שבעים שנה ורוחות הזמן

תנועת האשה הדתית לאומית - אמונה, חוגגת השנה שבעים שנה להיווסדה. בין שאר האירועים לציון המאורע החגיגי יצא לאור הספר "מאמונה למעשה - שבעים שנה לתנועת אמונה" בעריכתה של לילך רוזנברג-פרידמן (למעשה, "אמונה" קמה רק ב 1959 כגוף שאיחד את "ארגון הפועלות הדתית" - ארגון שנוסד ב1935 עם "נשי מזרחי", אבל לא מקשים על תאריכים חגיגיים). הספר יצא בפורמט אלבומי מכובד, עם הדפסת זהב בכריכה, מודפס על ניר כרומו ומלא בתמונות.

אודה ולא אבוש - קצת חששתי כשהזמנתי את הספר לסקירה. ספרי יובל נוטים בדרך כלל להיות משמימים עבור אלו שאינם שותפים ישירים לחגיגות. אבל לא כך הוא הדבר בספר שלפנינו. לילך רוזנברג פרידמן ערכה והגישה ספר מרתק, הכולל בתוכו מאמרים מעניינים ומאתגרים, ולא רק טפיחות עצמיות על השכם, כמקובל בנסיבות דומות.

תוכלו למצוא בספר את דב שוורץ הכותב "על תדמיתה של האישה בהגות הציונית הדתית - היבטים אחדים", מאמר מעניין אם כי לטעמי קצר מדי ואינו ממצה. זהבית גרוס, במאמר שבעיני הוא המוצלח ביותר בספר, מתארת את מחקרה על זהות נשית בקרב בוגרות החינוך הממלכתי דתי ומסיימת בנימה אישית המתארת את הקשיים שהיא חווה בהיותה בין שני עולמות. בין הפשטידה והעוגה שהיא מכינה לבנה הלומד בישיבה התיכונית, לבין ההרצאה שהיא נותנת במכון ואן ליר. הדילמה היא אמיתית ואין להעלים אותה, כפי שאין לנצל אותה להטפה לחזרה לתפקידים נשיים שמרניים בלבד.

חלק נכבד בספר תופס לימוד תורה לנשים. השער נפתח במעין מדרש שכתבה יהודית שילת, המתאר בלשון פיוטית את ויכוחן של בנות ישראל על הזכות ללמוד תורה. הפיוט מסתיים בטיעון המנצח שכעת, כשעבודות הבית כבר אינו קשות כל כך, זה הזמן להתיר לימוד תורה גם לנשים. מעמיק יותר הוא מאמרה הלמדני של מלכה פיוטרקובסקי "עיון בסוגית נשים ותלמוד תורה - איסור? רשות? מצווה? חובה?". במאמרה היא סוקרת את ההיסטוריה של לימוד התורה לנשים, ודנה בחילוקי דעות הלכתיים בנושא. לדעתי, כתיבת המאמר הזה על-ידי אשה תלמידת חכמים כמותה, היא היא ההוכחה לצורך ולערך שבלימוד תורה על-ידי נשים, למענן ויותר מזה למען לימוד התורה באשר הוא.

היום, כך נראה, מעטים הם המתנגדים ללימוד התורה הנשי, גם אם חולקים על התכנים וההיקף המתאימים וכמו כל הצלחה, רבים לסיפור הלימוד הנשי, האבות והאמהות. לעתים נראה לי כי חלה מין אמנזיה קולקטיבית בכל הקשור להיסטוריה של תלמוד תורה לנשים במגזר הדתי לאומי, והסיפור מובנה כשרשרת של הצלחות שנישא על כפיהם של רבנים תומכים עוד מתחילה, וזכה כביכול לברכות מאליפות מכל מחנך ודרשן באשר הם שם. מלכה פיוטרקובסקי שהייתה תלמידת בית הספר "פלך" בשנים בהן לימוד גמרא לנשים צעירות נחשב כמעט כפירה בעיקר, לא מטשטשת את העבר ומזכירה את מקומה החשוב של אליס שלווי, מנהלת בית ספר "פלך" דאז. היא מספרת על פועלה של שלווי לפתיחת שערי הגמרא בפני נשים צעירות, ומזכירה לנו ואת עוצמת הגינויים שספגו בית הספר והעומדת בראשו. מהספר ניתן לראות כי כפי שאמרה מורתי ד"ר תמר אלאור בספרה "בפסח הבא" - "הרדיקלי הפך נורמלי", וגם ותיקות "אמונה" כמו שרה משורר והרבנית גליקסברג מברכות על שנעשה.

אגב נורמליזציה לדברים שנחשבו מהפכניים, גם ז'אנר המדרשים הנשיים, שנקטה בו יהודית שילת, החל למיטב ידיעתי לפרוח ב"עלון קולך" ואף הוא לא זכה להתלהבות של ממש עם תחילתו. ואם ב"קולך" עסקינן, ספר רציני העוסק בסוגית נשים דתיות בימינו, אינו יכול להיות פטור מהתייחסות לתנועת "קולך", הצעירה יחסית ל"אמונה" אך לפחות עד לאחרונה הציגה אלטרנטיבה רעיונית נוקבת. ואכן ב"קולך" ובמשמעותה עוסקת מרגלית שילה, במאמרה "המהפכה הדתית הנשית - המקרה של קולך". במאמר הקצר דנה שילה באסטרטגיה הרצויה למאבק נשים. כיצד ליצור מהפכה בלי לזעזע לגמרי את מוסדות החברה. אירוני הוא ששילה משתמשת כסמל למהפכה הרצויה בשיבוש של הסיסמה "ללכת עם - להרגיש בלי" שהייתה במקורה פרסומת לפריט לבוש נשי מסויים, מהסוג שעל-פי האגדה שורפות הפמיניסטיות מעת לעת. יש לזכור כי מרגלית שילה אינה חוקרת שהתמחותה דווקא בתחום המגדר, או הוגת דעות בלתי מזוהה. שילה היא עורכת עלון קולך, פעילה בארגון וממובילות הקו הקורא להתמתנות "קולך" ולהצנעת הקו הלוחמני. אכן, הנימוס מחייב בהיותך אורח בביתו של אחר להימנע מכתיבת מניפסטים, אך לי לפחות נראה שדבריה של שילה ממעיטים בערכה של קולך.

אחת השאלות שתמיד יש לשאול כאשר קוראים ספר של תנועה, הוא מי ה"אנחנו" המובלע כהנחה סמויה, ומי הם ה"אחרים". חשבתי שאצטרך להסביר ולנמק מדוע "אמונה" רואה את עצמה בפועל, גם אם לא במוצהר, כשגרירה של המעמד הבינוני המחויבת לאינטרסים בורגניים, ופועלת על-פי ראיית העולם אופיינית לו. טענה כזו נחשבת מקוממת בדרך כלל וטעונה מאמצים לביסוסה. רציתי להסתמך על המקום שהוקדש ל"מועדון נשות קריירה" בספר, לעומת העדר דיון במצוקות של נשים מובטלות, או אולי בשאלה מה צריכה להיות מדיניותה של "אמונה" כארגון למען נשים המעסיק נשים רבות בשכר מינימום, למען תוכלנה אחיותיהן למגדר ללמוד ולהתפתח אישית ומקצועית. ביקשתי ללקט התבטאויות לאורך הספר, כמו "האשה הדתית-לאומית, גם אם היא מנכ"לית חברה, פרופסורית מן המניין, מנהלת מוסד פורח, ראש צוות, משוררת או סופרת מפורסמת..." (עמ' 306). אבל לא הייתי צריך לטרוח כל כך הרבה, הדברים כתובים במפורש בראש אתר האינטרנט של התנועה.

"אמונה תופסת יותר ויותר את מקומה המרכזי בעולם הציוני-דתי ומייצגת גל חדש של נשים משכילות, נשות עסקים וקריירה עצמאית המשלבות חיי משפחה עם פעילות לטובת הקהילה". כל השאר מסתבר, תזכינה אולי לסיוע מנשות אמונה, אבל לא לייצוג.

האם רוחות הזמן ישפיעו גם בתחום החברתי על "אמונה", ותנועות כמו "במעגלי צדק" ישפיעו עליה כמו "קולך" בזמנה? איני יודע. נותר לי רק לקוות שנזכה לכך לפני שיחלפו עוד שבעים שנה.