לאחרונה היה העולם כולו עד להתפתלויותיו של האפיפיור, שמצד אחד ניסה להרגיע את העולם המוסלמי בהקשר להצהרתו שהוא אלים, ומצד שני כעומד בראש הכנסייה הקתולית לא יכול היה להודות שהוא טעה. כידוע עפ"י הדוגמה הקתולית, לאפיפיור ולאלוקים תכונה אחת משותפת - שניהם אינם מסוגלים לטעות.
לנו בארץ יש משהו דומה לאפיפיור - גוף פוליטי שלעולם אינו מסוגל להודות בטעויותיו. לכן, נכון לרגע זה, עפ"י תורת השמאל המושלם, הסכמי אוסלו היו הצלחה מזהירה; והגירוש מהגוש היה מעשה מדיני נבון ביותר, שאין בינו ובין עליית החמאס לשלטון כל קשר; וכמובן, ליציאה המבוהלת מלבנון ב- 2000 לא היתה שום השפעה, לא על התחמשות החיזבאללה, לא על האינתיפאדה ולא על תוצאות המלחמה נגד החיזבאללה בקיץ 2006. כל המהלכים הללו היו ראויים, מפוכחים וחכמים, וקרבו את ישראל לחוף השלום הנכסף. לא המלחמה בצפון ולא המלחמה בדרום שכנעו את אלה הנגועים באוטיזם מדיני, קרי, הינתקות מהמציאות, שאסור לנו להמשיך למסור עוד "שטחים תמורת שלום", כי הערבים ימשיכו לתת לנו "מלחמה תמורת שטחים".
כיצד מסוגל השמאל - הכל כך נבון, מבין ומשכיל - להאמין ולדבוק בדעות הללו, כאשר כל העובדות מצביעות, ואפילו צועקות, את ההפך המוחלט? נכון, דרוש להשקיע באמונות המטורפות הללו הרבה אנרגיה, אבל אל דאגה, לשמאל יש שותפים נאמנים, גדולים וחזקים, המגבים את דעותיו המנותקות מן המציאות, והמובילות אותנו לאובדן ולהתאבדות. שותפיו אלו הינם התקשורת, מערכת המשפט והאליטה המחזיקה בכל המושכות הכלכליות של המדינה הזו.
לכן, השמאל יותר אפיפיורי מן האפיפיור. כי כאשר האפיפיור טועה, הוא לפחות מנסה לשדר שהוא לא הובן כראוי, דבריו הוצאו מהקשרם ושהוא ישתדל לפעול בזהירות יתרה בעתיד. להבדיל, השמאל שלנו תמיד צדק, צודק ויצדק! כי תמיד תהיה לצידו את התקשורת שתבשר לנו על כך השכם והערב. ולכן, אין לו את המוטיבציה להפיק לקחים מכל טעויותיו הרבות, מכל הקריסות של כל הקונספציות שהוא ניסה בנו כשפנים ליוזמותיו, לפחות משנת 1993.
לכן, הגיע הזמן שהימין הישראלי, המציאותי והמחובר לאמת כפי שהיא, יאמר את דברו. אכן, להלן תיאור המצב המדיני והעקרונות המדיניים שעל הימין הציוני לאמץ ב- 2006. ראשית, חובה להודות שאחרי מאה ועשרים שנה של מלחמות דמים בין העם היהודי והעם הערבי בארץ ישראל, אחרי שהגענו להסכמים עם חלק מאויבינו, ואחרי שניסינו לשדר נכונות למסור להם שטחים גם ללא הסכם, הגיע הזמן להודות, שהעם הערבי מעולם לא כיבד הסכם במלואו - לא מצרים, לא ירדן ובוודאי לא ערביי ישראל, הקרויים בצורה השגויה והרת האסון - "הפלשתינים".
בהקשר ל"הצלחתו" המזהירה של הסכם השלום עם מצרים, כדאי לזכור שזה כבר שנים שאין אפילו שגריר מצרי בירושלים, ואין למעשה שום קשרים מסחריים, מדעיים או תרבותיים בין שתי המדינות. אבל הגרוע מכל הינה ההסתה האנטי-ישראלית בתקשורת המצרית, המזכירה לא מעט את התעמולה הנאצית טרום מלחמת העולם השנייה. בתחום הביטחון, בעת האחרונה, למרות שמצרים התחייבה במפורש למנוע כל הברחת נשק משטחה לעזה, המעבר המאסיבי של אמל"ח וטרוריסטים מסיני לעזה תחת עיניהם הפקוחות של חיילי מצרים הינו חופשי לחלוטין. שרת החוץ הנמרצת שלנו אפילו לא מעיזה להזכיר לנשיא מצרים לקיים את אשר הבטיח בנידון. השאלה הגדולה לגבי כוונותיה האמיתיות של מצרים באה מן העובדה שהיא משקיעה מיליארדים רבים בהתחמשות עצומה - נגד מי? את מי מצרים מזהה כאויב? את לוב, את סודן או את ישראל?
דומני שאחרי הסכמי אוסלו ועשור של טרור פלשתיני שבו נרצחו כאלף וחמש מאות יהודים בישראל רק באשר הם יהודים, רבים מאיתנו הפנימו שאין "פלשתינים טובים" כאבו מאזן, ו"פלשתינים רעים" כאיסמעאיל הנייה - כולם רעים. והראיה: גם זה המכונה "טוב" הינו מכחיש שואה ודוגל ב"זכות השיבה", שהינה למעשה תוכנית לחיסולה של ישראל כמדינת היהודים - לא בזרוע הנשק אלא ב"זרוע" הרחם. מטרת שניהם זהה לחלוטין - חיסולה של ישראל. לא היה ולא יהיה מוסלמי הנאמן לדתו שיסכים אי פעם שליישות הציונית תהיה זכות קיום בטריטוריה שהיתה פעם מוסלמית. הדבר הזה נשלל שלילה מוחלטת בדת האיסלאם. מי שלא מבין זאת, לא מבין את המהות הבסיסית של האויב ואת הרוח החדשה הנושבת במזרח התיכון החדש. האם אתם קולטים זאת, עמי איילון, עמיר פרץ ויוסי ביילין?
לכן, בעקבות תיאור המצב הזה, המסקנה הראשונה, מחוייבת המציאות, של הימין הינה: מצידם של הערבים אין הבדל בין גבולות 1948 לגבולות 1967. ל"קו הירוק" אין שום משמעות מאגית, כי משני עברי אותו קו אין ליהודים זכות לחיות כאזרחים של מדינה שאינה מוסלמית. נקודה! כל ערבי שמדבר אחרת עושה זאת רק לצרכי יחסי ציבור בפני האמריקנים והאירופאים, אך לא בפני עמו. והראיות הטובות ביותר לכך הינן אי ביטול האמנה הפלשתינית, למרות כל שטיפת המוח שעשינו לעצמנו, וההמשך היום יומי של ההסתה הפרועה והאנטי-יהודית בכל כלי התקשורת, של הפלשתינים בפרט ושל כל הערבים בכלל.
המסקנה החשובה ביותר, והקשה ביותר, מכל הראיות הללו היא: לעולם לא יהיה שלום בין ה"פלשתינים" והיהודים. הקורא הנכבד מתבקש לחזור על אותו משפט עשר פעמים לפני שימשיך הלאה. לא צריך להיות פרופסור להיסטוריה של האיסלאם כדי להבין זאת, אבל אולי זה מועיל. וזה בדיוק מה שהצהיר פרופ' משה שרון, פרופ' להיסטוריה של האיסלאם, בפני כנס בהרצליה בנושא הטרור, לפני כחודש.
המסקנה המרה הזו חייבת להיות הבסיס למדיניותה של ישראל המפוכחת, אחרי ההינתקות, אחרי אוסלו ואחרי מלחמת לבנון השנייה. אבל מר שלום, סילבן שלום, איש ליכוד שהיה פעם שר החוץ של ישראל, עדיין דבק בקונספציה שצריך לשקר לעם הזה עם "מסר של תקווה - של שלום!" כן, לא רק בשמאל, אלא גם במחנה הימין החרד לבשר לעם את האמת, נמצאים רבים בעלי אותן דעות הרסניות. מתי נעמוד בביטחון מול התקשורת והשמאל המוכנים לסכן את קיומנו, ונאמר לעם ללא היסוס וגמגום את האמת: שכל תהליך מדיני נידון לכישלון צורב במאת האחוזים? האם לא עדיף לאמר את האמת המרה מאשר את השקר המתוק?
לכן, המסקנה הגדולה ההיא, מובילה לאסטרטגיה שכוללת: אי ויתור על שטחי מולדת - לנצח; חיזוק ההתיישבות היהודית בכל שטחי ארץ ישראל מערבית לנהר הירדן; ופירוקה המיידי של גדר ההפרדה שאינה לא אחרת מאשר מניסיון מטורף ונואש להתמודד עם הטרור בדרך ילדותית שאין בה כל תועלת בעידן של הקטיושות והקאסמים. האם הקאסמים שנופלים יום יום על שדרות לא מוכיחים לנו, ומרמזים לנו מה עתיד לקרות בגוש דן ובשרון אם נחזור על אסון הגירוש ונצא מיו"ש?
מסקנה משנית הינה ששונאינו אינם נמצאים רק בעברה השני של הגדר, אלא רבבות מהם נמצאים ממש בתוכנו. צריך רק להקשיב לדיבורם של חברי הכנסת, של אזרחי המדינה הערבים, כדי להפנים זאת מיד. חברי כנסת של העבודה, שמסנוורים את עצמם בידי קולות הערבים התומכים בהם עדיין מעדיפים את האינטרס המפלגתי המיידי מעל האינטרס הלאומי לטווח הארוך. הם ניסו לפסול את מי שקורא להגירת הערבים, אבל אינם רואים שום פסול בקריאת כל הערבים להפיכת ישראל ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה. לכן, הימין חייב לדרוש שהממשלה תפעיל את הכלים הכלכליים שברשותה, את המקל ואת הגזר, כדי לעודד את הגירתם החוצה של אויבי המדינה שהם גם אזרחיה. ועוד, חבר כנסת שיקרא להפיכתה של ישראל ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה יסולק מן הכנסת, עפ"י חוק יסוד.
שילמנו מחיר כבד מאוד לכל אורך ההיסטוריה שלנו עבור המוסר המעוות שלנו, מוסר של רחמנים לאכזרים ואכזרים לרחמנים. אבל לא נתייאש, כי עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. תחת ממשלה ימנית, ערבים לא יוכלו לבנות בתים ללא היתר, ללכת לאוניברסיטה ללא שירות לאומי לפני כן, להתעלם מחוקי מס ההכנסה, המע"מ והביטוח הלאומי. מי שלא יתן למדינה לא יקבל, לא קצבאות ילדים ולא קצבאות זיקנה. אין ארוחות חינם לשום אזרח, ובטח לא לאזרחים אויבים. מי שדורש שוויון בזכויות חייב לבוא נקי כפיים ולמלא את כל חובותיו. העיוות הנורא בין זכויות וחובות בין יהודים וערבים יצר מצב שבו כל תינוק ערבי מקבל מאיתנו, היהודים, כשלושת אלפים דולר כל שנה, כפי שגילה ד"ר יצחק רביד. הגיע הזמן לאמר - די!
צריך להבין שהתמיכה הגורפת של ערביי ישראל בחיסולה של ישראל כמדינה יהודית, בחזרת המדינה לגבולות 1948, בחיזבאללה, בחמאס ובאל-קאעידה, תשודרג מתמיכה בע"פ לתמיכה בפועל באחת המלחמות שתבוא עלינו לרעה. לכן, עלינו להכין תוכנית מגירה צבאית לגירושם ההמוני בעת ההיא, כך שסוף סוף נסיר את האיום הנורא ההוא מעלינו. זוהי הדרך הצודקת והריאליסטית לטיפול בבעיית "הפלשתינים" אזרחי מדינת היהודים. אין לנו עתיד כמדינה יהודית ללא פיתרון ריאלי זה.
ומהו הפיתרון הלאומי לשניים וחצי מיליון הערבים ביש"ע? (כן, ישנם רק 2.4 מיליון ערבים ביש"ע ולא 3.8 מיליון כפי שמנסים להפחיד אותנו הפלשתינים וה"מומחים" שלנו שיש להם אג'נדה פוליטית אנטי-ציונית. ההפרש הינו עצום, ולמעשה מחסל את האיום הדמוגרפי שיצרו אותם גורמים). הפיתרון האמיתי, קרי הצודק, הינו לשנות את שמה של ירדן ל"פלשתינה" ולתת לכל ערבי ביש"ע אזרחות בפלשתינה שמעבר לירדן. שם זכויותיהם הפוליטיות ושם זכויותיהם הלאומיות. לפני שהחליף את עורו, ידע זאת אפילו אריק שרון, ויודע זאת כל ערבי בעולם. כל ערבי יודע שהם המציאו את המושג "פלשתינה" רק כדי לקחת עוד ועוד שטחים מאיתנו. כאשר שיטת הסלאמי בישראל תסתיים, בדעתם להתאחד עם ירדן במדינה שתיקרא "פלשתינה". עלינו למנוע זאת כעת, על-ידי קביעה שהגבול הטבעי בין "פלשתינה" וישראל יכול להיות אך ורק נהר הירדן.
זהו המניפסט המדיני, המפוכח של הימין הנאור והריאליסטי. מניפסט שרגליו על קרקע מוצקה ואינו מבוסס על הזיות של "מזרח תיכון חדש". שום תוכנית אחרת לא תצלח, ולכן, אין אפילו טעם לדון בה. עם המסר האמיתי הזה צריך ללכת לבחירות ולהאמין שהעם הזה, ששיקרו לו כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות, יקבל את האמת בשתי ידיים, ויחזיר את ההגה המדיני לימין דובר האמת. כי לימין יש אלטרנטיבה - אלטרנטיבה של אמת, של חיים ושל תקווה ליהודים.
