ניצולי שואת סודן וניצולי אוושוויץ

אישה גבוהה, שחורה לבושה בבגד קרוע צבעוני ולרגליה שני ילדים בגילאי 6-5 זוחלים על החול הלוהט בשעת בוקר על קו הגבול. העצמות ניבטות מבעד לעורם הדק ובטנם נפוחה מרעב, אחד הילדים מעולף למחצה, נסחב כמו חפץ על-ידי האם. כשהג'יפ הצהלי מתקרב אליהם, הם קמים בכוחות אחרונים ורצים אליו בשמחה, מסע בריחתם מהגהינם בסודן תם, הם הגיעו לארץ היהודים, כאן יינתן להם מגן ומקלט. העם שחווה על בשרו מהי השמדת עם ומה זו "שואה" בוודאי יפתח את שעריו לניצולי השואה בדרפור, לא? אז זהו, שלא.

באחת משיחת העידכון השגרתיות בין דובר צה"ל ובין המטה למאבק בסחר בנשים בעניין מספרי הזרים המוברחים דרך גבול ישראל מצריים, נחשפתי לעובדה שמאות ניצולי הזוועות בדרפור, אזרחים סודנים וביניהם נשים וילדים שהצליחו בדרך לא דרך להימלט מרוצחיהם, מגיעים מדי לילה בתום מסע רגלי מפרך במדבר מסודן לישראל. הם מדפקים על שערי מדינת ישראל בתחינה למצוא כאן מקלט מדיני זמני עד יעבור זעם בארצם. לפי נתוני דובר צה"ל חצו את הגבול מתחילת השנה למעלה מ-700 איש, מתוכם נלכדו כמחצית. בינהם אחוז ניכר של נשים וילדים גברים ותינוקות סודנים.

הבעיה היא שצה"ל הוא רובוט מתוכנת המגיב לפקודות ואין בו מקום לנשמה יתרה. הפקודות הן יבשות, כל מי שחוצה את הגבול ללא רשות הוא בחזקת עבריין וכך יש לטפל בו. ניצול שואה? קרבן סחר? את מי לעזאזל זה מעניין. כשאני שומעת את חוסר האונים בקולה של נציגת דובר צה"ל המתארת את היקף התופעה מול אוזלת ידו של הצבא, שלטענתה "אינו ערוך לטפל באזרחים" אינני יכולה שלא להיזכר בקטעי ראיונות עם חיילים גרמניים שאומרים: "קיבלנו פקודות, עשינו מה שאמרו לנו" או בתירוצים של אזרחים גרמנים שחוזרים כמו תוכי על המנטרה המרגיזה: "לא ידענו מה באמת קורה שם".

אז לכל מי שעדיין טוען שאינו יודע, בסודן מתבצע מזה זמן רב רצח עם שיטתי ואכזרי. כפרים שלמים מחוסלים, כיתות יורים הורגות בקצב ולפי נהלי עבודה את כל הגברים בכפר כשהם עומדים ליד בורות שהם עצמם חפרו לצרכי יעילות. 90% מהנשים, הנערות, הילדות וגם התינוקות - כולם נאנסים באכזריות ובכוונה מוצהרת להזריע את רחמן בזרע העם הנבחר. מה שנותר מהכפר נשרף באש ומשם ממשיכים לכפר הבא.

הפליטים הסודנים, שרק אלוהים יודע מה עבר עליהם במסע הרגלי לארץ ישראל, ניצודים כמו כל מבריח נשק או סמים. ניצולי השואה נלכדים ונכלאים אוטומטית במתקני כליאה בישראל, לעיתים למשך תקופות של חודשים ארוכים וזאת מבלי לראות עורך דין או לקבל סיוע הומניטארי מהמדינה היהודית שלנו. אז איפה הם כל אותם ארגוני תמיכה בניצולי השואה? שום מנורה אדומה לא נדלקת להם?

רק לאחרונה התמנה טומי לפיד לכהן כיו"ר ארגון יד ושם, גם הוא וגם רבים מניצולי השואה המרבים להטיף לעולם על שתיקתו - לא השמיע בנושא חשוב זה את קולו. מדוע הוא לא מנצל אף אחת מהבמות התקשורתיות שניתנות לו כדי להוקיע את יחס המדינה לניצולי השואה בדרפור? לפיד המתהדר בחברותו האישית עם אהוד אולמרט, יכול ברגע אחד להרים טלפון ולדפוק חזק על השולחן של אהוד ולדרוש: "אהוד תעשה מייד משהו עם המסכנים האלה, אנו כיהודים לא יכולים להחריש ולנהוג בהם כפי שנהגו בנו".