הקבינט הביטחוני אישר לצה"ל (1 בנובמבר 2006) להמשיך לבצע פעולות צבאיות נקודתיות ברצועת עזה ודחה את ההמלצה לצאת לפעולה רחבה, נוכח תהליך ההתעצמות המהיר של החמאס ושאר ארגוני הטרור הפלשתינים. שר הביטחון, עמיר פרץ הסביר, כי "יש לנו כוונה לנקוט ביוזמות שהן יוזמות צבאיות מוגדרות, אין שום מטרה, לא של מבצעי ראווה ולא של מבצעים שבאים לרצות דעת קהל, אלא מבצעים מוגדרים שמטרתם ידועה ותכליתם היא לא רק ראויה, אלא מתבקשת".
בישיבה קודמת של הממשלה דרש שר התיירות, יצחק הרצוג, מהשרים להקפיד בהתבטאויותיהם המדיניות בכלי התקשורת בעולם, ולהימנע ממסרים פסימיים הנוגעים למצב הביטחוני באזור. "יש להתבטאויות מסוג זה השפעה ישירה על מצב הענף והתעסוקה בו", אמר.
המציאות הפוליטית והביטחונית ברצועת עזה אינה יכולה להשאיר את ישראל אדישה לאורך זמן. שיקולים פוליטיים או כלכליים - תיירותיים, והטמנת הראש בחולות עזה, לא יוכלו לכסות על האתגר הביטחוני הניצב לפתחה של ישראל ואשר הביא לקריסתה של קונספצית ההינתקות קצרת החיים.
ראש הממשלה לשעבר, אראל שרון, הסביר (31 במרץ 2004), כי תוכנית ההינתקות "תשלול מהפלשתינים את התירוץ ההיסטורי, שלפיו הנוכחות הישראלית היא המונעת מהם פעולה נגד הטרור", והוא אף התריס כלפיהם באומרו: "בבקשה רבותי, אין נוכחות ישראלית, נראה אתכם מתחילים לפעול". ביום ביצוע ההינתקות אמר שרון בנאום לאומה: "על הפלשתינים מוטלת עתה חובת ההוכחה. עליהם להלחם בארגוני הטרור... ולהראות כוונות כנות לשלום... ליד המושטת נשיב בעלה של זית, אך לאש נשיב באש, קשה מאי פעם".
קודם לדיון בשאלת הפעולות הצבאיות ברצועת עזה, ראוי שממשלת ישראל תדון בשאלה מדוע כשלה תוכנית ההינתקות והביאה לתוצאה ההפוכה מזו שהגו אדריכליה, ומהן ההשלכות ארוכות הטווח לביטחונה כפועל יוצא מאובדן השליטה בשטחים אסטרטגיים. הברור בעניין זה אינו תחקיר מבצעי, אלא שאלה אסטרטגית מהותי, שעל בסיסה ומסקנותיה יש להתוות את מדיניות הביטחון של ישראל לעשורים הבאים. היא גם עשויה להשליך על ההחלטה בנוגע לאופי הפעולה הצבאית ברצועת עזה.
ממשלת ישראל נדרשת להחלטות קשות ומורכבות. לזכותה של מנהיגות החמאס, יש לומר, שהיא מקלה על הדילמה הישראלית. מנהיגי החמאס אינם מסתירים את עוינותם לישראל ואף לא את כוונותיהם לעתיד, לעשות שימוש בתוכנית ההתכנסות (תוכנית ההינתקות ב') כדי לשפר עמדות, תוך העמקת שיתוף הפעולה הצבאי עם אירן וסוריה, לקראת המשך הג'יהאד לשחרור שאר חלקי "פלשתין ההיסטורית".
לצד האיום הקיומי המתהווה מתוך לב ליבה של ארץ ישראל, מציבה הערכת המצב הלאומית איומים אסטרטגיים נוספים, ובהם: התגרענותה של אירן והפיכתה למעצמה אזורית השואפת להקים את "הסהר השיעי", מוכנות סורית מוצהרת למהלך צבאי ל"שחרור הגולן", החתירה של חיזבאללה להשתלט על השלטון בלבנון ולהופכה למדינה האיסלאמית השיעית השנייה, הסכנה הממשית ליציבות המשטרים במצרים ובירדן על-רקע התחזקות האחים המוסלמים, הכובשים את לב ההמונים ופועלים לשכפל את "הניסיון הדמוקרטי" של החמאס בדרך להקמת שלטון הלכה איסלאמי.
לבעיה הפלשתינית אין פתרון של שלום במשמעותו בראייה הישראלית, לאור אי נכונות הפלשתינים להגיע לפשרה אמיתית למען דו קיום המבוסס על הכרה בזכות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. רבים רואים בסכסוך מעין "קובייה הונגרית" שאך אם נתמיד בניסיונות פיצוחה נמצא בוודאי פתרון. אם דרך אחת לא צלחה, שומה עלינו לנסות דרכים אחרות שטרם נוסו, וחוזר חלילה. בסיפור הזה גם יצירתיות לא תוכל ככל הנראה להביא מזור ואקרובטיקה של מילים והסכמים ידונו למרבה הצער לכישלון. במצב בו אחד הצדדים נחוש לראות את הסכסוך כ"משחק סכום אפס" וסבור, על בסיס אמונה דתית עמוקה, כי הזמן משחק לצידו, אין מנוס מלהכיר בעובדה, כי מדובר בעימות קיומי ובמלחמה על הבית, ומכאן לגזור את המדיניות הביטחונית.
שלוש מסקנות ראשוניות ניתן כבר להסיק עתה:
ויתור על השליטה הישראלית בשטחים נוספים ביהודה ושומרון, ובוודאי ללא הסדר עם צד פלשתיני המכיר בישראל, עלול לסכן עוד יותר את ביטחונה של ישראל ויאיים על מרכז הארץ.
אי פרוק שלטון החמאס והתשתיות הצבאיות של ארגוני הטרור יציב אתגר ביטחוני שילך ויסלים ויחייב בסופו של דבר פעולה צבאית רחבת היקף ברצועת עזה.
הצבת חשיבות הרווח הכלכלי והתיירות על חשבון אמירת האמת לציבור בתחום הביטחוני עלולה ליצור אשליה של "חיים בבועה" והתמכרות פעם נוספת ל"עגל הזהב" במחיר אסטרטגי בטווח הארוך, שימחק במחי יד כל הישג כלכלי כפי שעשתה אינתיפאדת אל-אקצה בשנתה הראשונה.
