|
אמדורסקי. לא מתרגש [צילום: עכבר העיר]
|
|
|
|
|
אסף אמדורסקי הוא אחד האמנים המעניינים והמגוונים שצמחו בנוף המוזיקה בישראל, אך לעיתים נראה כי הוא מעדיף להתמקד בעבודה עם אמנים אחרים ובשלל פרויקטים אחרים, מאשר להשקיע את מרצו באלבום מקורי משלו. השנה יצא סופסוף אלבומו "הרי את" ובעקבות הצלחתו יצא אמדורסקי לסיבוב הופעות חדש אשר יחגג בהופעה מיוחדת שתיערך במועדון הזאפה בתל אביב ב-2.1.
לקראת הופעה זו דיברנו עם אמדורסקי על המוזיקה שלו, שנמצאת בתנועה מתמדת בין הרוק לאלקטרוני, על מעמדו ככוכב על בתל אביב לעומת ההצלחה הפחותה בשאר הארץ ועל תהליך היצירה. הוא מצידו שמח להרחיב ולהסביר מדוע הוא מתייחס לכל זה פשוט כעבודה ואיפה, גם בעבודה, ניתן למצוא את הקסם.
אחרי שנים של עשייה, אתה עוד מתרגש עם אלבום חדש וסיבוב הופעות חדש?
אולי אני דפוק אבל האמת היא שמעולם לא התרגשתי באלבומים והופעות. מבחינתי זו עבודה כל כך אינטנסיבית, כל-כך מדוקדקת וכל-כך ארוכה שאין לך ממש הזדמנויות להתרגש. אולי לשנייה אחת, ברגע שאתה עולה על הבמה להופעת הבכורה לשיר הראשון, אולי. אבל בגדול מי שבאמת עושה את העבודה שלו בצורה יסודית אין לו את הזמן להתרגש ואין לא את הפריבילגיה להתרגש. זה כמו שאומרים ששחקן שמתרגש הוא שחקן לא טוב, צריך לרגש ולא להתרגש בעצמך.
אבל אם אין התרגשות מה על חדוות היצירה, על הקסם של היצירה?
זה לא קשור, זה בדיוק כמו השחקן - כשאתה אמור לגרום למישהו לבכות אוי ואבוי אם אתה גם עומד לבכות כי אז אתה לא תגרום לאף אחד לבכות. אתה צריך מידה של שליטה במדיום כדי לגרום לאחרים להתרגש. אני לא רוצה להיכנס לתפיסות רומנטיות ולהגיד כמה אני מתרגש כי אני חייב להיות כנה ולהודות שאני לא מתרגש באמת. לפעמים אני רואה אנשים שאומרים "אני נורא מתרגש הערב" ואני יודע שהם לא באמת מתכוונים לזה, אבל הם אומרים את זה כדי לפתוח משהו אצל הצופה. אני אומר את האמת - אני לא מתרגש, אני עובד בזה.
בעבודה הזו, מה השלב הכי אהוב עלייך בכל התהליך המוזיקלי, מתחילת העבודה ועד להופעות?
כמעט בכל שלב יצא לי ליהנות ולסבול באותה מידה. כשאתה כותב שיר והוא יוצא לך נורא מהר ובקלות ואז שומע אותו איזו מפיק מוסיקלי ומחמיא לך מאד אז כמובן שאתה נהנה. אחר-כך, במהלך העבודה, אתה מגלה שאתה צריך לחזור לשלב הזה ולתקן כל מילה ופתאום אתה לא מוצא את המילה הנכונה. לפעמים דברים מסתובבים והולכים אחורה ויש שלבים ראשוניים של כתיבה שהם נורא קשים. אותו דבר לנגן - לפעמים נורא כיף לנגן באולפן אבל אחר-כך אתה צריך לשבת מול המחשב ולערוך ולערוך ולשלב דברים אינסופיים. יש כל-כך הרבה דברים שאתה יכול ליהנות בהם וגם להתענות במהלכם. אין שום שלב שבו אני לחלוטין לא נהנה או אך ורק נהנה. מכיוון שיצא לי לחזור כמה פעמים על התהליך הזה שכולל גם כתיבה וגם הלחנה וגם עיבוד, ביצוע, הפקה מוזיקלית, סאונד, מיקסים, קליפים, שיווק, להתראיין, חזרות, לפרק את הציוד אחרי וכל מה שקשור בשלבים האלה אז אני כבר מכיר את התהליך ונראה לי שהחוכמה היא לחפש את ההנאה בכל שלב. גם אם אתה יודע שהשלב הבא הולך להיות קשה אתה צריך לנסות לשכוח אותו ולהתרכז ברגע.
נראה במשך כל הקריירה שלך אתה נע בין הצד של הרוק והצד של המוזיקה האלקטרונית. לאיזה צד אתה מרגיש יותר קרוב היום?
בגישה שלי אין צדדים. לפי איך שאני רואה את זה מדובר במקשה אחת רחבה מאד שכוללת בתוכה הרבה מאד אפשרויות טכנולוגיות שונות, אפשרויות טכניות ומוזיקליות. אני משתדל לא להכניס אותי או את השירים שלי לגבולות של ז'אנר כזה או אחר, אני חושב שזה על הכיפאק לאמנים מסוימים וזה מקרין מאד יפה על הכתיבה שלהם להיצמד לסגנון מוזיקלי אחד, הרבה פעמים השירים מאד מרוויחים מזה. אבל במקרה שלי העושר המצלולי הוא אולי ההגדרה הכי נאמנה לעשייה שלי, דווקא העובדה שזה לא נעול על סגנון אחד, זה בעצם הסגנון.
ובתור מי שעבד עם הרבה מאד אמנים, מה אתה מרגיש שלמדת מהם?
מכל אחד אני לומד משהו אחר אבל אני חייב לומר, שאמנים שאתה לומד מהם זה לא בהכרח אמנים שכיף להיות איתם, ואמנים שכיף להיות איתם הם לא בהכרח אמנים שאתה יכול ללמוד מהם. אין שום קשר בין רמת ההנאה בעבודה ורמת שביעות הרצון שלי מהתוצאה לבין המשקל הסגולי האמנותי של אותו אמן. יצא לי לעבוד עם אמנים "כבדים" וחכמים ומאד נחשבים שלא למדתי מהם הרבה ולא יצאתי משם עם מטען חשוב, וגם לא נהניתי מדי מהעבודה. יצא לי גם לעבוד עם אמנים צעירים, קלילים, זורמים שלא עושים עניין יותר מדי ולפעמים דווקא מהם אתה לומד יותר.
נראה שאתה סוג של כוכב על בתל אביב אבל פחות מוכר ואהוב בשאר המדינה, אתה מסכים עם זה?
מספרית זה נראה לי לא נכון, גם אם אתה מסתכל על נתונים של מכירות. בוא נאמר שאני לא מתעסק בזה, בפירוש כאמן אין לי סיבה להתעסק באיך שאני נתפס במקומות שונים, יש דברים שמחלחלים בקצב שלהם ואני רוצה לקבל על עצמי את הקצב. אני חושב שיש הרבה אמנים שהסגנון שלהם הוא מראש עם נטייה יותר אורבנית ואמנותית וזה בדרך-כלל מדבר לקהל שהוא שוכן מטרופוליטנים ופחות לקהל פריפריאלי. יש גם הרבה אמנים כאלה בחו"ל אבל מספרית זה לא אומר כלום, זה רק תנודות דמוגרפיות שלא מעניינות אותי כאמן. אותי מעניין לעשות תקליטים טובים, מעניין אותי שההופעות שלי ישאירו אותך עם הלסת למטה, שם מתחיל ונגמר הסיפור. אני לא חייב שכולם יאהבו את מה שאני עושה, אני כן מחוייב שמי שכן נחשף אלי וכן אוהב את מה שאני עושה, שלא יוכל לחיות בלעדי.