סוחרי החלומות

לאחר מלחמת לבנון החל תהליך חשיבה מסודר שנמשך כמעט כעשור שלם. בתהליך הזה שותפו דרגים פוליטיים, יועצים ומפקדי צבא בסדיר ובמילואים. התפיסה ההגנתית שגובשה התבססה על שני מרכיבים עיקריים: עדיפות טכנולוגית ועומק אסטרטגי.

העומק היה דרוש על מנת להשאיר חלק משמעותי של ההתמודדות בתחום הנשק מנגד ולהימנע או למעט ככל האפשר מהתמודדות חזיתית בטווחים הקצרים. חוסר היציבות הפוליטית, הבחירות התכופות וחוסר המקצועיות של הפוליטיקאים, נתנו משקל גובר והולך ליועצי תדמית ומקדמי מכירות שהחלו להשפיע על קבלת החלטות בתחום המדיני והביטחוני, כאשר אבן הבוחן לגיבוש קונספטים ביטחוניים הייתה באיזה אופן ניתן למכור את התפיסה לציבור בטכניקה של שטיפת מוח מתמדת שמשמשת בהצלחה בטכניקה המקובלת בקידום מכירות של דברי סדקית.

אילו נשארו הדברים בגדר של בלוף תקשורתי, על-מנת לזכות במספר מושבים זעום בכנסת דיה לצרה בשעתה, אולם מסתבר, שהפוליטיקאים הולכים שבי אחרי הסיסמאות של יועצי תקשורת ומנסים לבצע פתרונות סרק שמלכתחילה נועדו לתעמולה בלבד. אנשי הצבא שאמורים היו לעמוד בפרץ, או שאמרו את דברם בקול ענות חלושה, או שהצטרפו באופן פעיל לחגיגה, שכן אין כמו משרה גבוהה במערכת הביטחון כמקפצה יעילה לצמרת הפוליטית.

ההתמודדות הפוליטית הפכה להיות סחר בחלומות. מה הוא החלום הגדול ביותר שניתן למכור לציבור בזמן קצר כאשר החלום הקודם כבר שחק את כוח ההרתעה שלנו ומילא את רחובותינו בדם.

החלום הנוכחי הוא גדר. תחילתו בהגדרה "גדר ביטחון" שהתפתחה באופן מושגי ל"גדר הפרדה" ולאחרונה התפתח החלום ל"חומת מגן", שכל ההתקפות האויבים יתנפצו אליה לשווא. תוך זמן קצר תבנה חומת המגן, אנחנו ניפרד לשלום הן הפלשתינים, ושלום ושלווה ישררו בקרבנו. מטרת החיבור הקצר הזה הוא לומר לציבור שאין בנמצא ואפילו לא על לוחות השרטוט חומת מגן פלאית כזו.

גדר יכולה לשמש רק לשתי מטרות: התראה והשהיה. כוחות הפרוסים לאורך הגדר חייבים להתמודד עם התוקף. על מנת שיוכלו לעמוד במשימתם חייב להיות משני צדי הגדר מרחב לא מיושב גדול מספיק שיאפשר למתגונן לסכל את החדירה. מערכת כזו תפקדה בבקעת הירדן בימי ההתשה הידועים כתקופת המרדפים. מערכת גדור וגלאים ושבילי טשטוש וגששים שפעלו במרחב של כ-10 קילומטר בשטח הישראלי, ובנוסף לכך נוצר אזור חיץ מעבר לירדן שהיה נתון להתקפות ארטילריה ואוויר וכמעט כל מי שחדר לאזור הוגדר כאויב.

למרות זאת, בוצעו ללא הרף חדירות לשטחנו שרובן סוכלו אך גבו לא מעט קורבנות. משלא צלחו החדירות בוצע ירי ארטילרי על הישובים בשטחנו שנענו בירי ארטילרי בעיקר על מחנות הפליטים.

באותם ימים שירת רב סרן מתן וילנאי כקצין אגם של חטיבת הבקעה ונשא לא מעט בעול המרדפים. בטופוגרפיה של בקעת הירדן סדר כוח של חטיבה מגובה במילואים יכול להתמודד עם סדר גודל של חדירה אחת ביום. בטופוגרפיה ובתכסית של מישור החוף ואזור יהודה ושומרון ובהעדר אזור הפרדה, צפיפות הכוחות הדרושה הרבה יותר גבוהה, גם במצב של חדירה אחת ליום.

כמה וכמה פוליטיקאים בכירים שרתו בשעתו בגזרה, והנתונים נהירים לכולם. במצב האירועים הנוכחי גדר התרעה אמנם יכולה להיות לעזר רב כל עוד לצהל יש יד חופשית לסכל את מרבית האירועים עוד לפני הגעתם לשטחנו, ובעיקר לסקל התארגנויות. אם תהיה "הפרדות" לא יקשה על קואליציית הטרור המונה עשרות אלפי חמושים להתארגן לביצוע עשרות חדירות ביום. ככל שירבה מספר האירועים כך יהיה צורך באזור הפרדה נרחב יותר מעבר לגדר שמשמעותו הפעלה אכזרית ללא הבחנה בכל מי שחודר לתוכה מחוסר אפשרות לסינון. בסופו של דבר כל הקונספט יקרוס ותידרש חזרה לאזורים הפלשתינים שיש להניח שיזכו בינתיים ללגיטימציה של מדינה מבלי שנהייה שותפים להסכמה לתנאי הביטחון.

לגבי רצועת עזה, המצב חמור יותר. כיום סדר גודל של פלוגה או גדוד בגבול הדרומי, מונעים הברחת אמל"ח תוך כדי לחימה מתמדת. פינוי הרצועה והפקרת הגבול הזה הנשלט על ידי קואליציית טרור מן המסוכנות בעולם, יאפשרו לבנוניזציה של הרצועה. כיום בלבנון כשרצועת הביטחון פונתה ללא כל סידור אלטרנטיבי, הגדר היא חסרת משמעות ושלומם של תושבי הצפון תלוי בחסדי החיזבלה.

אך לא רק הם, מאות רקטות ארוכות טווח מכסות את שטח מרכז המדינה וצפונה. אין ערובה שראשי הקרב שלהם אינם מכילים חומרי לחימה לא קונבנציונליים. כל מי שסיפק להם את הרקטות יש ביכולתו לספק להם גם את התוכן. מוטב לקחת ברצינות את דברי נסראללה שאמר: "טוב שהיהודים מתקבצים בישראל זה מונע מאתנו את הצורך לרדוף אחריהם בכל העולם".

בעוד אנו מתבוננים בדאגה לצפוי מכוון עירק, המסוגלת לשגר לכל היותר כמה עשרות טילים עם ראשי קרב מופחתי משקל, הרי שמבלי לזלזל באיום העירקי, האיום הלבנוני חמור בהרבה. מצב דומה ייווצר גם ברצועה. למצרים אין מוטיבציה למנוע מצב שיחליש את ישראל ולקואליציית הטרור ברצועה אין חרדה לגורל התושבים ואין משמעות למניעה על ידי הרתעה.

לעיתים אני תמה מנין המוטיבציה למהלכים הללו מעבר לסיפוק יצר השלטון. האם אחרי אלפיים שנה בהם היינו פליטים אנו תאבים להוכיח לעולם שנהיה פליטים יותר טובים מהפלשתינים? או שמדובר בתסמונת מצדה: להתקפל ולהיאסף על גבעה אחת ולאחר מכן לבצע התאבדות הרואית שתיזכר לדורות?