בגיליון האחרון של "העין השביעית" התייחס העיתונאי תומר גנון בבהירות לסוגייה העיתונאית של מלחמת לבנון השנייה. העיתונאי יוסי יהושע, כתב העיתון ידיעות אחרונות התבטא כך: "כתב שנכנס פנימה יכול לדווח רק מידע נקודתי ובד"כ באיחור".
אלון בן דוד, הפרשן הצבאי של ערוץ 10, אמר גם הוא דברים דומים: "ישיבה בנגמ"ש למשל, מאפשרת לכתב נקודת מבט צרה בלבד".
יהושע הוא כתב בכיר בידיעות, בן-דוד גם הוא עיתונאי מנוסה, ובכל זאת אני בוחר שלא להתייחס להתבטאות הדומה של השניים אלא להתייחס לשניהם כמשל.
כשם שביהירותנו נחלנו תבוסה במלחמה האחרונה, כשם שתלינו תקוותינו בפגיעה האווירית הרחוקה,כך הפסידה התקשורת את מניותיה בקרב הציבור הישראלי. היהירות, השובע והפחדנות הם "אם כל התבוסות", במערכה הצבאית ובתקשורת. מדינת ישראל לא העלתה שאלה, ערב המלחמה, האם היא מוכנה להפתעות שבדרך? והאם בכלל צפויות לנו הפתעות? העיתונות הישראלית, גם היא, לא הקשתה קושיות. וההוכחה לכך היא מבחן התוצאה. הנכשלים בכישלונותיהם דבקים, ואף מתפארים, והשיטה פורחת, הנחקרים ממנים את החוקרים והופכים מאשמים לקורבנות. הפרשנים הצבאיים המלומדים, שכבודם וניסיונם במקומם מונח, היו חכמים בשעת מעשה וביקרו את הגנרלים על שצפו בקרבות מבעד לפלזמה. אך כשם שדרשה התקשורת את המחוייבות האישית והדוגמא ממנהיגיה, היתה צריכה לדרוש זאת מעצמה.
העיתונות היא המראה האמיתית של החברה בישראל והיא צריכה להיות כזאת גם בעתות שלום, אבל בעיקר בעתות מלחמה. אם היינו מרגישים את הרעב העיתונאי לסיפור, אם היינו מרגישים את הרעב הפיזי של העיתונאי בשעה שמחדל הימחי"ם התרחש, היינו מודדים בעצמנו, את גודל המחדל.
הציבור הישראלי היה שופט ללא ועדות חקירה את מנהיגיו ואשמיו. בדיוק על הכלל הזה מכסה הדמוקרטיה, העיתון ייפקח עיניו על השיירה העוברת, והציבור ישפוט בעיניו שלו האם עברה בשלום.
כאזרח מדינת ישראל, לפני היותי עיתונאי מרצון, ציפיתי לראות את התמונה ולנשום את נשימותיהם העצבניות של החיילים ששומרים עלי. ציפיתי, וזו לא בקשה מוגזמת, לשפוט בעצמי האם היהירות הישראלית וחוסר המוכנות למלחמה שאכן הגיעה, המיטה עלינו את האסון.
ואולי, אנחנו דורשים יותר מדי, מעידן שבו "הביפר" הפך להיות המקור, והעיתונאי הפך לקריין. אולי העיתונאים הם לא האשמים, אלא הטכנולוגיה.
עיתונאי גדול אחד, מורי ורבי, זרק לי פעם כלל גדול מאוד בעיתונות. "העיתונות חייבת לספק תמונה, הציבור ישפוט". העיתונות הישראלית זלזלה או פחדה ממשפט השדה שהיה אמור להיערך למנהיגיה. בשעה הקשה הזו, יותר משהפסדנו את הזכות הדמוקרטית לדעת מי נתן את ההוראה, הפסדנו את הקרב על עיתונות חופשית ולוחמת.
עיתונאי אחד נכח במעמד ההיסטורי שבו הצניחה ישראל לראשונה חיילים במעבר המתלה. לאיש הזה קוראים אורי דן והוא תיאר, בשעתו, באומנות עיתונאית את אפר הסיגריות של החיילים שסחבו מדינה בחיתוליה על גביהם וכך הוא כתב: "עוד מעט וייגמרו לנו מפות השטח, התלוצץ גדעון, קצין המודיעין, לפי הקצב הזה אנחנו צריכים לדרוש שיצניחו לנו גלובוס".
אף עיתונאי לא נכח במעמד המביש שבו בזזו חיילינו את הקיוסקים של בינת ג'ביל, הם לא חיכו לאף אחד שיצניח להם סיגריות. כשם שלא חיכו חיילינו הגיבורים למשלוחים שנגנבו ע"י האויב, או שאיחרו להגיע, אסור לנו לחכות למסקנות החוקרים, קל וחומר למסקנות העיתונאים.
