הארץ מתפתחת בצעדי ענק

לקראת סוף השנה גונב לאוזני, לשמחתי והפתעתי הרבה יש לציין, כי הכלכלה הישראלית שרויה במצב טוב מאין כמוהו והיא עולה ופורחת באופן מדהים. מי אם לא נחמיה שטרסלר הדגול הזכיר לנו שוב את הבשורה המשמחת הזו במאמרו בהארץ.

האינפלציה התאיידה, מאזן התשלומים גודש מעודף, ההשקעות הזרות מעולם לא היו גדולות יותר וממשיכות לזרום ללא הרף, הריבית בירידה, ממש כמו ברכבת הרים, ובכלל ארצנו הקטנטונת מתפתחת בצעדי ענק - בקצב צמיחה "מהיר יותר מכל מדינות המערב", כותב האיש והאגדה. רציתי מאוד, גם אני, להתבשם למשמע הידיעה, בניחוחות ההצלחה המשכרים וסוחפי החושים הללו, למרות תדהמתי הרבה למקרא הכתוב. אבל אז לצערי נזכרתי במציאות העגומה, שטופחת יום יום על פנינו, וצנחתי לקרקע המציאות.

חוץ מזה, כמדי שנה בשנה, פרסם השבוע "מרכז אדוה" את המסמך השנתי שלו - "תמונת מצב חברתית". המסמך נכתב על-ידי ד"ר שלמה סבירסקי ואתי קונור-אטיאס, ומוכיח שרוב רובם של הישראלים לא משתתף בחגיגת הצמיחה התקשורתית. כרגיל מדובר על מסיבה סגורה לחוג מצומצם ביותר של החזירון העליון. בניגוד לתעמולה הרשמית והתקשורתית ששוטפת לנו את המוח על כך שעניים הם אנשים שאינם מעונייניים לעבוד, מעגל העובדים העניים שאינם מצליחים להתקיים משכר עבודה הולך ומתרחב. רוב בוגרי שתים עשרה שנות לימוד אינו זוכה לרכוש השכלה גבוהה והרפורמות בשוק הפנסיה יידונו יותר ויותר עובדות ועובדים הפורשים, או נדחקים החוצה, ממעגל התעסוקה לחיים עלובים של עוני, מחסור ודחק.

באותה תקופה לערך שבה התבשרתי על "הצמיחה המופלאה", "הפיתוח המואץ", "העסקים הפורחים" "וגן העדן הכלכלי", הביא ד"ר איציק ספורטא לידיעתנו מחקר חשוב של מחלקת המחקר בכנסת, המפרט הטבה מופרכת, חשוכה ומפלצתית בסך 19 מיליארד ש"ח לה זכו בעלי ההון, המעסיקים והבורגנים במדינה, על-ידי הפחתת מס מעסיקים על חשבון העלאת מס הקנייה ומיסים נוספים, כמתבקש מאגמי ההון של אצולת הממון השופעים והעולים על גדותיהם.

מסקנה נוספת שעלתה ממאמרו של ד"ר ספורטא היתה, כי שיעור הצמיחה בתוצר בשנים 1996-2005 היה נמוך במידה ניכרת משיעורה במדינות המפותחות החברות ב-OECD. אך כאמור אין עובדה זו מפריעה לשטרסלר בניתוחו המבריק מבית המדרש "הכלכלי המדעי" האחרון בהארץ. כתבנו המופלא, שומר האתרוגים המהולל, כמובן לא ייתן לעובדות לבלבל אותו!

חשוב לציין עוד, כי לא חייבים להרחיק עד לאינטרנט, לחפור ולנבור שם במחקרים, כדי להתפכח קצת. עיון קצר באותה מהדורת עיתון ממש, בה כתב כתבנו המהולל את מאמרו, מפגיש את הקורא עם המציאות הכלכלית הישראלית כהווייתה.

ידיעה אחת כזאת לדוגמא מגלה לנו כי לא רק שהקיצוץ בדמי הביטוח הלאומי למעסיקים יגדל ב3.5 מיליארד בשלוש השנים הקרובות, אלא גם שבשבע השנים האחרונות חל קיצוץ ריאלי של כ-% 16.7 בגמלאות הביטוח הלאומי. אולי כדאי לחלק למקבלי הקיצבאות ידיעות על מאזן התשלומים העולה ופורח כפיצוי.

במחשבה שנייה, יש אולי בכל זאת שביב של תקווה לשינוי אמיתי בכלכלה הישראלית המעוותת. המחשבה הזאת עלתה במוחי כאשר בית הדין הארצי לעבודה קבע בהחלטה תקדימית, כי קיבוצים אינם רשאים להפעיל חנויות בשבת.

בהחלטה חשובה מעין כמוה, קבע בית הדין, כי פתיחת העסקים בשבת ותאוות הבצע הכרוכה בכך, מהווה הפרה של חוק שעות עבודה ומנוחה. נושא זה כזכור מאחד קואליציה לא שכיחה של חברי כנסת מהשמאל, וכן חברי כנסת דתיים, הפועלים ביחד להגנת יום החופש של העובדים בישראל והפיכתה למדינה הומאנית קצת יותר.

יש לקוות שפסיקה תקדימית זו מהווה את אחת מהסנוניות הראשונות לחקיקה, הפועלת לטובת כלל ציבור העובדים בישראל, ולא רק לטובת המעסיקים תאווי הבצע שלנו. חקיקה אשר מכריזה בריש גלי ובראש חוצות, כי לא ניתן לתת פתח למעסיקים להעסיק עובדים שבעה ימים בשבוע, גם אם העובד, בלית ברירה או מרצונו החופשי, מסכים לכך.

יש לקוות, שחקיקה זו תפעל להכחדת רעיון העיוועים של מעמד העבדים הישראלי - עובדים אשר אינם יודעים את זכויותיהם או מפחדים לתבוע אותם, מפחד הפריץ המעסיק אותם, ובהשפעת חברה דקדנטית – חברה ביורוקרטית של צריכה מבוקרת, כפי שכתב הסוציולוג הצרפתי אנרי לפפבר - בה הם חיים, ואשר תובעת מהם עוד ועוד מזמנם הפרטי לטובת מקום העבודה – בטיעונים העטופים בצלופן נוצץ של נימוקים שקריים ודמגוגיים בדבר קידמה מזויפת, שוק חופשי וזכות למימוש האינדיבידואל, אשר כולם, ללא יוצא מהכלל, מסתירים מאחוריהם את אותה תאוות הבצע הישנה והנושנה של המעסיקים בישראל וברחבי העולם כולו.

ישראל 2006 : עובדים, עבדים וחיים בזבל

מצבם של עובדים בישראל, כפי שידוע, נע במדינת ישראל בתחום הרע עד רע מאוד, דוח חדש של האגודה לזכויות האזרח מרכז מידע ומפנה את תשומת לב הקוראים בנושא זה ומדגיש גם כן את הטריקים והשטיקים המלוכלכים של מעסיקנו הנאורים, שחלקם בילה לא מזמן בוועידת ישראל לעסקים. כל אדם בר דעת ועם מעט שכל ישר, שנחשף לחומרים הללו צריך לזעוק חמס, אבל לא כן מעסיקנו הנאורים, אנשי החזון והמעש ונשות החיל, שעסוקים במילוי כיסם וכיסי מנהליהם הבכירים בעוד ועוד חבילות דולרים, כי אף פעם מה שיש להם לא מספיק.

מלבד הדוחות הללו שמגלים לנו תמונה קשה ומעוותת וחושפים טפח מהמדיניות הכללית העגומה והנלוזה, המונהגת בידי מעסיקינו הדגולים ושלוחיהם הכנועים בכנסת ובמשרד האוצר, לא חסרים דיווחים על מקרים מסמרי שיער בזכות עצמם.

דיווח כזה לדוגמא, מספר על מהגרי עבודה שעסקו בפיטום אווזים (אסור על-פי החוק) כאילו היו עבדים - בעבודה של 20 שעות ביממה ותנאי מגורים משפילים (מי כבר שמע כאן על "לא תענה גר, יתום ואלמנה").

נניח שמפטמי אווזים הם לא בדיוק מודל לחיקוי לצורך התנהגות נאותה, אבל נשאלת השאלה מה על בתי המשפט? אלו כנראה הפנימו גם כן את התפיסה המעוותת השלטת אצל מעסיקינו, שעובדים ועובדות שעוסקים בניקיון הם אזרחים מדרגה שנייה עד שלישית, והפכו בכך למשתפי פעולה בפועל עם הגזל והעושק הנהוג במדינה: "הנהלת בתי המשפט החליטה להעסיק עובדי ניקיון בבתי המשפט בחיפה, למרות שהקבלן שזכה במכרז הציע מחיר שלא יאפשר לו לשלם לעובדיו כדין", דווח לא מזמן.

אולם אם חשבתם שבתי המשפט הם יוצאי דופן חישבו שנית: פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה מצא ש"אוניברסיטת בר-אילן" פיטרה שני מרצים ממניעים פסולים של אפליה מחמת גיל.

אבל אלה כמובן דברים זניחים, בטלים בשישים, הרי מה שחשוב זה חוזקה של הכלכלה: השקל חזק, הבורסה עולה, המשקיעים הזרים מגיעים, האינפלציה נמוכה, והגירעון קטן ועוד כהנה וכהנה.

ומה על העובדים? שיעבדו, ישתקו ויודו למעסיקיהם מפנתיאון אלילי ההון, הממון והחזירון העליון - רבי ההוד והכישרון - שאם לא כן בעתיד יאלצו לשלם להם, כדי שאלה ייאותו להעסיק אותם.

ישראל 2006: עוני מהל"ב

בימים האחרונים פורסם הדוח השנתי של עמותת לתת, העונה לשם "דוח העוני האלטרנטיבי". ממה שפורסם בתקשורת, הכתובה והאלקטרונית, הפריחה הכלכלית בישראל היא, כמה צפוי, חלקית בלבד, טובה לבעלי ההון בלבד, ופוגעת ומזניחה כרגיל חלקים הולכים וגדלים מהאוכלוסיה: "מקרב הנזקקים שנסקרו, 36% אמרו כי חוו מצב של רעב, ל-57% נותקה אספקת החשמל ו/או המים ול-% 51 חסמו או עיקלו את חשבון הבנק. עוד נמצא כי 43% לא מאמינים שיצליחו להיחלץ מהעוני וכ-27% צופים שגם ילדיהם יהיו עניים".

אולם כמו שאמרתי העיקר שהכלכלה חזקה, הארץ מתפתחת בצעדי ענק, אז מי בכלל צריך מים, מי צריך מותרות כמו חשמל ואוכל, העיקר שהדולרים זורמים למדינה, והעסקים מרוויחים כמו שלא הרוויחו אף פעם. חוץ מזה דווח גם על עלייה של 20% ברווחי החברות הגדולות ברבעון השלישי, ביניהם הבנקים האומללים שלנו, ממש ימות המשיח.

אז מי בכלל אשם בכל זאת בעוני הזה? לגברת נוביק הנכבדה מתוכנית וויסקונסין, או בשמה העברי תוכנית מהל"ב, פתרונים. מדובר בעובדת שבכלל היתה אמורה להיות זו שתפקח על החברות המפעילות את התוכנית המקוללת הזו, והפכה להיות לשופרה הראשי, לדוברת ואשת המכירות של התוכנית הנלוזה הזו. הגברת המכובדת הצליחה כרגיל במחוזותינו למצוא את האשם ללא קושי, לקטלג את הקורבן כאשם במצבו ולהפיל את התיק על האחרים, כלומר על הקורבן ועל המסכנים. האשמים לדבריה בפעם הזו הם לא יותר ולא פחות הארגונים החברתיים.

וכך היא אומרת: "לא חשבתי שלא אצליח לגייס את הארגונים החברתיים. ציפיתי שהם יהיו שותפים. כמו שאמרתי, אני באה מהתחום החברתי ולשם אלך. חוסר הדיאלוג איתם איכזב אותי. הם היו הראשונים שאיתם נפגשתי, עוד לפני שנפגשתי עם החברות שמפעילות את המרכזים. הם איכזבו אותי במניפולטיוויות שלהם, בחוסר היושר, בהצגת הדברים בצורה מעוותת. חשבתי שיהיו שותפים אמיתיים לדרך וגיליתי, בהכללה, שהם גיבו אנשים שכן צריכים לצאת לעבודה. לדעתי הם אלה שגורמים את הנזק הכי גדול למשתתפי התוכנית. התוכנית היא כאן כדי להישאר והם העבירו מסר שהיא ארעית. אני מעדיפה פטרונות שאומרת: יותר טוב לאותם אנשים ולחברה כולה שישתתפו בתוכנית, מאשר פטרונות שאומרת: שיעשו מה שהם רוצים".

זכורה לכולנו אותה פגישה עם מתכנני תוכנית וויסקונסין בראשית הדרך והניסיונות שנעשו כדי לשכנע ארגונים חברתיים לשתף פעולה עוד לפני שמונתה נוביק לתפקידה.יתירה מזאת, בהמשך הדרך ניסו אותם גורמים הקשורים לתוכנית לגייס גם ארגונים ופעילים חברתיים, כמו גם דמויות מוכרות מהתחום לעבודה בתוכנית זו, עוד לפני שנבחרו החברות המפעילות אותה.

קיים מושג שנקרא קואופטציה וזה מה שניסו לעשות לפעילים ולארגונים החברתיים, כשזה לא ממש עבד הפכו הארגונים החברתיים לאשמים בלי שום קשר קשר לכלום. כיוון שהם אשמים, כמו גם, כמובן, משתתפי התוכנית עצמה - שאינם אזרחים ואזרחיות שווי זכויות, אלא מנצלים ערמומיים ואופורטוניסטיים - מעניין לראות כיצד הופכים אצלנו המנוצלים למנצלים והקורבן לפושע בכבודו ובעצמו. למעוניינים ומעוניינות, באתר של "מען" אפשר למצוא לא מעט חומר על תוכנית ויסקונסין.

ישראל 2006: תרומת מכון ויצמן לכלכלה וזכויות מאבטחים

עובדים בישראל, כפי שאנו יכולים לראות, הפכו ללעג, לקלס ולמרמס. הרשות המקומית לא משלמת שכר, חברות שמירה משתוללות ומפירות את החוק בראש חוצות, מכון ויצמן מתעמר בשומרים ומפטר מאבטחים, שמבקשים להתארגן, כפי שנראה מיד. עובדים ארעיים בנמל התעופה מפוטרים ונזרקים לכלבים, העולם כמנהגו נוהג וכאילו כלום לא קרה. תופעות אלה כמובן אינן חדשות וראוי היה שיעלו על דפי הכתוב וסדר היום הציבורי והעיתונאי בכל יום, אבל בישראל 2006 כמובן כל הזמן מוצאים עיסוקים אחרים, חלקם שוליים, כדי שלא יהיה צריך להתייחס לדון חלילה בנושאים הללו.

לפני מספר שבועות, בידיעה שלא פורסמה כנראה עקב חוסר עניין לציבור ובעיקר לכתבי הכלכלה המובילים בעיתונות הממוסדת, נאבקו סטודנטים ופעילים חברתיים להגנת זכויות עובדי השמירה והאבטחה במכון ויצמן ברחובות. במסגרת המאבק היתה אמורה להתקיים הפגנה מול שעריו של המכון כנגד התנהגותו העבריינית של המוסד האקדמי כלפי המאבטחים המועסקים על ידו באמצעות חברת האבטחה "צוות 3". לאחר מספר ימים בוטלה ההפגנה בנימוק, כי מתנהל משא-ומתן בין המכון לבין מאבטחיו.

שוב, לאחר כמה ימים פורסם באחד העיתונים מכתב ששלחה חברת הכנסת שלי יחימוביץ' לנשיא הנכנס של המכון, פרופסור דניאל זייפמן, שממנו ניתן ללמוד ששלושה מאבטחים, עובדי קבלן, שפעלו להקמתו של ועד עובדים במקום, פוטרו על-ידי הנהלת המכון. כמו כן, מן המכתב עולה, שהנהלת המכון העירה לסטודנטים שנרתמו לטובת המאבטחים במאבק על השכר והזכויות הסוציאליות שלהם. נציין, שפיטורי עובדים המנסים להתאגד, למי שאינו יודע, היא בגדר עבירה על החוק במדינת ישראל. פיטורים אלה מהווים התנהגות עבריינית ובריונית, מנוגדים כאמור לחוק הסכמים קיבוציים ועומדם בסתירה לשורה של פסקי דין של בתי הדין לעבודה.

יש להניח, שחלק מהחוקרים של מכון ויצמן, הזוכים לתהילה רבה ברחבי העולם, נמנים דווקא עם אותם ישראלים ממוצעים, הצופים במסך הטלוויזיה בכתבות שישי על עושק העובדים המשתולל במחוזותינו, מצקצקים בלשונם החדה על הידרדרותה המוסרית של החברה הישראלית, אולם בבוקרו של יום ראשון הם צועדים בשעריו של המכון שלהם, שם עומדים בכניסה המאבטחים השומרים על בטחונם, והופכים בכך לשותפים מלאים למעשי הגזל וחברים נאמנים בקליקת העוולה, הפוגעת בזכויותיהם הבסיסיות ביותר של העובדים, על-מנת לחסוך כמה שקלים לקופת המכון.

חברת הכנסת יחימוביץ' כותבת במכתב על תרומתו המחקרית שלא תסולא בפז של מכון ויצמן לחברה הבינלאומית ולחברה הישראלית. אולם, לצד התרומה המחקרית הזאת, מתגלה מכון ויצמן על-פי הטענות הללו כעוד מוסד ישראלי מן המניין – מוסד חינוכי חשוך מימי הביניים - המתנכל לתלמידיו בשל סיועם לעובדים הנעשקים על ידו וכמוסד עברייני וביריוני, הפוגע באחת מזכויות היסוד הדמוקרטיות – זכות ההתארגנות.