם קיטוב חברתי. הקיטוב בא לידי ביטוי גם בעלייה מתמדת בחלקו של העשירון העליון בהכנסה הכוללת, זה שדרך אגב עלה בין 2004 ל- 2005 "רק" ב- 0.865% אחוז (הון עתק). הקשר בין רמת השחיתות הממסדית לבין אי-השוויוניות הוצג בעבר וזה לא המקום לדון בו, לעומתו השפעתם המתחזקת של העשירונים העליונים על המדיניות המתהווה ניכרת ובצורה ברורה. בקיצור, מדינת ישראל הרבה יותר מקוטבת ופוגענית מאשר בשנים הקודמות.
מבט העשירונים העליונים
בחינה אמיתית של התקציב החדש מגלה שחלוקת הנטל בישראל, זו שבבסיס הקושי הכללי, זו שהביאה להקפאת הקצבאות, זו שמראה ובבירור שבאמת לא נעשה שם ניסיון אמיתי להתמודד עם הקיטוב. קיטוב לא נוצר מעצמו אלא הוא פועל יוצא של מדיניות ממשלתית.
הנה לפניכם רשימה חלקית של ההקלות הרבות שניתנו לשכבות העשירות. מדובר בהקלות מגוונת, החל מאי גביית מס בערך מצטבר של מאות מיליארדי שקלים, וכלה בהימנעות מכוונת מטיפול בבעיות המזוהות ישירות עם שכבה זו:
- במסגרת הורדת המיסוי נמנה את הורדת המס על חברות ותאגידים שנכנס לתוקף בשנת 1985 ובמסגרתה הורד המס אותו צריכים לשלם תאגידים וחברות מ-61% בהדרגה בכל כמה שנים ל-35% כיום, על-פי הצפוי ירד המס עד 2010 ל-25%. נוסיף על זה את מס המעסיקים שעמד ב-1986 על 7% ונמוג ונעלם (בשורה למי שעדיין מחפש אחריו) וכאילו להכעיס נותר בעינו כחובה לקואופרטיבים ומלכ"רים המחויבים לשלמו.
- לא נשכח את דמי הביטוח הלאומי למעסיקים שהורדו מ- 15.6% נכון לשנת 1986 עד לרמה של 5.4% כיום. הורדה שצמצמה באופן משמעותי את חופש הפעולה של המוסד לביטוח לאומי ויצרה תלות באוצר, בכספו ובהנחיותיו.
- גם לא נשכח את הרפורמה במס ההכנסה, הרפורמה הידועה שנועדה להיטיב עם פשוטי העם ולהוסיף 8% להכנסה הפנויה ובפועל הוסיפה 0% להכנסה של שליש מהשכירים ברמות שכר נמוכות ותגמלה בנדיבות את העשירון העליון.
- וזה לא הכול, חייבים להזכיר את דמי השתתפות המעסיק במס בריאות שנעלמה ומבלי שתותיר עקבות בשנת 1996...
- ונקנח בסדרה של הקלות מס שהנהנים העיקריים מהם הן השכבות העשירות, החל מהסרת המיסוי על מוצרי חשמל ומחשבים, דרך הקלה לא מחויבת המציאות של מיסוי נסיעות לחו"ל והדובדבן שבקצפת - הורדת המס על מכוניות (בעיקר מכוניות יוקרה) ב-25%, אגב יוזמה של ראש הממשלה אהוד אולמרט.
- בין הנושאים הלא מטופלים אזכיר רק את המס על נאמנויות. הנאמנויות הן הכלי העיקרי שדרכו האלפיון העליון, השולט במשק הישראלי, בורח מתשלום מס. העשירים מפקידים את כספם בחו"ל, בחשבון שהניהול שלו נמסר לגורם חיצוני - הנאמן, וכך רווחיהם פטורים ממס. רפורמת המס "אמורה" הייתה לסתום פרצה זו ולחייב רווחי נאמנויות במס. לחץ העשירון העליון לו קשובים בעיקר בממשלות ישראל השיג "פשרה", לפיה יחייבו במס רק רווחי נאמנות שמי שיצר אותה ומי שנהנה ממנה הם תושבי ישראל בלבד. לעג לרש, משום שרוב המיליונים נמסרים לנאמנים בחו"ל והמיליארדרים נשארו פטורים ממס.
מבט העשירונים התחתונים
מאז 1998 גדל מספר הילדים העניים ב-55 אחוז, השחיקה המתמשכת בקצבאות הילדים היא מקור ושורש הרעה. בשנת 2005, נשחקו הקצבאות בעשרה אחוזים, ומאז 2001 נשחקו ב-47 אחוז, עליבות לשמה.
ישנה אבטלה כרונית שעל עומקה מעיד הנתון הבא: 60.9% מכלל הבלתי מועסקים לא עבדו בשנה שקדמה לשבוע הבדיקה. עליה של 40.6% חלה במספר המובטלים שחיפשו עבודה במשך יותר מחצי שנה. זאת ועוד, יותר ויותר משרות במשק הופכות ליותר ויותר חלקיות. מספרם של בעלי המשרה המלאה כמעט לא השתנה, ואילו במספרם של בעלי המשרות החלקיות - פחות מ-35 שעות בשבוע - חל גידול של 3%. 129,400 מהם הוגדרו רבים "מועסקים חלקית שלא מרצון", לאחר שחיפשו עבודה מלאה או נוספת ולא מצאו.
עוד ביטוי המראה על התכחשות למציאות מצאתי בדברי מנכ"ל הביטוח הלאומי, ד"ר בן שלום: "כבר בשנת 2005 רואים שרבים בציבור זה (מקבלי הקצבאות) יצאו לעבוד (יש המון מקומות חדשים וכולם רצים), מה שמאפשר לסייע למי שאינו יכול לעבוד (???). כך ייצאו השנה ממעגל העוני עשרות אלפי קשישים שקיבלו לקצבה תוספת שנתית בסך כ- 2,000 שקל". נו באמת...
רווחי הבנקים ממשיכים לגדול: חמשת הבנקים הגדולים - הפועלים, לאומי, דיסקונט, המזרחי-טפחות והבינלאומי - רשמו במחצית הראשונה של 2006 רווח עתק של 4.4 מיליארד שקל, עלייה של 29% לעומת רווחי התקופה המקבילה אשתקד. רווחי הבנקים ברבעון השני הסתכמו ב-1.9 מיליארד שקל, עלייה של כ-19% לעומת רווחי הרבעון המקביל אשתקד.
אל תתבלבלו - הון העתק שהבנקים עושים לא בא להם מהשקעות העשירון העליון, אלא דווקא מהריביות על האוברדראפט של השכבות החלשות. בל נשכח את הריביות הענקיות שהם גובים מלווים ובתנאים לא נוחים. המתקשים, אלו שלווים כספים, הם שוב ובעיקר האוכלוסיות החלשות.
מנכ"ל הביטוח הלאומי, ד"ר יגאל בן שלום, חזר והתריע כי לא ניתן לנהל משק בית מינימאלי עם 1,777 שקלים בחודש לאדם (קצבה ממוצעת). בן שלום טוען כי "במדינת ישראל ישנו חוסר שוויון וחוסר צדק חברתי. לדבריו, על אף העלייה בשכר הריאלי, הרמה היחסית של הקצבאות נשחקה ורמת החיים של מקבלי הקצבאות נותרה מאחור. על אף שרמת החיים עלתה באופן כללי, שלוש השכבות הנמוכות נותרו מאחור".
למרות הירידה באבטלה, שיעור העוני גדל
הגידול בעוני חל למרות הגידול במספר המפרנסים והירידה באבטלה, מכיוון שעליית השכר הריאלי אירעה בעיקר בקרב העשירונים העליונים ובקרב אנשים בעלי השכלה גבוהה. שכרם של בעלי השכלה נמוכה ובינונית נשחק. כל כך נשחק עד שהגיע לרמות שהיו מצויות בשנות השישים. בל נשכח שהעשירונים העליונים הם אלו שמתווים את מסגרות השכר וגל העלייה המבורך שהגיע בתחילת שנות ה- 90' יצר מצב של יתר ביקוש, אותו ניצלו הם על-מנת לקבע נורמות שכר נמוכות מאוד (ביטוי מתון למדי).
אמיר גילת, יועץ התקשורת לשר האוצר, הסביר את דוח העוני 2004. תשובתו מרכזת את המדיניות ואת הסיבות לדוח העוני על-פי דעת האוצר: "מהדוח עולה כי כשני שליש מהעוני מתרכז בציבור הערבי והחרדי, שתי אוכלוסיות המתאפיינות במשפחות מרובות ילדים ושיעור נמוך של השתתפות בעבודה. הדוח מתייחס לנתוני השנה שעברה (2004) שהייתה שנת הסתגלות במעבר של ציבור זה מתרבות הקצבאות לתרבות העבודה". האמנם? ידידי, התיאוריה שלך לא עובדת, אפרופו דוח העוני 2005.
האם המצב לא מעוררת דאגה אמיתית?
כנסת נכבדה, שרים, יועצים ומקבלי החלטות יקרים, לפני שתתחיל מהפכה, הינכם מוזמנים לערוך חשיבה מחודשת ולבצע שינויים יסודיים.
די לחזירות! די לתאוות הבצע על גב החלשים, צריך להעלות את המס על ההון ולתקן את כל מה שקולקל במכוון בעשור האחרון. ואם אתם דואגים כי העשירים הנכבדים יברחו עם הונם אזי מצאו לכך פתרון.
