גוונים במחול 2009 - הדור הבא

פרויקט גוונים במחול 2009 יתקיים זו הפעם ה-15 במרכז סוזן דלל בתל אביב בתאריכים 20-18 במרץ 2009. גוונים במחול התקיים לראשונה בשנת 1984 ברמלה, בניהולה האמנותי של אלידע גרא. הייתה זו יוזמה משותפת של אמנות לעם בהנהלתו של יוסי פרוסט ומפעלות דיסקונט בניהולו של יגאל ששון.

הפרויקט נוצר על-מנת לאפשר במה מקצועית ונתמכת ליצירה הישראלית הצעירה והתקיים במתכונת של תחרות, אחת לשנתיים. עם השנים ביסס הפרויקט את מעמדו וקנה לו מקום של כבוד בעולם המחול. הפרויקט נדד מרמלה למרכז דוהל בשכונת התקווה ועם הקמתו של מרכז סוזן דלל,אומץ הפרויקט על-ידי המרכז.

במסגרת גוונים במחול החלו את דרכם המקצועית יוצרים רבים וביניהם ליאת דרור וניר בן גל, תמר בורר, ענבל פינטו, ברק מרשל, יסמין גודר, עמנואל גת, רונית זיו, שלומי ביטון, ענת דניאלי, רננה רז, נעה ורטהיים ועדי שעל, איציק גלילי, סאלי-אן פרידלנד, תמי בן עמי, יורם כרמי, יובל פיק, יוסי יונגמן ורבים נוספים. המנהל האמנותי של גוונים במחול 2009 - חנוך בן דרור (לשעבר רמי לוי).

מופע פתיחה חגיגי

לציון 20 שנה למרכז סוזן דלל, ייפתח הפסטיבל במופע חגיגי ומיוחד ובו יעלו יוצרים מוכרים ומוערכים ביצירות שהוצגו לראשונה במסגרת זו לצד עבודותיהם מהתקופה האחרונה. ערב זה הינו מחווה לקרן התרבות אמריקה-ישראל, שתמכה בפרסי גוונים במהלך כל השנים. חלק מהכנסות הערב יועברו לזכות הקרן.

במופע תחת הכותרת "מאז ועד היום" יופיעו ניר בן גל וליאת דרור עם "דירת שני חדרים" היצירה הראשונה שפרצה לתודעת הציבור בשנת 1986 והייתה לאייקון בסצנת המחול העצמאי בישראל. שני היוצרים יבצעו את היצירה על הבמה ואחר כך תבצע להקתם קטע מתוך "אדמה" שנוצרה לאחרונה.

להקת ורטיגו תעלה את הדואט "ורטיגו", שזכה בגוונים במחול 1992 בביצוע עדי שעל ונועה ורטהיים, אחר-כך יוקרן סרט המתאר את שנות הלהקה בסוזן דלל וקטע מתוך העבודה האחרונה "רעש לבן". רונית זיו זוכת "גוונים במחול" 1999 תעלה קטע מתוך "רוז לא מחכה" וקטע מיצירתה האחרונה אשה א' אשה ב'; ברק מרשל זוכה פרס גוונים במחול 1995, יעלה את היצירה "דודה לאה" בשלמותה בביצוע רקדני המרכז האתני ענבל ו-2 קטעים מיצירתו המדוברת האחרונה מונגר.

העבודות החדשות שתוצגנה בגוונים במחול 2009:

10 עבודות מחול נבחרו לפרויקט מתוך כ-85 עבודות שהוגשו והן יוצגו פעמיים במרכז סוזן דלל. בכל ערב יוצגו 4-3 עבודות במתכונת של ערבים קצרים עד 40 דקות כל תוכנית:

• מור שני ורון עמית - "לו כרמלה" - יצירה העוסקת בקו התפר הדק שבין האהבה התמימה ובין זו שאינה. עיקר עיסוקה של היצירה הוא החלל הפיסי והרוחני הקיים תמיד בין שני אנשים, ויש לו ערך אבסולוטי משל עצמו, והוא משתנה ללא הרף. התמונות השונות ביצירה מרמזות על החלל הזה, ועל הדרך בה הוא נטען מחדש במשמעות ולובש צורה ככל שהקשר בין שני האנשים מעמיק. שתי הדמויות שעל הבמה הווייתם גם היא תלויה ברווח שבין - בינם ובין עצמם ובין התמימות האינפנטילית והאירוניה המבוגרת.

• ענת ועדיה - "אשתיש" מונולוג דיאלוגי השואל, בוחן ומחפש בין הגבולות ובין מעבר. מתוך השפע והאינסופיות, המבחר והעושר, נותר רק להשיל את הכולל ולחזור לפרט ומהפרטים הקטנים למובחנים יותר.

• מיכאל מילר - "במהירות האור" - עבודה העוסקת בנושא מהירות האור מכמה בחינות, העיקרית שבהן היא הקשר של האור ואל חופש הבחירה.העבודה מורכבת מחלקים רבים שהם אימפרוביזציה מסוג מסוים מאוד, הרקדנים תמיד יידעו מה הם אמורים לעשות, אך הם לא ממש יודעים, באיזה אופן בדיוק. ההתעסקות בנושא היא יותר אבסטרקטית ומעורפלת מאשר ברורה, וזאת כדי לשמור על העניין המחולי ולייצר את ההתנגשויות הקטנות האלה שיוצרות ניצוץ ברגעי קסם, כמו האור שלפתע נשבר על-ידי איזה חפץ שמנצנץ.אור הוא גם חלקיק וגל גל בו זמנית, כך הקבוצה, מתפרקת מקבוצה של יחידים, ליחידים שמרכיבים קבוצה וחוזר חלילה.

• תמי ורונן יצחקי - "זאת הפעם" בהשראת הפסוק "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" (בראשית ב כג'). העבודה נוצרה בהשראת סיפור הבריאה של אדם וחוה, וסיפור המשתה של אפלטון, המתארים את הגבר והאישה המחוברים יחדיו כאנדרוגינוס, כיציר כלאיים, ואת מערכת היחסים הנובעת מאותו חיבור מיתי. הגמרא במסכת עירובין מביאה שתי אפשרויות כיצד הם היו "מדובקים יחד", לכדי יצירה מיוחדת ומורכבת, חיבור מוחלט שלא ניתן לפירוד. לכאורה מצב אידיאלי, אך הקב"ה הרדימם וביצע ביניהם נסירה, למען יוכלו לעזור זה לזה. אלא מה? שמהפרדה זו עשוי להיווצר גם משבר. החיבור אינו עוד טבעי, והבחירה נתונה.

• אור מרין - "vanishing point" - שני צדדים של דמות אחת, שני איברים פנימיים השייכים לגוף אחד, נדחקות נמשכות לנקודת מפגש אחת, נקודת אופק. כוח המשיכה נמתח ביניהן כשהן מפסלות בגופן סיפור מסע קטן בתוך נבכי הגוף, הנשמה והפחד.

• ענת מירב - "העתק מספר 1ב' של האובייקט" - הסולו מתאר דיוקן אישי וחברתי ומנסה להציג את הפער שבין הפנים והחוץ, הגרעין והעטיפה. התניות חברתיות שלתוכן אנו גדלים והקונפליקט שנוצר בין העצמי לבין העין החברתית הבוחנת. מה שמשותף לכל הנוכחים בחדר הזה הוא כאב אישי, המושפע מהחברה שקיים בפנים ומוביל/משפיע על מהלך חיינו.

• גליה חצור - "blind spot", היצירה עוסקת בחיבוק חד-צדדי.

• דפי אלטבב - "קו אווירי", טיסה לשום מקום, בחור, בחורה ודיילת והקשר ביניהם. היא (הנוסעת) - אולי מוצאת בו עניין, הוא (הנוסע) - נוסע אל ארוסתו שמעבר לים. הדיילת - מנסה לתת את השירות הטוב ביותר לכולם. תוך צפיפות המטוס, גבוה מעל פני הים, נוצרת מערכת יחסים מעניינת וקומית בין שלוש הדמויות, רגע לפני שהמטוס מאבד כנף אחת ומתחיל לצלול...".

• שיר מדוצקי - "אולי זה מִקור", בהשראת סילביה פלאת': "לכל המעוניין: ישנם זמנים, מדי פעם, שבהם הכוחות הניטראליים וחסרי הפניות של העולם מתהפכים ומתאחדים לכדי חזיז רעם חורץ דין. אין שום סיבה לתחושת האימה הפתאומית, לתחושת יום הדין, אלא שכל הנסיבות כולן משקפות כראי את הספק שבפנים, את הפחד שבפנים...".

• שקד דגן - We are going back. יצירה שנוצרה בעקבות שהות ארוכה בחו"ל במסגרת סיבוב הופעות כאשר הקשרים האנושיים הפכו ליציבות יחידה שהייתה בחיים באותה תקופה בהיעדר בית קבוע, מיטה קבועה ויעדים ידועים מראש. היוצרת מנסה לרקום את החיים אל תוך היצירה, ולהביא קשר אמיתי שגורר אחריו עליות ומורדות, שנע לעתים כמו גוף אחד, לעתים כאינדיבידואלים, אל תוך הבמה.