התוכנית תיק תקשורת (שבת, 12:00), אותה מנחה דוד גלבוע, בעריכת בינה לוז, נאבקת זמן ממושך כדי לשרוד. המתחרה העיקרי בה, מתי גולן (דוקומדיה, ערוץ 1) מכה אותם שוק על ירך.
התוכנית דוקומדיה שהחלה דרכה עם רייטינג נמוך, נחשבת עתה לאחת הטובות בערוץ 1. גם בשל אישיותו הפרובוקטיבית של גולן - ואני בין האחרונים שירוץ עם שופר כדי לצעוק דברים בשיבחו של מתי גולן (וסיבותי עמי) - וגם בשל הצלחתו של גולן לייצר מתכון מעניין, ולהגיש לצופים תוכנית מהודקת ורצינית בעניינים שוטפים הנוגעים להתנהוגתם של עיתונאים ואמצעי התקשורת.
ההקדמה הזו יכולה אולי לתת הסבר דחוק, להתנהגות המוזרה של אנשי תיק תקשורת, הרואים שבוע אחר שבוע כיצד מאפילה עליהם דוקומדיה. לכן אין אולי פלא, כי הצמד גלבוע-לוז אף אינו נזהר בהפעלת אמצעי סחיטה ואיומים - הכל במטרה להשיג לתוכניתם אייטם מעניין, ואגב כך לחסל כמה חשבונות קטנים.
בזאת חשתי השבוע אישית, כפי שיובהר להלן:
ביום רביעי פנתה אלי נציגת תיק תקשורת, בהזמנה להשתתף בתוכנית המוקלטת ומשודרת ביום שבת (3.3.01). הנושא, אמרה: תיק החקירה שנסגר בפרשת הזיופים בהוצאה לפועל, שנחשפה בתוכנית עובדה של אילנה דיין, ובהשתתפותי כתחקירן הפרשה [אגב: ביום שני שחלף אירחה דיין את דן ארבל (לבקשתו), וזה הודיע בשידור חי על סגירת תיק החקירה ועל סיפוקו מכך שהמערכת טוהרה מחשד נורא. את דבריו של יוני לוי הסביר ארבל, בהתרברבות].
אורלי בר-קימא הסבירה, כי העובדה שהוחלט לסגור את תיק החקירה כנגד יוני לוי, בלא להגיש נגדו כתב אישום, מצדיקה דיון בנושא. לגישתם, אמרה, הסגירה מעלה שאלה באשר לצידוק הראשוני לפרסם את החשיפה.
דחיתי את ההזמנה. הסברתי, כי הבמה שלהם אינה מקום מתאים לליבון השאלה מדוע ואיך נסגר התיק. ובכלל, אמרתי לה, אני לא אוהב להופיע אצלכם. מה שלא יהיה, אתם תמיד מסובבים את העניינים ולא מאפשרים לדון ברצינות בנושא.
הצעתי לבר-קימא ולעורכי התוכנית לבדוק את העובדות, ואת השתלשלות העניינים. הסברתי: נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, מנהל הנהלת בתי המשפט דן ארבל, ושר המשפטים יוסי ביילין, פנו בעצמם למשטרה - לאחר החשיפה - בבקשה לחקור בדחיפות את ממצאי התחקיר. מאליו מובן, כי הם עשו זאת לאחר שנוכחו כי העובדות מלמדות על חשד סביר המצדיק פתיחת חקירה.
גם המשטרה ראתה זאת כך, והראיה שלמחרת השידור הובא יוני לוי לבית המשפט להארכת מעצרו. השופט עודד אל-יגון האריך את מעצרו במספר ימים, ואת החלטתו ביסס על החשד שהובא בפניו, ועל מסמכים נוספים שנתפסו בביתו של יוני לוי. מדוע, הסברתי, מה שנמצא ראוי לחקירה אינו ראוי אפילו בדיעבד לחשיפה?
למחרת פנתה אלי שוב הגב' בר-קימא. הפעם, בהצעה חדשה: אנחנו רוצים לקיים דיון עקרוני בשאלה - האם סגירת תיק חקירה על-ידי רשות חוקרת, בלא שהוגש כתב אישום, מעידה על כישלון העיתונאי/התחקיר. העיתונאי מיכאל קרפין, אמרה, ישתתף בדיון - והוא, הדגישה, מתכוון להביע דעה נחרצת, לפיה: כל תחקיר אמור להוביל לכתב אישום, אחרת, יש להתייחס לזאת כאל כישלון עיתונאי [עמדה זו היא בעיני שטות מוחלטת: ממתי יש להתייחס לעיתונאי כאילו הוא קבלן כתבי אישום? הרי ברור כי תחקיר טוב עוסק לא רק בהיבטים פליליים, אלא גם, או לפעמים רק, במעשים בלתי תקינים - ציבורית, מוסרית וכו'; ובכלל: הרי ידוע לכל מי שמצוי בתחום זה - המשטרה חוקרת רק חלק קטן מהממצאים שנחשפים, אם בכלל].
דחיתי גם בשלב זה את הצעת תיק תקשורת. לא האמנתי להם, שהם הולכים לבזבז זמן אוויר יקר להצגת עמדה מוזרה שכזו. הבהרתי עוד, כי אם יחליטו לשדר, אני מבקש מראש לשלב את תגובתי, לפיה: ראשית - איני קבלן של כתבי אישום, אני עיתונאי שתפקידו לחשוף כל דבר הטעון בדיקה או חקירה. את תוצאות החשיפה צריך לבחון לפי העובדות שפורסמו (ועל-פי פרמטרים עיתונאיים), ולא כאילו חזות הכל היא הדין הפלילי (לפי מבחן זה, אמרתי לה, אפילו פרשת ויצמן-סרוסי הינה כישלון); שנית - אני עומד מאחורי החשיפה בתוכנית עובדה, שבה השתתפתי. ביקשתי להביא דברי אלה כתגובה, גם אם לא אופיע.
בינה לוז, דודו גלבוע ואורלי בר-קימא, הפעילו במקביל מכבש לחץ על אילנה דיין ועל עורך עובדה נתנאל סמריק. הם עמדו שוב ושוב על הופעתה האישית של דיין בתוכנית. ככל הידוע לי, התעקשות זו אינה מנותקת מחשבונאות קטנה מצד תיק תקשורת כנגד טלעד.
דיין וסמריק דחו את ההצעה וביקשו ממני להופיע. מלכתחילה חשבתי, וכך גם אמרתי להם: הצמד לוז-גלבוע משקר במצח נחושה. אין מדובר בדיון עקרוני, אלא בניסיון למשוך אותנו לחצרם משל אנחנו אשמים. לא יוני לוי, אנחנו. אף-על-פי כן, בסופו של דבר הסכמתי להופיע בתוכנית מול מיכאל קרפין, כאשר מדובר - כמובטח, בדיון עקרוני שרק חלקו יעסוק מטבע הדברים בחקירת פרשת הזיופים בהוצל"פ. הודעה זו נמסרה על-ידי צוות עובדה לאנשי תיק תקשורת.
מה שקרה מאוחר יותר מלמד לדעתי על חוסר תום הלב של הצמד גלבוע-לוז: בשיחת טלפון הם הודיעו, כי מיכאל קרפין לא מוכן להיתעמת מולי בתוכנית. הם עמדו על בואה של דיין לתוכנית, ואם לא כן, איימו/הזהירו - נזמין את יוני לוי לתוכנית, לצד דוברת הנהלת בתי המשפט עו"ד תמר פול-כהן. דיין סירבה, וכך הוחזר הכדור למגרשי.
ביום חמישי התקשרה אלי בינה לוז. כבר בפתח השיחה, הסברתי לה היטב, בקול רם, מה דעתי על התנהגותם. הסברתי להם כי בגלל חשבונות מכוערים שלהם, הם נוהגים בדרך של תרמית וסחטנות, דבר שאינו מתאים כלל וכלל לתוכנית המבקרת עיתונות.
הטחתי בפניה, כי הם מתנהגים ממש בנוכלות - כאשר הם מבטיחים שמדובר בדיון עקרוני, ובפועל הם מתכננים דיון רק באותו תיק, ועוד מאיימים - בחוצפתם, שאם לא נענה להזמנתם/דרישתם, יביאו את יוני לוי ואת פול-כהן לדיון רק בתיק ההוצאה לפועל. סיימתי את השיחה בערך בזאת: אני לא מוכן להיכנע לסחטנות שלכם. תעשו מה שאתם רוצים.
ואכן, צמד הנוכלים גלבוע-לוז, שניכשל בניסיון הסחיטה, מימש השבת את איומו (3.3.01): השניים גייסו לצידם את הנוכל יוני לוי [בחשיפה הוצגה קלטת דבריו של יוני לוי, שבה העיד על עצמו כמי שמזייף פסקי דין של ההוצאה לפועל כבר שנים], ואת דוברת הנהלת בתי המשפט תמר פול-כהן, וקיימו דיון, איך לא - רק בתיק זה.
וכך, במקום לעשות עבודה רצינית - כמתחייב ממי שמתיימר לבקר עיתונות בהגינות, ולבחון מה נחשף, ואילו ממימצאי התחקיר לא נחקרו על-ידי המשטרה [בין היתר עקב הימנעותי משיתוף פעולה עם המשטרה ומסירת מקורות המידע, כולל אחת שהתראיינה לתוכנית בעילום שם ובהסוואה מלאה), נראו בעיני הצמד גלבוע-לוז כסניגוריו של הנוכל יוני לוי. מיותר כמעט לציין, כי לוז-גלבוע לא טרחו לשדר את תגובתי, אותה מסרתי לנציגת התוכנית, מבעוד מועד.
מה חבל. העובדות הן, כי בשידור זה ובמה שקדם לו, העשיר הצמד את תיק כזביו, הנראה עתה נפוח ביחס לתיק הישגיו.
לא הייתי נדרש לכל זאת, אילמלא מדובר באכסניה המחייבת של הטלוויזיה החינוכית, ובתוכנית המתיימרת לבקר עיתונות באופן אובייקטיבי, הגון ומעמיק. יש איפוא מקום לבקר את התקשורת, אך לא בנפיחות ובהתנשאות, ובמיוחד יש להישמר ממה שנראה כהפעלת אמצעי סחיטה ואיומים.
