שאלות אלו מתעוררות ביתר שאת מול ההמולה סביב כנס מכחישי השואה בטהרן, שהרי לא מוקדשת אותה תשומת לב למכחישי עניין הקפת הארץ את השמש. ההסבר השכיח אם לא לומר התירוץ הוא שמכחישי השואה מתוך היותם יהודאופובים מהווים סכנה ליהודים ובראש ובראשונה אירן השואפת לפצצה גרעינית כדי להשמיד את ישראל.
מבלי להיכנס לכל הוויכוח הגרעיני, חשוב לציין שכבר כיום יכולה אירן באמצעות טילים קונבנציונלים לפגוע במטרות אסטרטגיות בישראל שבחלקן נמצאות באיזורים מאוכלסים בצפיפות ולכן עלולות לגרום לנזק שלא נופל מפצצת אטום. כלומר כבר היום מתקיים מאזן אימה. מעבר לכל הסיסמאות המתלהמות האירנים לא תוקפים את ישראל ובכך מראים שאין זה מין ההכרח שפצצה גרעינית בידם תשנה מהותית את המצב.
נכון לעכשיו הכחשת השואה היא פעולה המזיקה בעיקר למבצעי מעשה נלוז זה ומי שמפיק ממנו תועלת הם בעיקר מה שניתן לקרוא כוהני ונביאי דת השואה המנצלים כל הזדמנות למחזר את מרכולתם הנוטה בעצם לבאוש מתוך שמוש מוגזם, או מה שנקרא באנגלית over kill. הלא נאמר 'תפסת מרובה - לא תפסת.'
הכנס הנוכחי ובמיוחד השתתפות נציגי נטורי קרתא, הסבו נזק חריף לעמדה הביקורתית כלפי ניצול השואה למטרות פוליטיות קלוקלות. שכן הקלו על טשטוש הגבולות בין ביקורת לגטימית על דת השואה ובין עמדה גזענית.
דת השואה מקדשת ומקיימת שלא לצורך אקסיומות שונות כמו המספר שישה מיליון ויוצרת את הרושם השגוי שלכאורה מספר קטן יותר של קרבנות מקטין בצורה מוסרית את גודל השואה.
אין ספק שמרבית מכחישי השואה העכשוויים הם שונאי יהודים ומבלי שום כוונה להצדיק את עמדתם הדוחה, חשוב מאוד לציין שבין מכחישי השואה הראשונים היו זרמים מובילים ב'ישוב' היהודי בארץ, שעשו זאת בזמן אמת, זאת כאשר ההכחשה לא היתה בחינת מעין ויכוח הסטורי תיאורטי גרידא אלא משמעותית ביותר לפעולות הצלה ולאי מתן עדיפות הולמת. כלומר להכחשה זו היו תוצאות הרות גורל שמצאו את ביטויין ביחס לקרבנות השואה.
לדוגמא, כך הגיב העיתון "דבר" של מפא"י ב-17.3.1942 על ציטוט דיווחי חיילים הונגריים על השמדת 250,000 יהודים באוקראינה:
"המודיעים הבלתי אחראיים למיניהם מוסיפים במו ידיהם להרוג יהודים. הם קולטים כל שמועה, מחפשים בנרות אחרי כל בשורה רעה, אחרי כל מספר קטלני, ומגישים אותם לקוראים ולעיתונים בצורה ובתוכן המקפיאים את הדם... יודעים אנו מה נאמנה עדותם של חיילים ידועים החוזרים מן החזית ומתפארים במעשי ידיהם הגדולים בהריגת בני אדם, ויהודים בפרט... לאט לכם, מודיעים ועיתונים, ביציקת דם יהודי לתוך שורותיכם."
"הצופה" היה אף יותר בוטה: "כבר העירונו לא פעם על הנוהג המצער שנוהגים כמה מעיתוני הארץ לנפח כל שמועה רעה על שפיכת דמי יהודים, להרבות במספר החללים וההרוגים ולהכתירם מסגרת שחורה, כדי להשחיר את השחור ולהגדיל את הרושם, ולשם מה? וכי אין די צרות בישראל? וכי אין די דמי ישראל הנשפכים באמת בכל מקום? עד שיש צורך להוסיף עליהם הפלגות וגוזמאות? הישמעו המודיעים והעיתונאים, היקחו מוסר?"
אמנם ידיעות אלו לא התייחסו להשמדה בגזים ויש המנסים למצוא הסברים ותרוצים לעמדה אכזרית זאת שאפילו מבחינה עיתונאית טהורה היא פסולה, אך אין מדובר באירוע בודד של דחיית מידע על השמדת יהודים והכחשתו. מדובר היה בכשל מערכתי מובנה ולא באיזו "פאשלה" נקודתית. סימלית היא סטירת הלחי שספג אליהו דובקין, בראש מחלקת העלייה של הסוכנות, בנובמבר 1942 מאישה שחזרה מפולין יחד עם 68 אחרים ודיווחה על השואה. דובקין הרוויח את הסטירה ביושר, למעשה עבור כל ה'ישוב', שכן הוא העז לטעון שהדיווח הוא שיקרי, כלומר בכך הציב עצמו בעמדה הרבה יותר חמורה מזו של דיוויד אירווינג.
יותר מהכחשה פשוטה גלומה בדברים שנשא במרכז מפא"י בן-גוריון: "ודאי שישנה כאן אינפורמציה על כל אלו, אבל הדבר הזה איננו עובדה מרכזית בחוויה של היישוב".
זעקתו קורעת הלב של הרב מיכאל דב ווייסמנדל נשארה ללא מענה רציני, קריאה שנמצאת בנוסחה המקורי בעזבונו של נציג 'החלוץ', נתן דרור-שוואלב: "אמנם לכם ספרנו כמה פעמים את הנעשה באמת, האפשר שאתם מאמינים לזה הרשע הרצחן יותר ממה שאתם מאמינים לנו הנרצחים - האפשר זה? הש"י יפקח את עיניכם ויתן לכם את הזכות להציל בשעה האחרונה את שארית הפליטה." (ל"ט למב"י תש"ד).
העדיפות הנמוכה לפעולת ההצלה שנתנה הנהלת הסוכנות והיחס המחפיר לו זכו הניצולים לאחר מלחה"ע השניה ועד עצם היום הזה מהווים העצמה של הכחשה מסוג החמור ביותר. כל אותם המטשטשים, מצדיקים ומכחישים עניין חמור זה, שוללים מעצמם את הבסיס המוסרי לגינוי אחמדניג'אד וחבר מרעיו.
