"אוהבים אמנות",כך קוראים השנה לאירועי הפתיחה, המתקיימים בתל אביב זו השנה החמישית. בעבר קראו לאירועים: "לא מפחדים מאמנות", וזה הבדל טרמינולוגי משמעותי. במקום מילת השלילה" לא" ואנרגית פחד, אנו מקבלים את מילת הרבים "אוהבים", המכילה בתוכה מהות נעלה, מוצדקת ומוסרית בהרבה יותר מכל מה, שנעשה ומתחולל סביבנו בתחומים מרתקים, אבל חסרי מוסר, יצירה קיומית ואנושית, וכוונתי לתחומי השלטון וההון, הפושים בחברתנו.
אירועי פתיחה של מוזיאונים וגלריות הם חלק ממסורת המתקיימת בכמה ערים בעולם, וכך גם בארצנו,והם סיבה טובה לחגיגה ולמחשבה.
באירוע מרתק ומיוחד שכזה מצאתי את עצמי ביום ה', עם פתיחת העונה. במרכז לאמנות עכשווית, בגלריה ע"ש רחל וישראל פולק, המכללה להוראת הטכנולוגיה, מתקיימת תערוכה, ששמה: "סופה של קורדובה", והיא כוללת עבודות של חברי קבוצת האמנים המשתייכים לקבוצה הנקראת:" קורדובה", וכן סרטי וידיאו, המשקפים את השקפת עולמם הדיכוטומית: איום הבבונים רודפי הבצע מצד אחד, ומצד אחר הצדיקים והחכמים, חובבי השירה והאמנות.
קבוצת "קורדובה",היא תופעה מיוחדת בעולם האמנות הישראלי. חברים בה ארבעה אמנים ישראלים צעירים, בוגרי בצלאל, גלעד רטמן, שי-לי עוזיאל, רותי סלע וליאור ווטרמן, ועוד חבר אחד, יוצא דופן, משורר ממוצא רוסי, רומן באימביב, מבוגר משאר האמנים.
החיבור בין האמנים אף הוא יוצא דופן, כיוון שהם יוצרים ללא הקשר ודיאלוג ביניהם. ובכל זאת חברו יחד בחצר ביתו של רומן, שם יצרו את סרטם הראשון. וכך כתב רומן: "לחצר שלי קראתי קורדובה/קורדובה מקורה בבוגונוויליה/למלאכים החולפים מעל קורדובה/ היא מראה את הצד הזוהר שלה/באו סרצינים מהפיליפינים/להתנחל בקורדובה/אמרתי להם/סורו עננים/ השמש /תזרח על קורדובה/אבל הם העדיפו לשחק אותה טמבלים/ואילצו אותי לטפל בהם/בזרנוק כבאים ולירוק עליהם/כך הפכתי למגן של קורדובה/קורדובה לצדיקים!/אלדורדו לבבונים!".
לחבורת האמנים הזאת אין תמות משותפות,אך בכולם סוג מסוים של אסתטיקה המצויה בין הקוטב הבנאלי לבין הקוטב של הנשגב, סוג של מתח אמנותי, מסקרן, מגרה, בורא עולם חדש, לא קונפורמיסיטי, בועט, מקורי ותזזיתי. חברי "קורדובה" מציגים אמנות אישית,קולקטיבית של התקרבות התרחקות.
אישית, התחברתי במיוחד לשני אמנים מרתקים, רומן באימבאיב, הכותב מכתבים לחברי הכנסת, כסוג של אמנות,וכך כותב רומן:
לכבוד שרת החינוך והתרבות
גב' יולי תמיר
גברתי הנכבדה,
"אני משורר ואציג את העניין מנקודת ראותי:מקווה, כי בעזרתך אצליח לרתום לטובת המשימה, שאין חשובה ממנה, כוחות רעננים. מתקבל הרושם, כי הדרך הקלה אל היכל הדמוקרטיה הישראלית-כנסת ישראל-היום עוברת דרך חברות באחד מאירגוני הפשע. בכל מקרה, מספרם של הח"כים שעברו על החוק הולך וגדל ולא רחוק היום שבו ח"כ ללא תיק [במשטרה] יחשב למצחיק. כמו כן, לא סוד הוא כי רמתם של בוגרי בתי-ספר פוחתת בעקביות, על אף המאמצים הרבים שמשקיע משרדך. הקשר בין שני הנושאים, אינו ברור מאליו. אך אם נשכיל להביט על המצב מזוית שונה מן המקובל, יתכן ונצליח לגלותו".
בהמשך המכתב מציע המשורר להעלות את רמתם של הנבחרים, כדי שבמקומם החדש-בית-הסוהר, ידאגו למשוך אחריהם [כיאה למנהיגים] את יתר אוכלוסית בתי-הכלא.
האמן המרתק האחר שמשך את תשומת לבי הוא גלעד רטמן, שיצר סרט פיוטי, נשגב, ושמו נהר האליגטורים. צילומים יפהפיים של חבורה פראית, מבויימת, מאזכרת פראי אדם, ליד מקור מים, מנהלת דיאלוג קולות תופים, עם עצים, מים, חיות, עופות לילה, בינה לבין עצמה, כשהכל מתנהל בלילה המיסטי, הערפילי, בין הברור למעורפל. בין השקוף לאטום, ובין הריאליסיטי לסוריאליסטי. אהבתי, לכו לראות.
