הכל מכירים את הנחת היסוד של הביטחון הישראלי - שמישהו כבר קרא לה בלצון, "השילוש הקדוש": עלינו (א) להרתיע את אויבינו, (ב) להתריע מפני כוונותיהם הזדוניות, ו(ג) להכריעם כשהרתעתנו תיכשל. שילוב תפיסה זו עם הרעיון של "צבא העם" הביא למערך המיוחד של צבא סדיר קטן ושל צבא מילואים ענק. רוב הצבא ה"ירוק", מטבע הדברים, בנוי מעוצבות מילואים. הסדירים ב"ירוק" נועדו לבלום את האויב, ולאפשר גיוס של עוצבות המילואים, אך לא נועדו לקיים מלחמה לבדם. חיל האוויר וחיל הים, לעומת זאת, עיקר שדרתם הן יחידות סדירות.
כדי לקיים מערך יעיל של לוחמי מילואים, צריכים לרכוש עבורו ציוד לחימה, אמצעי לחימה עיקריים, ציוד אישי וציוד יחידתי. חלק מהציוד הזה ייצרך בתעסוקה (אימונים, קווים וביטחון שוטף), וחלקו ממתין ליום פקודה. ויודע כל אחד, שאין די ברכש, אלא צריך לתחזק את הציוד על-מנת להחזיקו תקין וראוי לשימוש. לכך נועדו יחידות מחסני החירום (ימ"חים). אלא שבעוד שצה"ל הבין, כי מפקדי יחידות המילואים צריכים לשלוט בכוח-האדם שלהם, ולא קציני קישור מזדמנים (כפי שהיה, לפחות, עד מלחמת יום הכיפורים) - הדאגה לימ"ח אינה מוטלת על מפקד היחידה, אלא על מערך התחזוקה (שכידוע, מיטב הנוער אינו משרת בו). לכן, למרות שמדי פעם נעשות ביקורות בימ"חים, שום דבר לא תוקן, כפי שגילו להוותן היחידות גם במלחמת לבנון 2.
ובעצם, מה רוצים מאנשי הימ"חים? אחרי מלחמת יום הכיפורים ביקשו מאתנו להתנדב (בתום יותר מחמישה חודשי שמ"פ) לארגן את הימ"ח הגדודי. עשינו זאת, ולהפתעתנו, תוך שנתיים-שלוש ירדה כל עבודתנו לטמיון, לא נותר ממנה דבר. מישהו פתח את הקיטבגים, והוציא מהם בגדי עבודה, שהותאמו לכל לוחם במיוחד, ועוד פריטים נעלמו.
חבר סיפר, שבגדודו עושים, לפיכך, כל כשנתיים ביקורת בימ"ח. הוא ושאר המ"פים עוברים, וכותבים הערות והצעות לתיקון. בפעם הקודמת הם השאירו בידיהם עותק מהערותיהם. באורח לא מפתיע לחלוטין, ההערות בביקורת האחרונה היו זהות להערות בביקורת הקודמת. חברי וכמה מעמיתיו נשבעו, שיותר לא ישחתו את זמנם בביקורת. הרי אין כל כוונה לתקן את המעוות, אלא רק לסמן, שהיתה ביקורת.
ציוד לחימה יקר, ציוד אישי ואמצעי לחימה נמצאים בימ"ח, שהינו פרצה הקוראת לגנב. לא אגלה סוד כמוס בכך שאומר, שציוד צבאי במיליוני שקלים - כולל נשק ותחמושת - נעלם מצבאנו מדי שנה. הציוד המבוקש מוצא את דרכו לגורמי טרור ולגורמים פליליים בשטחים ולעולם התחתון הישראלי. סיבוב קל בחוצות ישראל יגלה שליחים, הלובשים בחורף חרמוניות צבאיות, פועלים (גם זרים) בבגדי עבודה צבאיים ועוד סימנים לזליגת ציוד צבאי.
השלמת מלאי סוגייה אחרת הנה השלמת המלאי במחסני החירום. תמיד נופל המלאי קרבן למדיניות מכוונת של קיצוצים בתקציב הביטחון. כך, על חשבון ציוד המילואים, ניתן להראות קיצוצים. לפיכך, במלחמת יום הכיפורים היו חטיבות טנקים, שיצאו למערכה ללא מקלעים על צריחיהם וללא משקפות. משרד הביטחון, במחשבה תחילה, לא רכש אותם. לא מעט לוחמים נהרגו בשל המחדל הזה.
בסוף מלחמת ההתשה הגיע משרד הביטחון להסכם עם האמריקנים, שבמלחמה הבאה הם יספקו לצה"ל -ברכבת אווירית וימית - ציוד אישי, ציוד לחימה ואמצעי לחימה. כך, הסב משרד האוצר תקציבים, שנועדו למלא את הימ"חים, לתקציבים, שנועדו להשתיק תביעות חברתיות באותה העת.
צה"ל אכל את מלאיו בשנות השבעים המוקדמות, וסמך על רכבת אווירית אמריקנית, שתבוא עמוסה בציוד החסר - חלק ממשימותיו של הנספח הצבאי של ישראל בוושינגטון. לפי הסיכום עם האמריקנים, ההספקה היתה צריכה להגיע ארצה מהיום הרביעי למלחמה, וקצב הגעתה היה אמור לגאות - עד להשלמת המלאי.
פיקוד הדרום קיים כמה תרגילים גדולים בשנים 1972-1973. בתרגילים הללו נצרך ציוד אישי וציוד לחימה. כמו כן, נצרך הרבה ציוד במהלך כוננות "כחול-לבן" באפריל-מאי 1973. בבוא יום הפקודה הארור באוקטובר נמצאו הימ"חים של אוגדה 143 ושל הפיקוד ריקים. ואכן, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הגיעו ארצה (לאחר השהיה מדהימה) מטוסים, שפרקו כובעי מצחייה, גרביים, בגדי עבודה, תחתונים, גופיות, גאטקעס, שקי שינה ושמיכות.
לילה אחד בחופשתי מהמלחמה עמדתי נדהם מול מטוס תובלה "גלקסי" C-5 מפיקוד התובלה האסטרטגית האמריקני, שנחת בלוד ברעש אדיר בלוויית כמה מטוסי תובלה "סטאר ליפטר" C-141, ופרקו בחשאי תיבות ענק, שהכילו שמיכות, אל משאיות של חיל ההספקה. חברי, שהיו אחראים לפריקת הרכבת האווירית, סיפרו לי בסוד, שהם פרקו גם את בגדי העבודה הצבאיים שלבשתי.
כאמור, זה לא היה מחדל - כנהוג לחשוב אצלנו - אלא תוכנית מוסכמת (ואפילו יש לה שם קוד) וחתומה על-ידי שני הצדדים. התוכנית נחתמה בהסתר מהציבור הישראלי, כחלק מהסיוע האמריקני למדינת ישראל (או, ליתר דיוק, לממשלת המערך). המחדל היה, כנראה, בלשכת הנספח הצבאי של ישראל - אותו גיבור ידוע, שכנראה, לא קידם די הצורך בערבות ואשינגטון את הטסת הציוד, כמוסכם.
אם כך, מדוע גייסו את כל עוצבות המילואים בבת אחת כבר ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים, למרות שהמטכ"ל היה אמור לדעת, שאין לו די ציוד אישי ואמצעי לחימה עבורן? כך, גדוד החרמ"ש, שבו שירתי במלחמה זו, עלה לגולן כשלכל אחד מאתנו ניתנו שלושים כדורי "עוזי" בלבד. גם פלוגות הרובאים ביחידתי לא פונקו בתחמושת קלה רבה מדי.
ועדת החקירה צריכה לבדוק את מערכי התחזוקה הפיקודיים - לא רק בפיקוד הצפון - ולהציע ארגון יעיל, שישמור על הציוד הרב, הנמסר למשמרתו בימ"חים - כיוון שמלחמה באזורנו, כך למדנו, יכולה לפרוץ יש-מאין, ללא התרעה כלל.
ניוון מערכי המילואים לשערוריית אי-האימון של יחידות צבאנו ולימ"חים המבורדקים מצטרפת המגמה לנוון את מערכי המילואים. שיאה ברפורמה מטורפת, שהגו חכמי צה"ל - כנראה, תוך פזילתם המתמדת למערכת הפוליטית - בשיתוף כלכלנים. לרפורמות בצבא אחראיות שתי ועדות - "ועדת שפר" מחד-גיסא ו"ועדת ברוורמן" מאידך-גיסא.
אחת הבעיות, שמכה בצה"ל כבר עשרות שנים הינה השתמטות רבתי משירות - הן בשירות החובה והן שירות המילואים. הגיוסים אינם מקיפים את מרבית הציבור היהודי, ואינם יכולים להיקרא, "צבא העם". צה"ל נכשל כישלון מוחלט בתחום הזה, ובנוסף הוא נכשל כישלון חרוץ באחזקת המערך הלוחם. לא רק שיש השתמטות משירות, אלא שגם המשרתים מצליחים בדרכים שונות לא להגיע ליחידות קרביות. אין פלא שראש אגף משאבי אנוש הלין בזמן המלחמה על שאזורים שלמים במדינה אינם מיוצגים במפת השכול - אמירה טיפשית של קצין בור וחצוף. הרי השמת חיילים לתפקידי לחימה הינה באחריות אגפו. כלומר, אם אכן המצב כפי שהוא תיאר - שיתפטר!
במקום לבדוק איך לתקן את המעוות מנסה הצבא להמציא את הגלגל מחדש. ועדת אלוף (מיל.) גדעון שפר (שהכישלון בניהול כוח-האדם בצבא רשום גם על שמו) המליצה לקבוע אמות-מידה לשירות חובה בצה"ל. מי שלא יעמדו בקריטריונים, יגויסו לשירות אזרחי בלבד, אך לא ישרתו בצבא החובה. לפי
המלצות "ועדת שפר", הצבא יתפקד בצורה יעילה וחסכונית יותר, אם יקצץ במספר החיילים בשירות סדיר. כתוצאה מכך, ישתנה לחלוטין אופיו של הצבא (שלא יהיה עוד "צבא העם"), תוך הקטנתו הדרסטית.
ועדת פרופ' - כיום ח"כ - אבישי ברוורמן גיבשה, במקביל, מודל חדש למערך המילואים. המלצותיה הועברו על-ידי הממשלה לחקיקה, שעברה כבר קריאה ראשונה בכנסת.
לפי "ועדת ברוורמן", מערך המילואים בצה"ל נועד למצב חירום בלבד. חיילי מילואים ייקראו בשגרה להכנה למצב חירום ול"מצב מיוחד". בעצם, קבעה הוועדה, כי צה"ל יגייס למילואים, "רק את אלו [מתוך מסיימי שירות סדיר], הנדרשים לו למילוי משימותיו בחירום". כלומר, מרבית החיילים ישרתו רק בשירות חובה, ורק יחידי סגולה (ובגישה אחרת, הדפוקים) יהיו במערך המילואים.
יתר על כן, ייתכן, שבחינה כלכלית של הצבא ככלל ושל מערך המילואים בפרט מצדיקה את הקטנתם - ואני מהטוענים, שצבאנו גדל מזמן לממדים בלתי נשלטים. רק מי שלא ניהל מימיו יחידה, או שלא היה בה, יכול להציע, שיחידה לא תפעל, אלא רק בחירום. איך תתגבש היחידה לכוח צבאי? ואיך יכירו אנשיה ומפקדיה זה את זה?
הוועדה נוכחה לדעת, שרבים אינם משרתים במילואים (כאמור - כישלון נורא של צבאנו, שלא הצליח לשמר את מערך המילואים), ולכן נטל המילואים כבד על חלקים מסוימים בחברה הישראלית. במקום למצוא דרכים להתגבר על המכשלה, שפכה "ועדת ברוורמן" את התינוק עם מי האמבטיה.
עם זאת, קשה שלא להבחין, כי מבעד להמלצות הוועדה מבצבצת ההשקפה, שלא צפויה לישראל כל מלחמה בעתיד לבוא; והיה ותפרוץ מלחמה - חיל האוויר מספיק כדי לפצפץ את האויב. רק לא הודיעו זאת לחיזבאללה. אציע לוועדת החקירה לבדוק את מקורותיה של השקפה נבואית זו, וכיצד הרסה כל חלקה בצבאנו.
בנוסף, נקבע
ברפורמה במערך המילואים, כי "הצבא יקבע מדדי כשירות ליחידות המילואים בהתאם לייעודן בחירום. רמת הכשירות תאושר על-ידי שר הביטחון, ותוצג מדי שנה לממשלה ולוועדת החוץ והביטחון".
גם טירון מתחיל מכיר היטב את הססמאות הידועות, "קשה באימונים - קל בקרב" ו"זיעה חוסכת דם". צה"ל תולה את הססמאות בכל אתר ואתר, אך נמנע במתכוון מלאמן את יחידותיו. אזי הוכנסו חטיבות המילואים בדלית ברירה לקרב, או לקו, מבלי שניתנו לאנשיהן שלושת ימי האימונים, שתוכננו להחזרתם לכשירות, טרם הקרב.
ועדת החקירה צריכה לבדוק מדוע ב- 59 שנות המדינה טרם נקבעו מדדי כשירות כאלו - לא ליחידות הסדיר ולא ליחידות המילואים. בנוסף, צריכה הוועדה לבדוק את הנושא של החזרת המילואים לכשירות. בפועל, היו יחידות, שקיבלו יום אימון בלבד. קשה להניח, כי גם שלושה ימי אימונים, כדרישת רב-אלוף (מיל.)
משה יעלון, יכולים לסגור פער בין רמתו של חייל חובה לבין רמתו של חייל מילואים. אך בצבא, שחושב, שניתן להיות חייל מבלי להתאמן כלל - הכל אפשרי.
