תעשיית הכזבים של דנקנר וגילת

שני עמודים ורבע, לא פחות, הקדיש אמנון דנקנר במוסף השבת (מעריב, 03.11.06) להכפשת העוסקים במלאכת חשיפת הפרשות הפליליות של אולמרט. מלל צפוף הטעון לשון הרע ודברי הבל זדוניים, נגד: מבקר המדינה, השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס; היועץ המיוחד של המבקר, ניצב (בדימ.) יעקב בורובסקי; וכמובן - נגד הח"מ, שחשף את מעלליו של אולמרט בשורה של פרשות.

דנקנר, חברו הקרוב של אולמרט במשך עשרות שנים, מגונן על עבריין סדרתי, ואין זו הפעם הראשונה. כדרכו, הוא עושה זאת תוך פרסום כזבים, חצאי אמיתות והטעיית קוראי עיתון מעריב. אעמוד להלן על כמה מהן:

א) פרשת אולמרט-כרמיה - דנקנר מתגולל על מבקר המדינה, על שהרים את הכפפה והחליט, בעקבות התחקיר שפרסמתי והתלונה שהגשתי, לחקור את פרשת אולמרט בעסקת השוחד שקיבל בפרויקט כרמיה. לטענתו, אין זה כלל וכלל עסקו של המבקר, אלא של המשטרה, אם בכלל. כדי לשכנע את הקוראים מגייס דנקנר (מעריב) אפילו את יריבו, מוטי גילת (ידיעות אחרונות), וטוען כי על-פי הפרסום של גילת אין ראיות לעבירות מצד אולמרט. דנקנר, שקרן עם קבלות, מנסה לבלבל ולהטעות את הקוראים. לשם כך הוא מציג את לינדנשטראוס כאילו זה "חוטף תיקים". ולא היא. להלן העובדות:

• גוף מבוקר - רשות מקומית, ולענייננו: עיריית ירושלים, הינה גוף מבוקר. כולל ועדות התכנון והבנייה ועובדי עיריית ירושלים. כאשר עולה חשד למתן אישורים ו/או היתרים שלא כדין, מצד פקידים בעיריה, לאולמרט ושותפיו, אזי חייב מבקר המדינה לבדוק ולקבוע את ממצאיו;

• כללי ועדת אשר - המבקר מחוייב, מכוח כללי ועדת אשר, לבחון את התנהלותם של סגנים ושרים בממשלה, בכמה נושאים, ובהם: ניגוד עניינים בפעילותם, בחינת הצהרות הון שהם מחוייבים להגיש על-פי חוק כמה חודשים לאחר היכנסם לתפקידם. כאשר עולה חשד שהשר אולמרט קיבל טובת הנאה (מבלי לדווח על-כך), או כאשר עולה חשד שאולמרט פעל תוך ניגודי עניינים כדי לקבל טובות הנאה, הרי שהמבקר מוסמך וגם חייב לפעול ולבקרו. נזכיר כדוגמא: מבקר המדינה דאז, אליעזר גולדברג, בדק וקבע את ממצאיו לגבי החלטות של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, בפרשת הבית בכפר מל"ל;

ב) המבקר "חוטף תיקים"? -המבקר אינו חוטף תיקים, ובטח לא במקרה זה. יותר מכך: המבקר כלל לא היה מעוניין לחקור פרשה זו. המבקר הבין היטב, כבר בתחילת הדרך, כי מדובר בחשד לעבירות פליליות חמורות. בתחקיר ובתלונה הצבעתי על עבירות פליליות ברורות. ולכן, עם פרסום התחקיר וקבלת תלונתי, הציע לינדנשטראוס ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, להורות אצלו על הטיפול בתלונה, על-פי סמכויותיו. אלא שמזוז מאן. הוא ביקש שממצאי התחקיר יעברו את המשוכה של מבקר המדינה - מזוז ביקש להימנע מהעברה מיידית של הטיפול בפרשה לחקירת משטרה, בשל המשמעות הדרמטית הנובעת מכך - במיוחד נוכח זאת שהמבקר עסק באותה עת בבדיקת פרשת מכירת ביתו של אולמרט (כ"ט בנובמבר) לאיל ההון דניאל אברמס. המבקר התבקש, אפוא, לחקור את פרשת כרמיה. וכך אכן עשה. מזוז עצמו השיב לי, כי הוא יבחן היבטים פליליים בפרשה לאחר בדיקת המבקר. הנה כי כך: המהלך כולו - מתחילתו - מתואם בין המבקר ליועמ"ש, ולכן אין להלין על המבקר כאילו הוא חוטף תיקים;

ג) מהו סכום השוחד - דנקנר כתב כי החשד הנטען כלפי אולמרט הינו לשוחד בסכום של חצי מיליון ש"ח (הדירה נרכשה ב- 1.2 מיליון דולר). וזה אינו נכון. החשד הוא לשוחד בהיקף של מאות אלפי דולרים. דנקנר יודע היטב מדוע הוא כותב זאת. מאליו מובן, כי לו היה מדובר רק בחצי מיליון ש"ח, אולי היה ניתן להסביר זאת בהפרשי מחירים, הערכות שווי וכו'. אבל מאות אלפי דולרים - זה כבר שוחד ברור.

ד) הכספים שקיבלה עליזה אולמרט - בשנת 2004 קיבלה עליזה אולמרט 240 אלף ש"ח בתקופה של 11 חודשים, מחברה פרטית שבשליטת איל ההון אבי נאור. גירסתם של עליזה והחברה: התשלום ניתן בגין עבודתה בפרויקט שנועד לסייע לילדים בסיכון. חשפתי זאת כאן, וטענתי כי מדובר בטובת הנאה משמעותית, גם אם אכן עבדה, כטענתה, כעובדת סוציאלית. עכשיו מתגייס דנקנר לעזרתה וטוען, כי הח"מ פיתח טכניקה של השמצה.

דנקנר מביא "עדויות" של עובדים מאותה חברה, הטוענים כי עליזה דווקא עבדה ונתנה תמורה מלאה לכסף שקיבלה. מאות מילים שופך דנקנר בנושא זה. יחד עם זאת, הוא הקפיד שוב למנוע מידע מהקוראים ואף להטעות את קוראי מעריב. דנקנר, צדיק קטן שכמותו, נמנע מלתת ביטוי לעניין המהותי יותר שפרסמתי באותה חשיפה, המסביר מדוע מדובר בטובת הנאה אסורה: המדובר בפרויקט שנצרך לגיוס מאות מיליוני ש"ח מהממשלה, לצד תרומות מאבי נאור ומאילי הון נוספים. משרד התעשיה והמסחר, בראשו עמד אז אהוד אולמרט, הוא שנועד להשתתף בפרויקט והיו על כך כמה דיונים במשרד, וגם בוועדות שונות של הכנסת. כוונות טובות - כן או לא, התוצאה היא: בעוד יזמי הפרויקט מנסים להשיג כסף ממשרד התעשיה והמסחר, בראשו עומד אולמרט, למימון הפרויקט, הם משלמים 22 אלף ש"ח לחודש, לעליזה אולמרט. וזה נראה רע מאוד. טובות הנאה של ממש, תוך ניגודי עניינים מצד בני הזוג אולמרט.

ה) פרשת אולמרט-לאומי - שוב, כדי לגונן על אולמרט מציג דנקנר עובדות מסוימות, ומשחק בהן. בד-בבד עם כך, הוא מסתיר מהקוראים את העובדות החשובות יותר, המצביעות על העבירות של אולמרט. "עד כמה שאני מבין", כותב דנקנר, "הטענה היא שהחלטה מסוימת בתהליך, שאולמרט צידד בה, היתה יכולה להביא תועלת אפשרית למישהו שהוא מיודד איתו, כמו להרבה אחרים...".

הצגת הדברים כך, באופן מצמצם, כאילו מדובר רק בידידות כמותה יש לאולמרט עם רבים-רבים אחרים, מכוח תפקידו, עשויה באמת לעורר מחשבות כי מישהו נטפל לאולמרט. ולא היא. העובדות, כמו גם הטענות, שונות:

• העובדות - פרנק לואי יוצג על-ידי משרד עורכי דין שבו פרופ' יוסף גרוס הינו שותף בכיר (מחותנו של אולמרט: בנו, שאולי, נשוי לבתו של גרוס). המדובר, כאמור, בקשרי משפחה. גרוס הוא בעל עניין ישיר בהצלחת פרנק לואי במכרז, קל וחומר לו היה זוכה לואי במכרז. קשריו האישיים של אולמרט עם פרנק לואי, הם סיפור נוסף שרק מחמיר את המצב;

• הטענות - למרות העובדות הנ"ל, אולמרט לא פסל עצמו מטיפול בהפרטת לאומי. הוא פעל תוך ניגודי עניינים, ועשה ככל יכולתו על-מנת להטות את המכרז. אולמרט פעל לתפור את המכרז דווקא לקבוצתו של לואי פרנק, כדי שזו תיגש ותיזכה במכרז.

ניתן לכתוב עוד ועוד על כל אותן פירכות וכזבים של דנקנר, אך אין טעם בכך. האמת תנצח, כמו תמיד. ובקרוב. יחד עם זאת, כדאי לקוראי מעריב לשקול היטב: האם כדאי להמשיך ולרכוש גליון יומי של עיתון שעורכו הראשי משווק כזבים בלי סוף.

מרדכי גילת פצח במאמר שכותרתו: "הטבעת מתהדקת סביב אולמרט" [ידיעות אחרונות, 31.10.06]. "לפני שלושה שבועות רמזנו כאן", כותב גילת, "שמתקרב רגע האמת בפרשיות אהוד אולמרט. לא עוד דירה שרכש המיליונר שלנו במחיר שנוי במחלוקת. לא עוד סיפורים שאנשים אובססיביים יורים בצרורות נגד ראש הממשלה. לא עוד חשדות שפרסומם הפרוע מכרסם בפרשיות האמיתיות הכבדות. לא זה העניין". בהמשך מאמרו כותב גילת, כי הסיפור שבו מדובר הוא הניסיון של אולמרט ב- 2005 להטות את המיכרז למכירת גרעין השליטה בבנק לאומי.

מיותר כמעט לציין: גילת, אולי מפאת קוצר היריעה... נמנע מלאזכר את חלקנו ב- Nfc בחשיפת פרשת לאומי. הוא גם אינו מסביר מדוע לא פרסם אם פרשת לאומי, אם אכן ידע, כפי שהוא רומז (נוני לא הרשה??). יחד עם זאת, הוא אינו נמנע מהפניית אצבע מאשימה כלפי ["אנשים אובססיביים... פרסומם הפרוע..."]. יותר מכך: בניסיון מוזר לקבוע למבקר המדינה סדר-יום אחר, טוען גילת בפרסום אחר שלו, כי בפרשת כרמיה לא נמצאו ראיות לעבירות פליליות. פרסום מוזר, שהרי העובדות הפוכות - מה שלא מנע מעיתונאים אחרים לצטט את גילת ולהסתמך על הפרסום הכוזב.

התנהלותו של גילת מחייבת הסבר וגם כמה הערות. אחרי הכל: מדובר במי שמוצג כתחקירן מס' 1 של העיתון ידיעות אחרונות:

א) גילת ידע ושתק - ערב הבחירות לכנסת ה- 17 עסקו מרבית כלי התקשורת, ובהם ידיעות אחרונות, בקידום הקמפיין של קדימה בכלל ואולמרט בפרט, לראשות הממשלה. גילת השתתף בכך. וכיצד? מידע שהובא לידיעתו, לא פורסם. מהסיבה הפשוטה: נוני (הוא: ארנון מוזס) לא הרשה. ומה עשה התחקירן הגדול? בדומה לרבים אחרים שיודעים על פשעים ומעדיפים לשתוק (או למצער: לנגוס בעצמם בעוגה), העדיף גילת את מנעמי השררה והכסף בידיעות אחרונות. במקום להרים ראש ולעמוד על פרסום המידע, הוא שתק. נוני אמר "ארצה", ומוטי לא העז להתמרד. עובדה היא, שמערב הבחירות לכנסת הוא לא השתתף באופן פעיל ולא הוביל שום תחקיר או חשיפה רצינית נגד אולמרט. ולא שחסר מה לחשוף. עכשיו, אחרי שבמשך עשרה חודשים אנו חושפים כאן את פרצופו האמיתי של אולמרט - וגם את פרצופם האמיתי של כלי התקשורת ועיתונאים מסוגו של גילת - מעז גילת להטיף לאחרים;

ב) התנשאות וחוצפה - גילת מבין היטב את הכיוון הכללי. תיקי הבדיקה/החקירה יכריעו, בסופו של דבר, את העבריין הסדרתי העומד, אוי לבושה, בראשות הממשלה. אך מה עושה התחקירן הגדול? במקום לחקור ולחשוף מידע המובא לידיעתו - גם אם צריך לנהל מלחמה קטנה בבית, בידיעות אחרונות, תופס גילת פוזה מתנשאת ומחלק ציונים, משל הוא את שלו כבר עשה בפרשת אולמרט;

ג) הראיות בפרשת כרמיה - בניגוד לרושם הכוזב שמנסים רבים ורעים לייצור, ובהם גילת, הסיפור המרכזי היה ונותר פרשת כרמיה. אומנם נכון: פרשת לאומי נתפסת כאירוע חריג וגדול יותר, ויש גם עד בולט (ד"ר ירון זליכה), אך הראיות הנוקבות והישירות והחמורות יותר הן בפרשת כרמיה, ולו מהטעם הבא: בפרשה זו קיבלו בני הזוג עליזה ואהוד אולמרט שוחד ישיר. בלי מתווכים ובלי עמלות בדרך. כפי שחשפנו כאן, המדובר בשוחד בהיקף של יותר מ- 320 אלף דולר (לפי קביעה שמרנית) ועד מיליון דולר (לפי הערכה מחמירה יותר), שניתן להם בצורת הנחה משמעותית בעת רכישת הדירה בכרמיה. תמורת זאת פעלו אולמרט ואנשיו בעיריית ירושלים ואצל גורמים נוספים כדי לסייע ליזמית (חברת אלומות) להוציא אל הפועל את פרויקט כרמיה בירושלים. מבקר המדינה סיים את החקירה, למעט כמה מהלכי סיום הנדרשים. הממצאים גובשו. אולמרט ומקורביו לא יוכלו לחמוק ממתן הדין על כך. הניסיון מצד גילת לטשטש זאת, לא יצלח. מבקר המדינה יפרסם את הממצאים. בכל הכבוד, גם המבקר - עליו מופעלים בימים אלה לחצים גדולים ומופנה נגדו מסע הכפשות כדי שלא יפרסם את ממצאיו - לא יוכל לגונזם, גם אם ירצה בכך.


כאמור, ברשימה שלעיל התמקדנו רק בשני עיתונאים שלא נמנעו מכתיבת שקרים. כרגיל. העיתונאי בן כספית נטל גם הוא חלק בכך. גם כרגיל. ובאשר לאיילה חסון: לו דעתי היתה נשמעת, הייתי מציע לסוכן המייצג אותה לדרוש מבני הזוג אולמרט חלק מדמי השוחד שקיבלו. מדוע לא להתחלק ברווחים עם עיתונאי שמסייע בשימורם?