עוברים לתמיכה בחמאס

ב- 10.7.2006 פרסמתי באתר זה רשימה ובה אבחנתי כי נטייתו הכללית של עיתון הארץ היא להתייאש מאבו מאזן ומארגון הפתח ולהשלים עם הצורך להידבר עם החמאס. ימים ספורים לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון השנייה ותשומת הלב הופנתה למקום אחר. כיום חזרה תשומת הלב הציבורית לנעשה ברצועת עזה ובשטחי יהודה ושומרון ועיתון הארץ ממשיך ומחדד את הקו המדיני שלו. ניתן להבחין כי כתביו הבולטים בשטחים, דני רובינשטיין ועמירה הס, עברו לתמיכה פעילה בארגון החמאס, אם כי התמיכה מוסווית עדיין, במידת מה, כתמיכה בממשלת אחדות פלשתינית.

איך תומכים בחמאס בעיתון המתיימר לפנות בכל זאת לקהל קוראים כללי? כאן מופעלת שוב הטכנניקה הידועה שהופעלה בעבר בהצלחה לצורך הכשרת אש"פ כפרטנר. בדרך כלל קיימים ארבעה אמצעים עיקריים.

א. אזהרות מפני הצפוי לנו אם לא נשלים עם ממשלת החמאס.
ב. צביעה מחדש של החמאס בצבעים מתונים ושוחרי שלום.
ג. המעטה בכוחם של המתנגדים לחמאס.
ד. הפיכת המתנגדים לחמאס מקרב הפלשתינים לכוחות הרשע והאנרכיה.

נתייחס להפחדה - דני רובינשטיין במאמרו מ- 3.10.06 מבהיר לנו כי בהיעדר ממשלת אחדות פלשתינית קיימת סכנה גדולה שהברחות אמצעי הלחימה מממצרים יתגברו ויכללו קטיושות והרי קובע רובינשטיין "אחת המסקנות החשובות ממלחמת לבנון היא שישראל אינה יכולה להתמודד כראוי עם איום הטילים". אשר על כן הדרך היחידה להתמודד עם איום זה היא להשאיר את העבודה לממשלה חזקה בראשות החמאס - האם הטיעון הזה נשמע לכם מוכר? זה יהיה ממש נחמד אם החמאס ידכא את הטרור הקיצוני "בלי בג"צ ובלי בצלם".

נשאלת השאלה מדוע החמאס לאחר שתוקם, אם תוקם, ממשלת אחדות יפנה את כוחו למלחמה בהברחות הנשק? אני לא מצאתי סיבה הגיונית אחת שיעשה זאת, אם אכן הוכח שישראל אינה עומדת בפני איום הטילים, אבל את הגיונו של דני רובינשטיין כבר מזמן הפסקתי להבין.

עמירה הס, כדרכה,[מאמר מ4.10.06] סבורה כמובן כי האשמה העיקרית במתרחש בעזה היא ישראל. היא שודדת את כספי הפלשתינים בכך שהיא מסרבת להעבירם לממשלת החמאס, מפעילה לחץ צבאי וכלכלי בלתי נסבל ובמיוחד מסייעת לפתח "לזרוע אנרכיה כפי שלמדו בבית ספרו של ערפאת". עמירה הס אינה מהססת להאשים את הפתח באחריות למשבר ואת ישראל והפתח באחריות משותפת להתנכלות לממשלה נבחרת-זו של החמאס כמובן.

לישראלי הנבער הסבור משום מה שהחמאס הינו ארגון טרור מוסלמי החפץ בהשמדת מדינת ישראל, כפי שנכתב באמנת החמאס, מבהיר דני רובינשטיין כי השקפה זו פשטנית ובטעות יסודה. כאן כבר חייבים לצטט את הכותב מילה במילה.

"בחינת מטרתן המדינית של שתי התנועות, הפתח והחמאס, מעלה שאין ביניהן הבדלים גדולים. אבו מאזן והנייה הכריזו יותר מפעם אחת הכרזות דומות; שניהם חותרים להקמת מדינה פלשתינית עצמאית בגבולות 1967 שבירתה ירושלים. ושניהם דבקים בזכות השיבה. אבו מאזן אומנם מדבר על הכרה בישראל, ואילו הנייה רק על הפסקת אש ארוכת טווח (שתתחדש כל עשר שנים). מה כבר ההבדל הגדול? שניהם הגיעו לאחרונה להסכמה על תוכנית מדינית משותפת שממנה אפשר להסיק שאבו מאזן והפתח אינם הרבה יותר מתונים מהחמאס,ואילו תומכי הנייה והחמאס אינם הרבה יותר קיצונים מתומכי הפתח".

בכלל לגרסת רובינשטיין, הסיבה היחידה לכך שהחמאס אינו מוכן להכיר בישראל ולכרות שלום [אבל מוכן להודנה עם אופציה להארכה] היא נאמנות למסורת ולעבר בלבד ונאמנות זו אינה בגדר תוכנית מדינית.

חשוב לראות כיצד שיטות התעמולה הנקוטות על-ידי קבוצת כתבים בכירה בעיתון הארץ פועלות הלכה למעשה. טיעוניהם יאומצו בעתיד, או מאומצים כבר כיום על-ידי חלק מהמערכת הפוליטית וניסיון העבר מלמד שלקבוצת הכתבים העוסקת בנושאי השטחים בהארץ השפעה לא מעטה על העילית החברתית והפוליטית בישראל. מטרת קבוצה זו כיום הינה להכשיר את החמאס כפרטנר העיקרי או היחיד של ישראל להסדר עתידי הכולל נסיגה לגבולות 1967 ואשר ייקרא למען ההתחשבות במסורת המוסלמית "שביתת נשק" או "הודנה".