שופט בית משפט המחוזי בתל אביב, ד"ר עודד מודריק, הרשיע את אילון צברי ואת יורם נגלר בחלק ניכר מהעבירות הפליליות שיוחסו להם. המדובר באחת הפרשות הגדולות והמסועפות בשוק ניירות ערך, שהאיצה - נוכח השלכותיה, את המפולת בשוק המניות.
על-פי הכרעת הדין, הורשע צברי בחלק ניכר מהעבירות החמורות שיוחסו לו, לרבות: עבירות על חוק ניירות ערך - השפעה בדרכי תרמית על שערי ניירות ערך, ועבירות על חוק העונשין - קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת שוחד וקבלת דבר במרמה. יורם נגלר הורשע בהשפעה בדרכי תרמית על שערי המניות (הרצת מניות), קבלת דבר במרמה ושוחד.
השופט מודריק דחה את טענת צברי ונגלר - שביקשו לדחות את אישומי השוחד, בטענה כי לא ניתן להרשיעם בכך. הם טענו כי הם אינם עובדי ציבור/מדינה. השופט מודריק קבע, כי הנאשמים הינם בחזקת נותני שירותים בגוף המספק שירות לציבור (צברי - בנק, נגלר - חברת ברוקרים), ולכן ניתן להרשיעם בעבירת שוחד.
בעת הקראת הכרעת הדין, היה האולם גדוש במשפחות החשודים, ונציגים רבים של אמצעי התקשורת. גזר הדין יינתן במועד אחר.
כתב האישום הוגש ב-1995 במקור, לאחר חקירה מאומצת שנמשכה יותר משנה, נגד ארבעה: אילון צברי, שהיה סמנכ"ל גמולות, ושותפיו לעבירות: יורם נגלר, ששימש בתפקיד מנהל משותף בדברת-שרם השקעות; חיים רגב, ששימש מנהל השקעות ואנליסט בחברת הברוקרים פסגות, ואחיו של חיים רגב, יצחק וייס. צברי יוצג בשלבים הראשונים על-ידי עו"ד שוקי שטיין, ובשלבי המשפט המתקדמים יותר הוא מיוצג על-ידי עו"ד אביגור פלדמן.
על-פי כתב האישום, חברו יחדיו הנאשמים כדי להונות את עמיתי הקופות ולגזול כספים, וזאת באמצעות פעולות אסורות בשוק ניירות ערך. על-פי החשד, הם נהגו לרכוש מניות באופן אישי - דרך חשבונות סמויים, להקפיץ את שער המניות בדרך של רכישות מואצות בכספי גמולות, ובשלב מאוחר יותר דאגו למעשה למכור את מניותיהם בשוק, כאשר הרוכשת בפועל היתה גמולות.
התביעה ייחסה להם הונאה ועשיית רווחים בלתי חוקיים, בהיקף מצרפי כולל של עשרות מיליוני ש"ח. חיים רגב הודה בחלק מהאישומים במסגרת עסקת טיעון, והורשע. הוא ריצה עונש מאסר ממושך (כארבע שנים), ושילם קנס כספי בסך 1.6 מיליון ש"ח. עסקת טיעון נערכה גם עם אחיו של רגב (יצחק וייס).
החקירה נפתחה לפני יותר משמונה שנים (ב-1994), בהנחיית מי שהיה אז יו"ר רשות ניירות ערך, אריה מינטקביץ (כיום יו"ר בנק דיסקונט). ראש מחלקת החקירות אותה עת, ראובן קובנט (כיום מנכ"ל דן אנד-ברדסטריט), הוא שפיקד על מהלכי החקירה. חקירה זו נודעה אז כאחת הגדולות בשוק ההון, נוכח מעמדו של צברי: סמנכ"ל כל-יכול, בחברה שניהלה קופות גמל בהיקף העולה על 10 מיליארד ש"ח.
השופט מודריק קיבל את עמדת התביעה – שהסתמכה על חקירה מקיפה של רשות ניירות ערך, וקבע כי כבר ב-1988 קשר צברי קשר עם אחרים, ובהם עם קובי רמות, אחד מבעלי השליטה בחברת עוגן, לנהל באמצעותו 'חשבונות כיסוי' – בהם בוצעו עסקות רכישה וקנייה אסורות. פעילות זו נמשכה ארבע שנים. היא בוצעה ב-7 חשבונות כיסוי. צברי העמיד 'לטובת' העניין את כספי הקופות, ואילו רמות העמיד את חשבונות הכיסוי וביצע בפועל את הפעולות.
השופט קובע בהכרעת הדין, קי צברי ורמות 'כרתו ברית' ביניהם לייצור רווחים, שהופקו בדרך אסורה – תוך ניצול ועשיקת עמיתי הקופות. רווחיו של צברי מאותה פעילות עם רמות (שאגב, הם נתפסו וחולטו בעיצומה של החקירה), הסתכמו אותה עת בכ-1.3 מיליון ש"ח. צברי לא מסר על כך דיווח לשלטונות המס ולא שילם מס בגין רווחים אלה.
בהערכת הדין קובע השופט מודריק, כי צברי ונגלר פעלו בצוותא-חדא לטיפוח שערי מניות שעוגן רכשה בחשבונות הכיסוי. יורם נגלר ידע כי מדובר בפעילות אסורה, ולמרות זאת נתן ידו לכך. הוא סייע לצמד צברי-רמות בכך שתיווך ואף הוציא אל הפועל עסקות אסורות מחוץ לבורסה, תוך ניצול משאבי גמולות.
